ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ברכות
מהתורה או מדרבנן?
המאירי (מה ע"א ד"ה ענין) כותב שהזימון אינו מן התורה ומכל מקום דרשוהו דרך סמך ממה שנאמר "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו". כך גם כותב הריטב"א (מה ע"א ד"ה דכתיב) המוסב על הלימוד מ"גדלו", שוודאי אסמכתא הוא והחיוב אינו אלא מדרבנן.
לעומת זאת הראב"ד (בהשגות על הרי"ף מד ע"א) כותב בפירוש שהחיוב הוא מהתורה, ומוכיח מברכת הזימון שכל ברכה שאינה קבועה ונעקרת לפעמים אינה טעונה הזכרה ומלכות אפילו אם היא מן התורה. הטעם לכך הוא שהיא כברכת הרשות משום שיש להם רשות ויכולת לאכול כל אחד בנפרד ולא להתחייב בברכה, ורק ברכה שהיא הכרחית נאמרת בשם ומלכות.
החזון איש (אורח חיים סימן לא ס"ק א) מביא הוכחה לשיטת הראב"ד מהסוגיא בדף מו ע"א המביאה את המחלוקת אם ברכת המזון שנים ושלושה או שלושה וארבעה ורוצה לתלות זאת במחלוקת רב נחמן ורב ששת אם ברכת הזימון עד נברך או עד הזן. הן לפירוש רש"י הן לפירוש התוס' שם רואים שמונים את ברכת הזימון כברכה בפני עצמה אף שאת ברכת הטוב והמיטיב לא מונים, משמע שהברייתות מונות רק את הברכות שהן מן התורה ובכל זאת מונות את ברכת הזימון. עוד רוצה להביא סיוע מכך שהפועלים אינם מברכים ברכת הטוב והימטיב משום שאינה מן התורה ובכל זאת הם כן חייבים בזימון. אך הוכחה זו הוא דוחה שיש לומר שברכת הזימון קצרה יותר ואין בה כל כך ביטול מלאכה ולכן אף אם היא מדרבנן לא הורידוה.
הראשון לציון (מח ע"ב ד"ה וברכת הזמון) תולה שאלה זו במחלוקת מהו המקור לברכת הזימון. תנא קמא בברייתא בדף מח ע"ב הדורש "ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן, את ה' אלקיך זו ברכת הזימון" הבין שהמקור הוא מן התורה, ואילו רבי שם הדורש זאת מ"גדלו לה' אתי" ודאי אין זו אלא אסמכתא ולדעתו מקור החיוב הוא מדרבנן 1 . נראה שפשיטותו נובעת מכך שמקורו של הפסוק אינו מן התורה אלא מתהילים, ועוד שפשט הפסוק אינו עוסק בברכת הזימון. הראשון לציון כותב שנפקא מינה מכך שאם הוא מסופק אם זימן או לא אינו חוזר, ומדייק שגם דעת הרמב"ם כן מכך שהרמב"ם לא ציין שבספק זימון חוזר ומברך. נראה שכך גם דעת הראשון לציון להלכה.
כאמור, בדף מה ע"א, על דברי המשנה ששלושה שאכלו חייבים לזמן, שואלת הגמרא מה המקור לכך והאמוראים מביאים שני מקורות לכך. רב אסי משיב שנלמד מהפסוק "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו", ורבי אבהו משיב שנלמד מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו". לאור דברי הראשון לציון יש לומר שגם לדעתם מקור החיוב הוא רק מדרבנן.
אולם רש"י שם (ד"ה מנ"ל) מפרש ששאלת הגמרא כלל אינה מהו המקור לעצם חובת הזימון אלא מה המקור לכך ששלושה ראויים לצירוף. הפני יהושע עומד על כך ומסביר שלעצם החיוב כבר הובא מקור בדברי תנא קמא מ"ואכלת ושבעת וברכת", ומוסיף שהסוגיא והשאלה כאן אכן אינן לשיטת רבי.
