ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא ברכות

ברכות דף מח ע"ב

ברכת המזון – גדר החיוב מהתורה

242
לחץ להקדשת שיעור זה
הצגת הסוגיות
הגמרא בדף מח ע"ב מביאה מכילתא האומרת: "מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת' – זו ברכת הזן; 'את ה' אלוקיך' – זו ברכת הזימון; 'על הארץ' – זו ברכת הארץ; 'הטובה' – זו בונה ירושלים; 'אשר נתן לך' זו הטוב והמטיב", ורבי אומר שהטוב והמטיב אינה מהתורה אלא ביבנה תקנוה. באופן פשוט משמע שכל הברכות מחוייבות מן התורה ודחוק לומר שהפסוקים הם רק אסמכתא כי לשון הגמרא הוא מנין לברכת המזון מן התורה, ועוד שבהמשך (מט ע"א) הגמרא בפירוש כותבת שישנה מחלוקת אם ברכת הטוב והמטיב היא מהתורה, ונפקא מינה שאם כן היא מהווה המשך לברכות הקודמות וכדין ברכה הסמוכה לחברתה אינה זוקקת שם ומלכות. מוכח מכך בפירוש ששאר הברכות הינן מהתורה ממש ואין זו רק אסמכתא. וכן בדף מו ע"א מוכיח רב יוסף שברכת הטוב והמיטיב אינה מן התורה מכך שהפועלים עוקרים אותה, וגם מכאן מוכח ששאר הברכות הינן מהתורה ממש.
מאידך, קודם לכן מובאים דברי רב נחמן: "משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן; יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ; דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך; ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש; הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר". מכך משמע שאין חיוב לברך את כל הברכות מן התורה, כי אם יש חיוב לא יובן כיצד משה לא אמר כבר את כולן. אם כן, עלינו לברר כיצד עולות שתי הסוגיות בקנה אחד.

שלוש ברכות או שלושה עניינים
בדף טז ע"א מובאת ברייתא העוסקת בנוסח של ברכת הפועלים, ואומרת שכדי לא לגזול מזמן העבודה שלהם עבור בעל הבית תיקנו חז"ל לקצר להם את ברכת המזון והם מברכים רק שתי ברכות: ברכה ראשונה כתקנה ואת ברכת בונה ירושלים כוללים בברכת הארץ. את ברכת הטוב והמטיב שהינה מדרבנן הם משמיטים.
התוס' שם (ד"ה וחותם) מתקשים כיצד עקרו חז"ל חיוב מהתורה, ומיישבים שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית. לעומת זאת, רש"י (ד"ה וכוללין) אינו מתייחס במפורש לקושי זה אלא כותב שכוללין שתי ברכות באחת לפי שברכת הארץ ובניין ירושלים דומות. המגן אברהם (קצא ס"ק א) מבין מדבריו שלשיטתו אין חיוב מן התורה לברך שלוש ברכות, ברכה על כל אחד מהעניינים, אלא החיוב הוא רק להזכיר את שלושת העניינים הללו אך די להזכירם בברכה אחת, וחז"ל תיקנו להזכירם בשלוש ברכות, ולפיכך יכלו להקל בפועלים שיכללו את שתי הברכות האחרונות באחת. נראה שעיקר הבנתו ברש"י נובעת מכך שרש"י כלל לא התקשה בקושיית התוס', ולא הפריע לו שבגלל שהברכות דומות ניתן יהיה לחברן לאחת. לעומת רש"י, מדברי התוס' מוכח שלשיטתם החיוב מן התורה הוא לברך שלוש ברכות נפרדות, ולפיכך התקנה בפועלים נחשבת לעקירת דבר מן התורה.