המבי"ט (קרית ספר ברכות פרק ה) מחלק בין זימון בשלושה לזימון בעשרה, וכותב שהלימוד מ"וברכת את ה' אלקיך" עוסק בזימון בעשרה, וזהו פשט הפסוק שיש להזכיר את ה' כפי שנוהגים בזימון בעשרה, וחיוב זה הוא מן התורה, והטעם שצריך דווקא עשרה הוא ככל הזכרת דבר שבקדושה. אולם זימון בשלושה אינו אלא מדרבנן. לשיטתו תובן מאוד הסוגיא בדף מה ע"א המחפשת מקור לזימון ולא הסתפקה במקור שהביא תנא קמא בדף מח ע"ב, כפי שהעיר הפני יהושע, וזאת משום שסוגיא זו עוסקת בזימון בשלושה, והמקור שהובא שם הוא אכן רק אסמכתא.
בפרי מגדים (משבצות זהב קצב, א) כתב לגבי שלושת המקורות שהובאו לגבי זימון שמשמע שהחיוב הוא רק מדרבנן והפסוק אסמכתא בלבד, ואולי כוונתו שבגלל שלשיטות שנלמד מ"גדלו" או מ"כי שם" ודאי החיוב הוא רק מדרבנן עדיף לא להרבות במחלוקות ומסתבר יותר שגם לשיטת תנא קמא זהו דין דרבנן. לאחר מכן ציין שיש חולקים והביא את שיטת הלבוש שהחיוב הוא מהתורה ואת שיטת הקרית ספר שבשלושה החיוב מדרבנן ובעשרה מדאורייתא. החזון איש כתב שבמשנה ברורה הביא בשם הפרי מגדים שלדעת רוב הפוסקים החיוב הוא רק מדרבנן, וכתב על כך החזון איש שאינו יודע מי הם, ואדרבה מהטור שהביא דעת הראב"ד ולא הביא חולק משמע שפוסק כמותו.
אופן הזימון
הרמב"ם (ברכות ה, ב-ג) מפרט את האופן המעשי של הזימון: "ואי זו היא ברכת הזימון? אם היו האוכלים משלשה עד עשרה מברך אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו עד שגומר ארבע ברכות והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה". כלומר, אופן הזימון מעיקר הדין אינו כפי שאנו נוהגים היום שכל אחד מברך לעצמו את ברכת המזון אלא המזמן אומר לבדו את כל הברכות ומוציא ידי חובה את שאר המסובים מדין שומע כעונה.
היד פשוטה שם מביא לכך מספר מקורות מן הגמרא ואחד מהם מדף מה ע"ב, ששם מסופר שיהודה בר מרימר, מר בר רב אשי ורב אחא מדפתי היו מסובים יחד ולא היה אחד מהם מופלג מחברו ולכן הסתפקו אם עליהם לזמן או שמא דווקא כשיש אחד מופלג יותר מהאחרים יש עניין שהוא יזמן ויוציא את כולם אך כאשר כולם שווים עדיף דווקא חילוק ברכות, שכל אחד יברך בעצמו. מסיפור זה ניתן ללמוד כי המזמן מברך לבדו את כל הברכות ולכן נסתפקו מה עדיף.
ואמנם השולחן ערוך (קפג, ז) כותב: "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה", אך בביאור הגר"א (קצה, ג) מעיר שעיקר ברכת זימון שיהא כולם שומעין. אם כן, גם לדעת השולחן ערוך זהו עיקר הזימון אלא שהבית יוסף (סימן קפג) מבאר שהטעם שהיום שינו והנהיגו שכל אחד יברך לעצמו הוא כדברי הרא"ש בתשובה (כלל ד סימן יט) לגבי חזרת הש"ץ, שאין אדם יכול לכוון תדיר עם שליח ציבור בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי שליח ציבור ובאמצע הברכה היה פונה לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתה, אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא. וכן כתב רבנו פרץ לגבי ברכת המזון שיש לכל אחד לברך בעצמו אף כשזימנו לפי שאין יכולים לכוון כל תיבה ותיבה מפי המברך.
מטרת הזימון
הריטב"א (בתחילת הפרק) עומד על טעם המצווה לזמן ומנמק: "וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו, ומשום ברב עם הדרת מלך". כדבריו משמע גם מהמקור "ונרוממה שמו יחדו", שמשמעותו היא שישנה מעלה בלרומם שם ה' יחדו.
לעומת זאת המאירי (מה ע"א ד"ה וענין הזימון) מנמק: "וענין הזמון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר לברכה מתוך כונה". על פי זה מסביר את ייחודה של ברכה זו שלא הוזכרה בו אזכרה ולא מלכות הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה, אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם כמו שיתבאר הואיל ומניינם דבר שבקדושה. נראה לבאר את טעמו, שכאשר מתאספים יחד סביב עניין מסויים זה גורם לנו בנפש לתת לדבר חשיבות, כפי שבכל מאורע חשוב אנו מזמנים ומכנסים אסיפת אנשים כדי לתת למאורע חשיבות, כגון בהנחת אבן פינה, חנוכת בית כנסת, בר מצווה ועוד. כאשר נוצר לדבר מקום חשוב בנפש ממילא כוונת הלב תתעצם ולא תיאמר הברכה כמצוות אנשים מלומדה.
ניתן לתלות בכך את מחלוקת רב נחמן ורב ששת עד היכן היא ברכת הזימון, שרב נחמן סבר כנימוק המאירי שעניין הזימון הוא אזהרה והתראה לכוון בברכה, ולפיכך הזימון הוא רק החלק שמקדים לברכה, אך רב ששת סבר כנימוק הריטב"א שהעניין הוא לרומם יחדו ולפיכך הזימון כולל גם את כל הברכה הראשונה שהיא לכאורה עיקר ברכת המזון, שהרי בה מודים על המזון.
גם אם ברכת הזימון עצמה היא רק עד "נברך" או עד סוף ברכת הזן, ראינו למעלה בדברי הרמב"ם , שחלק מאופן הזימון הוא שהמזמן מברך לבדו את כל הברכות ומוציא את האחרים ידי חובתם. לפי טעמו של הריטב"א הדבר מאוד מובן. כאשר אחד מברך וכולם מקשיבים ויוצאים הרי הברכה יוצאת מפי כולם כאחד ולא כל אחד מברך לעצמו וממילא יש בכך התחברות גמורה המרוממת שם שמים ברוב עם. אך לפי טעמו של המאירי לכאורה העיקר הוא הזימון וההתראה לכולם לפני הברכה ולא עצם הברכה, ונראה שלשיטתו אכן אין זה מעיקר הזימון, ואף אם כך נהגו, יש לומר שגם לדעת המאירי יש בזה עניין כדברי הריטב"א מצד ברוב עם הדרת מלך, אך אין זה עיקר עניינו של הזימון.
לדרכו של המאירי יובן כיצד שינו את המנהג היום כדברי הבית יוסף, הואיל וקשה לכוון מילה במילה כשאחד אומר והאחרים רק שומעים ולא אומרים בעצמם, אולם לפי הריטב"א שזהו עיקר עניינו של הזימון לא מובן כיצד משום חשש זה עקרו את כל עניינו של הזימון. ויש לומר שהואיל וסוף סוף ברכת הזימון עצמה נאמרת ביחד, ובפרט לפי רב ששת שעל כולם לשתוק ולשמוע עד סוף ברכת הזן, יש מתקיים בכך עניין ה"נרוממה יחדו", למרות שכמובן היה עדיף שיצטרפו וירוממו יחדו בכל ברכת המזון.
הנצי"ב בהעמק שאלה (סימן קמו אות א) עומד גם הוא על הסתירה בין שתי הסוגיות לגבי המקור של ברכת הזימון, מדוע הגמרא בדף מה ע"א ששאלה מניין המקור לזימון לא הביאה את דברי תנא קמא שלדעתו המקור הוא מ"את ה' אלקיך", והוא משיב שהסוגיא בדף מה ע"א עוסקת בעיקר דין הזימון שהוא שאחד יברך ויוציא את השאר ידי חובתם, וזה נלמד מ"גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו" ואילו תנא קמא בדף מח ע"ב עוסק בתוספת הברכה "נברך שאכלנו משלו" הנאמרת כשיש זימון, ולכך המקור הוא מ"את ה' אלקיך" (לכן לימוד זה מופיע בתוך הפסוק המונה את סדר הברכות, ומוסיף שלפעמים ישנה ברכה נוספת).