למעלה התקשינו מדברי רב נחמן האומר שלא כל הברכות נתקנו כאחת אלא הן הלכו וניתקנו במשך הדורות, והרי אם החיוב הוא מן התורה כיצד לא נתקנו כולן על ידי משה. אפשר לשאול יתר על כן, מדוע משה נזקק כלל לתקן, הרי החיוב הוא כבר מן התורה, אולם על כך יש לענות בפשטות שמן התורה יש חיוב לברך ולהזכיר בברכה את השבחים הללו אך אין נוסח אחיד מחייב ומשה בא ותיקן נוסח אחיד, אך עדיין יקשה כיצד לא כלל נוסחו את הברכות האחרות המחוייבות.
לשיטת רש"י ניתן לענות שגם בזמן משה כולם היו מברכים והיו כוללים את כל השבחים בברכה אחת, אלא שמשה בא ותיקן נוסח מדוייק ואחיד לשבח הראשון, ועל גביו היה כל אחד מוסיף את שאר השבחים בניסוח עצמי. אך לשיטת התוס' יותר קשה, שהרי מן התורה מצווים שכל אחד מן השבחים ייאמר בברכה, ואולי יש לומר גם לדבריו, שגם בתקופת משה אכן כל אחד בירך שלוש ברכות נפרדות אלא שלא היה נוסח אחיד, ומשה תיקן נוסח אחיד לברכה הראשונה ואת שאר הברכות היה כל אחד מוסיף בניסוח אישי, ובא יהושע ותיקן נוסח אחיד גם לברכה השנייה, ורק השלישית נאמרה בניסוח אישי עד שבאו דוד ושלמה וניסחו את הברכה השלישית.
אולם דרך זו דחוקה היא, כי בשלמא לשיטת רש"י יש לומר שמשה לא ראה צורך לנסח שלוש ברכות נפרדות ולכן הסתפק בניסוח הראשונה והשאר נאמרו כדין התורה בלא ברכה בפני עצמה, עד שבא יהושע וראה לנכון עם הכניסה לארץ ישראל לתקן שגם השבח השני של ברכת הארץ ייאמר כברכה בפני עצמה, וכן בזמן דוד ושלמה לגבי בניין ירושלים, אולם לשיטת התוס' שמן התורה כבר מחוייבים בשלוש ברכות נפרדות, מדוע משה שראה חשיבות ביצירת נוסח אחיד לא ראה לנכון לעשות כן כבר לגבי כל שלוש הברכות.
אור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (על סוגייתנו) עומד על הסתירה בין דברי רב נחמן למכילתא ומיישב שהציווי מן התורה לברך על הארץ חל רק משיבואו לארץ, וכן ברכת ירושלים רק משתיבנה ירושלים, ולכן רק יהושע תיקן ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, ודוד ושלמה תיקנו ברכת ירושלים כשבנו את ירושלים. לפי זה תיושב היטב שיטת התוס', שאכן מן התורה מחוייבים בשלוש ברכות ובכל זאת כל אחת תוקנה בפועל בתקופה אחרת משום שרק אז חל החיוב. כעת שהגענו לכך, גם את שיטת רש"י אפשר להסביר על דרך זו, שמן התורה נצטווינו להזכיר את שלושת העניינים אך למעשה לא כל החיובים חלים כאחד, ולכן משה לא תיקן ברכה אלא על העניין הראשון וכשנכנסו לארץ יהושע תיקן ברכה בפני עצמה גם על העניין השני. אולם, כאמור, לשיטת רש"י יש פחות הכרח ללכת בדרך זו וניתן גם לומר שכל העניינים חלו למעשה כבר בעת נתינת התורה אלא שאין חיוב בברכה בפני עצמה לכל עניין, וכשנכנסו לארץ ראה יהושע לנכון לתקן ברכה בפני עצמה על עניין הארץ.