רואים מדברי הנצי"ב שיש שני דינים בזימון: עצם הזימון, שהוא הוצאת כולם על ידי אחד, וברכת הזימון שהיא התוספת שלפני הברכה. מסתבר לבאר את עניין שני הדינים על פי שני הטעמים שהעלו הראשונים. עניין התוספת של ברכת הזימון הוא כטעם המאירי התראה ואזהרה לכוון, והאמירה המשותפת על ידי אחד המוציא את כולם היא משום ברוב עם הדרת מלך כטעמו של הריטב"א.
על פי זה יישב גם את הסתירה בשאילתות . בשאילתא נא כתוב ששלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן ולברך יחדו שנאמר "גדלו לה' אתי", ואילו בשאילתא קמו כתוב ששלושה שאכלו כאחד חייבים בזימון ולומר "נברך" כנלמד מהפסוק "ואכלת וכו'". הרי שהביא פעם אחת את הפסוק שבדף מה ע"א ופעם אחת את הפסוק שבדף מח ע"ב, אולם אם נדייק בלשונו, בשאילתא נא ציין שדין הזימון הוא לברך יחדו ואכן זה נלמד מ"גדלו", ואילו בשאילתא קמו ציין שדין הזימון הוא לומר "נברך" וזה נלמד מ"ואכלת... וברכת את ה' אלקיך".
^ 1.יש גירסאות לפיהן גורסים רבי אומר "אינו צריך ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן אבל ברכת הזמון מגדלו לה' אתי נפקא... אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? תלמוד לומר אשר נתן לך". מהמילים "אינו צריך" משמע שבא לומר שאין צורך בדרשה של תנא קמא משום שיש מקור אחר לדברים, ומהלשון "אבל ברכת הזמון" משמע שעיקר נקודת חידושו ומחלוקתו היא לגבי ברכת הזמון, ועל כך אמר קודם שאין צורך בלימוד של תנא קמא. אם אכן זאת ההבנה, הרי שמסתבר שגם לדעת רבי המקור הוא מן התורה, שלא כדברי הראשון לציון, שהרי אם לא מצא לכך מקור מן התורה ולכן הבין שזה רק דין דרבנן לא שייך לומר שאין צורך במקורו של תנא קמא, ולפי זה צריך לדחוק שאף שמצא פסוק מתהילים פסוק זה מגלה לי על התורה ובאמת דין תורה הוא. אך גם אם נאמר כך זהו דוחק, כי סוף סוף ודאי שעדיף למצוא פסוק מן התורה ולא שייך לומר שאין צורך בפסוקו של תנא קמא, ואולי לכן יש שאינם גורסים מילים אלו.
אך מפאת הדוחק נראה יותר שדבריו "אינו צריך" אינם מוסבים כלל על מחלוקתו בברכת הזימון אלא על מחלוקתו בהמשך לגבי הברכה שלפני המזון, שתנא קמא שנלמד מקל וחומר ואילו הוא מצא לכך מקור מהפסוק "אשר נתן לך", וכוונתו היא שאין צורך להידחק וללמוד זאת מקל וחומר שאינו כל כך ברור מסברא אלא יש מקור מפורש. הסבר זה מתחזק גם מהמשך הגמרא שמיד לאחר מכן מביאה את דברי רב יצחק שגם הוא פותח במילים "אינו צריך" והוא חולק רק על מקור הברכה שלפני המזון וכותב שהמקור לכך הוא מ"וברך את לחמך". לפי זה דברי הראשון לציון מיושבים גם אם נגרוס "אינו צריך".
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מי פה עבריין?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך מותר להכין קפה בשבת?
סוד המנורה וסוד החנוכיה
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
כאב הגלות ותקוות הגאולה
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