הריטב"א (מח ע"ב ד"ה הטוב והמיטיב) עומד גם הוא על הסתירה בין דברי רב נחמן למכילתא, ומשיב שמהתורה אין נוסח מדוייק ובאו חז"ל ותיקנו נוסח מדוייק, כשם שבתפילה מהתורה נצטווינו על עצם התפילה אולם הנוסח הוא מדרבנן. ומקשה, מדוע אם כן לגבי תפילה אנו תמיד אומרים שחיובה רק מדרבנן, משמע שבגלל שהנוסח מדרבנן אנו מתייחסים לתפילה כדרבנן ואילו לברכת המזון כדאורייתא. ומשיב, שבתפילה כל הנוסח הוא מדרבנן ואילו בברכת המזון חלק מהנוסח הוא מהתורה, שהרי צייותה אותנו להודות ולהזכיר את המזון, את הארץ ואת ירושלים, ועל פי זה ייסדו חכמים את הנוסח ולפיכך נחשבת כל הברכה לדאורייתא, אולם אכן אם יזכיר את הדברים הללו בנוסח שונה גם כן יצא ידי חובה כמבואר בדף מ ע"ב לגבי בנימין רעיא, שאמר בריך רחמנא דהאי פיתא ויצא בכך ידי חובה.
נראה שהמקור לדברי הריטב"א הוא מדברי הרמב"ן בהשגות לספר המצוות (שורש א ד"ה והפליאה) שהתנסח ממש באופן דומה. על כל פנים מוכח שלא סבר כראשון לציון אלא לדעתו החיוב מראש כבר היה על שלוש הברכות או על שלושת העניינים אף לפני שנכנסו לארץ, וצריך להסביר כפי שהסברנו קודם, שמשה תיקן את נוסח הברכה הראשונה אך לא היו אומרים רק אותה אלא הוסיפו כל אחד בנוסח שלו את שאר העניינים.
משמע קצת ששיטת הרמב"ן והריטב"א היא כהבנת המגן אברהם ברש"י, שמהתורה די בהזכרת שלושת העניינים הללו אפילו בברכה אחת, וכן הבין הכסף משנה (ברכות ב, ב) בדעת הרמב"ן, אך אין בכך הכרח ויש מקום להסתפק שמא כוונתו שמהתורה אין נוסח מדוייק אך צריך ברכה לכל אחד מהעניינים.
הרמב"ם כתב בספר המצוות (עשה יט): "והמצוה הי"ט היא שצונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה". גם בשיטתו דייק הכסף משנה שדי מהתורה בברכה אחת, שהרי סתם וכתב שהמצווה היא לברכו ולא ציין שצריך שלוש ברכות.
אולם הראשון לציון מוכיח שוודאי כל שלוש הברכות הן מהתורה, וכפי שיבואר בהמשך ביתר דיוק, ואינו מסכים עם דיוקי הכסף משנה הן ברמב"ם הן ברמב"ן. הוכחתו שמהתורה צריך שלוש ברכות היא מדברי הגמרא מו ע"א שנחלקו אם ברכת הטוב והמיטיב מהתורה ומשמע שלדעת כולם שלוש ברכות ודאי מהתורה. וכן מוכיח בדעת הרמב"ם מכך שפסק (ברכות ב, יד) שאם אינו זוכר אם בירך חוזר ומברך, ומשמע שחוזר על כך ברכת המזון ולא רק על ברכה אחת.
לכאורה אפשר לדחות הוכחתו, שכוונת הגמרא שנחלקו אם צריך להזכיר את עניין הטוב והמיטיב לעומת שלושת העניינים האחרים שבהם מוסכם שחובה להזכירם אף שאין צורך בברכה נפרדת לכל עניין. וכן יש לומר לגבי ההוכחה מהרמב"ם, שחייב לחזור על הכל הואיל ומהתורה מחוייב להזכיר את כל העניינים, ואולי הוכחתו היא מכך שאיננו פוסקים שיאמר רק ברכה אחת ויכלול בה את כל העניינים, אך נראה שאין זו קושיא הואיל ולאחר שתיקנו חז"ל שאופן האמירה הוא בברכות נפרדות, זהו דרך ביצוע המצווה מהתורה, וכך עליו לנהוג גם במקום ספק.
אך הראשון לציון מוסיף ומוכיח שיטתו מדברי הגמרא שם המוכיחה שהטוב והמיטיב מדרבנן מכך שפותחת בברוך (משמע שאינה נחשבת לחלק מרצף הברכות הקודמות ולכן אינה מקבלת דין ברכה הסמוכה לחברתה). מוכח מכך ששאר הברכות הינן מהתורה ולכן אינן פותחות בברוך, וצריך עיון כיצד ישיבו החולקים.
הראשון לציון מסיק בדעת הרמב"ם שדברי התורה שיש להזכיר את שלושת העניינים יכולים להתפרש גם שצריך שלוש ברכות נפרדות וגם שמספיק להזכירם בברכה אחת, ונמסר הדבר לחכמים לקבוע כיצד יקויים דבר התורה. חכמים קבעו שעל פת הראויה יותר למאכל אדם יברכו שלוש ברכות ואילו על פת הבאה בכיסנים וכד' יברכו ברכה אחת מעין שלוש, ולגבי פועלים קבעו שיסתפקו בשתי ברכות על פת. נמצא לאחר קביעתם שהזקוק לשלוש ברכות מחוייב מדאורייתא בשלוש ברכות.
נמצא שיש כאן שלוש שיטות. שיטת התוס' שמחוייב מהתורה בשלוש ברכות; שיטת המגן אברהם ברש"י וכן הכסף משנה ברמב"ם וברמב"ן (ובריטב"א) שמספיק ברכה אחת שיוזכרו בה שלושת העניינים; ושיטת הראשון לציון שנמסר הדבר לחכמים ובאדם רגיל קבעו שצריך שלוש ברכות ובפועלים שמספיק שתיים.

עקירת ברכה משום הפסד בעל הבית
כאמור, התוס' ביארו שחז"ל יכלו לכלול שתי ברכות באחת משום שיש כח בידם לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית.
רבי עקיבא איגר (בגליון טז ע"א) מקשה על שיטת התוס' מדברי רב יוסף בדף מו ע"א המוכיח שהטוב והמיטיב אינו מהתורה מכך שהפועלים עוקרים ברכה זו, והרי לשיטת התוס' אין ראיה שכן יש כח בידם לעקור משום הפסדו של בעל הבית, והם אף עשו כך.
נראה ליישב את התוס', שהגמרא קיצרה בניסוח הוכחתה וההוכחה היא מכך שאף שביכולתם לעקור מכל מקום לא עקרו לגמרי אלא כללו את ברכת ירושלים בברכת הארץ, ואף שאין זה מספיק מהתורה על כל פנים עשו לפחות "זכר" למצווה מהתורה, ומכך שבהטוב והמיטיב לא עשו אפילו "זכר" ולא כללו אלא עקרו לגמרי מוכח שאינה מן התורה. ועדיין יקשה המקשה שמא ירושליים והארץ דומות הן כדברי רש"י ולכן ניתן לכלול בברכה אחת מה שאין כן בברכת הטוב והמיטיב, ויש לומר שכיוון שכך לא היה להם לעקור כלל כשם שלא עקרו את ברכת הזן. גם זאת ניתן לדחות שהסיבה שלא עקרו ברכת הזן היא שהיא עיקר הברכה וההודאה על המזון, אך הטוב והמיטיב שאינו עיקר הברכה הואיל ואי אפשר לכלול בברכה אחרת ניתן לעקור לגמרי. אם כן מידי דוחק לא יצאנו והוכחת הגמרא לפי התוס' אינה הוכחה גמורה, ומכל מקום כפי שנכתב יש מקום להבינה, שהיה ברור לגמרא שאין לעקור לגמרי במקום שאין דרך לכלול בברכה אחרת.
מאידך, יש להבין גם את שיטת רבי עקיבא איגר ואת קושייתו, הרי לכאורה היסוד המובא בתוס' כאן, שחכמים יכולים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה מפורש ביבמות צ"א ע"א, ואינו חידוש של התוס', ואם כן גם לפי רבי עקיבא איגר יש להקשות מהי הוכחת הגמרא שהטוב והמיטיב מדרבנן הלא יתכן שהיא מהתורה וחז"ל עקרו בשב ואל תעשה. עוד יש להעיר שהתוס' הביאו יסוד זה במקומות רבים, כגון בביצה ח ע"ב (ד"ה תני) ושם רבי עקיבא איגר לא הקשה עליו כלל.
ונראה שאף שעצם היסוד פשוט ומוסכם, חידוש התוס' כאן הוא שחז"ל עקרו אף לצורך דבר פעוט לכאורה של הפסד בעל הבית. בשאר המקורות מצאנו שעקרו משום צורך חשוב כגון תקיעה בשופר בשבת משום סייג וחשש שיבואו לעבור על איסור מהתורה, אך לומר שמניעת הפסדו של בעל הבית זה דבר כל כך חשוב כדי לעקור עבורו מצווה מן התורה זה מחודש מאוד, ואכן הראשון לציון (מח ע"ב) הקשה על כך וכתב שזהו דוחק לומר שיעקרו דבר תורה בלא סיבה הכרחית.

ברכת הזן
האמוראים נחלקו בדף מו ע"א עד היכן ברכת הזימון. רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן. רש"י מפרש שלדעת רב ששת ברכת הזן היא חלק מהזימון ולכן רק כשמזמנים אומרים ברכה זו אך כשאחד מברך לבדו אינו מברכה כלל אלא מתחיל מברכת הארץ, ואילו התוס' תמהים שהרי כולם מסכימים שברכת הזן מהתורה, ועוד שהלכה כרב ששת באיסורים ובכל זאת מעשים שבכל יום שגם יחיד מברך את ברכת הזן. לפיכך הם מפרשים שהמחלוקת היא כאשר שניים סיימו לאכול ומזמנים לפני שהשלישי סיים, שעליו לפסוק מלאכול ולהמתין עד סוף הזימון, ונחלקו עד אימתי עליו לפסוק, אם עד סוף נברך או עד סוף ברכת הזן, ואף שברכת הזן היא כבר ברכת המזון עצמה ואינה חלק מהזימון, הואיל ו"נברך" אינה ברכה אינו אומרה לבדה אלא גומר עימה את ברכת הזן.
על פי זה נחלקו גם בפירוש הסוגיא שבעמוד הבא. האמוראים נחלקו להיכן הוא חוזר – האם לראש או למקום שפסק. רש"י מפרש שנחלקו לפי רב ששת, אם המפסיק אכילתו לצורך שניים שכבר סיימו וזימנו מתחיל לברך מברכת הארץ כדין יחיד המברך או שמא הואיל וכבר נתחייב בזימון וכחלק מכך בברכת הזן עליו להתחיל מברכת הזן. ואילו התוס' לשיטתם דוחים שברכת הזן היא חלק מן הברכה מהתורה ופשוט שצריך לומר גם אותה ולכן מפרשים באופן אחר.
הפני יהושע (מו ע"א) מיישב שהתוס' בשתי הסוגיות התקשו לשיטתם שכל שלוש הברכות הן מהתורה, אולם אם נאמר שמן התורה צריך אמנם להזכיר את שלושת העניינים אך די לכוללם בברכה אחת מיושב, שהרי בברכת הארץ אנו מזכירים גם את ההודאה על המזון "ועל אכילת מזון שאתה זן" וכן בסיום הברכה "על הארץ ועל המזון", ולכן גם אם מתחיל מברכת הארץ יוצא ידי חובה. הפני יהושע ממשיך לבאר מדוע כאשר יש זימון כן מצריך רב ששת שההודאה על המזון תיאמר כברכה בפני עצמה, ומסביר שהבין ש"ואכלת ושבעת וברכת" נאמר דווקא לגבי שלושה שאכלו כאחד. דבריו טעונים הבהרה כי לכאורה הם סותרים לתחילת דבריו, שכן לפי סופם משמע שפשט הפסוק כן מצריך ברכה בפני עצמה אלא שרב ששת העמידו דווקא בשלושה שאכלו ואילו לפי תחילתם משמע שאין צורך בברכה בפני עצמה, וצריך עיון.

ברית, תורה ומלכות בית דוד
בדף מח ע"ב מובאת ברייתא המוסיפה הרחבות לדברים הצריכים להיאמר אך אינם זוקקים ברכה לעצמם אלא הם תוספות לשלוש הברכות. "רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה". ומסביר רש"י שצריך להזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים משום שעל ידו נתקדשה ירושלים, וצריך להזכיר ברית בברכת הארץ משום שעל ידי ברית ניתנה הארץ לאברהם כמבואר בפרשת מילה (בראשית יז, ח) "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך", וצריך להזכיר תורה בברכת הארץ משום שאף בזכות התורה והמצוות ירשו את הארץ, שנאמר "למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ" (דברים ח, א).
פשט דברי התנאים "לא יצא ידי חובה" משמעו שהזכרה זו מעכבת, ואם לא הזכיר עליו לשוב ולברך, וכן מוכח מ התוס' (כ ע"ב ד"ה נשים) לגבי חיוב נשים בברכת המזון. הגמרא שם מסתפקת אם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה, והתוס' מבארים את הספק שנשים אינן מצוות בברית ובתורה, ונאמר בסוגייתנו שכל שלא הזכיר ברית ותורה לא יצא, ולכן יש להסתפק אם נשים אינן מצוות או שהואיל ובהן לא שייכים עניינים אלו הם לא מעכבים אצלן והן מצוות לברך בלי להזכיר עניינים אלו.
אולם הטור (סימן קפז) מביא שאחיו רבנו יחיאל הסתפק אם מה שנאמר "לא יצא ידי חובה" הוא לעיכובא או רק למצווה ונטה לומר שרק למצווה, והטור עצמו כתב שנראה שהחיוב הוא לעיכובא.
דין זה מלמד אותנו עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב. יסוד זה נלמד כבר מעצם החיוב להודות על הארץ ועל ירושלים. איננו מסתפקים בהודאה מצומצמת על עצם האוכל אלא מתוך כך מודים על כל הארץ המגדלת לנו את האוכל ומתוך כך אף על ירושלים, ובכך מביעים את תודתנו לא רק על הארץ כמקור לאוכל אלא גם על קדושתה שעל הארץ שניתנה לנו ומאפשרת לנו לחיות חיים קדושים, ובאופן מובלט יותר בירושלים שהיא טוב הארץ ('הארץ הטובה'). על פי זה יובן מהיכן למדו התנאים את הדין שחידשו שיש להזכיר אף את מלכות בית דוד, ברית ותורה, הרי זה לא נזכר בפסוק, ובפרט יוקשה לפי הדעות שהזכרות אלו הן לעיכובא. אך לאור האמור יובן, שלמדו מחובת הזכרת הארץ וירושלים יסוד זה, ומכך הבינו שיש להודות על כל הטובה הכרוכה בהנאת המזון, ומכיוון שכך יש להזכיר גם את מתנת הברית ומתנת התורה שמכוחן זכינו במתנת הארץ. וכן לגבי ירושלים אנו מזכירים את הזכות הגדולה של מלכות בית דוד הקשורה ומחוברת עם בניינה של ירושלים 1 . יסוד זה הורחב עוד יותר בפועל בנוסח ברכת המזון שתוקן לכתחילה, ולפיכך מודים אף על יצירת עם ישראל ועל יציאת מצרים, אמנם זה כבר לדעת כולם לא מעכב.




^ 1.יסוד זה מצאנו גם בעת הבאת הביכורים. המביא אינו מודה רק על עצם הפירות להן זכה אלא מתחיל להודות החל מהירידה למצרים ומיציאתה.



עוד בנושא ברכות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il