ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גרמא

בית מדרש גמרא שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסלו תשע"ז

גרמא

שבת דף קכ ע"ב; בבא קמא דף ס ע"א



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מתי גרמא אסורה מטעם "מחשבת"? יישוב הסתירה מבבא קמא
המשנה בשבת קכ ע"ב מביאה מחלוקת תנאים אם מותר להניח מחיצה מכלים מלאים מים, כדי שהאש לא תתפשט וכשתגיע לכלים יתבקעו הכלים ותיכבה האש מן המים שבכלים. חכמים מתירים ורבי יוסי אוסר. למסקנת הגמרא כולם מתירים גרם כיבוי, שהרי מצאנו שגם רבי יוסי מתיר לאדם שכתוב לו שם על בשרו לרדת ולטבול למרות שיימחק השם, שנאמר "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", עשייה נאסרה אך גרמא מותרת, וכך במלאכות שבת נאמר "לא תעשה כל מלאכה", והטעם שרבי יוסי אוסר במשנה הוא משום גזירה מיוחדת כאן שהואיל ואדם בהול על ממונו אם נתיר לו לכבות בגרמא עלול לכבות אף בלא גרמא 1 .
סוגיא זו עומדת בסתירה לכאורה לסוגיא בבבא קמא ס ע"א. הגמרא שם מקשה בדיני נזיקין מדוע המלבה ויחד עימו לבתה גם הרוח והאש התפשטה והזיקה פטור (אם לולא הרוח לא הייתה מתפשטת האש), הרי במלאכות שבת חייבים גם על זורה למרות שמלאכה נעשית רק בעזרת הרוח. מספר אמוראים מתרצים שאכן גם בנזיקין חייב אלא שמדובר באופן מיוחד כגון שפתאום הגיעה רוח שאינה מצוייה או שהגיעה רוח לכיוון אחר, ואילו רב אשי מחלק באופן עקרוני בין דיני נזיקין ששם פטור לבין מלאכות שבת שחייב משום ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה", וכמותו נפסק בשולחן ערוך (חו"מ קנה, לד) שבנזיקין פטור. רש"י (ד"ה מלאכת) מסביר שהפסוק "מחשבת" מלמד אותנו שיש לאסור בשבת אף בגרמא משום ש"נתקיימה מחשבתו, דניחא ליה ברוח מסייעתו". לפי זה גרמא אסורה בשבת וקשה מהסוגיא בשבת קכ ע"ב שהתירה גרם כיבוי, ואין לומר שהסוגיא מתירה גרמא דווקא לגבי כיבוי משום שזהו משאצל"ג, שהרי הגמרא לומדת זאת מהפסוק "לא תעשה כל מלאכה – עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי", ואם כן יש כאן לימוד עקרוני להתיר כל מלאכות שבת לפי שגרמא אינה נחשבת לעשייה, ועוד, משאצל"ג בין כה וכה מותר מהתורה ולא זקוקים לפסוק להתיר משאצל"ג בגרמא 2 .

שיטת הרא"ש
הרא"ש בבבא קמא (סימן יא) מסביר שבזורה חייב למרות שאין זה אלא גרמא, שבכך חייבה התורה כיוון שמלאכה זו עיקר עשייתה על ידי הרוח. לפי דבריו האיסור כאן הוא מיוחד דווקא לזורה וכד' לפי שכך היא עיקר דרכה של המלאכה, ולפי זה אין כל קושי בין הסוגיות.

מחלוקת המגן אברהם ואבן העוזר בריחיים של מים

המגן אברהם (רנב ס"ק כ) כותב שאם אדם טוחן על ידי ריחיים שמופעלות על ידי מפל מים, אין כאן חיוב מהתורה אלא רק מדרבנן משום שזוהי גרמא.
אבן העוזר (על סימן שכח; מובא בסוף השולחן ערוך) חולק וכותב שחייב מהתורה, וכל שכן הוא מדיני נזיקין, שהרי מבואר בגמרא שמשום מחשבת גרמא בשבת חמור יותר, וכאן בדיני נזיקין אם אדם ישליך חיטין של חברו לתוך ריחיים ויינזקו ודאי שיהיה חייב כמו המשליך לאש 3 .
האחיעזר (חלק ג סימן ס ד"ה והנה בעיקר) מקשה כיצד למד אבן העוזר דין ריחיים מדין זורה, הרי בזורה כך היא דרך המלאכה, וכן בזורע, אופה וצד 4 , אך בטוחן אפשר גם לטחון בריחיים של יד 5 . ומשיב שמכך שהגמרא לא אמרה "שאני זורע שזוהי דרך מלאכתו" אלא ענתה "לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה התורה", משמע שאין זה דין רק בזורה, אלא כל שדרך המלאכה היא גם באופן הזה 6 נחשב למלאכת מחשבת, אף שיש גם דרכים אחרות ואפילו אם הן הדרכים העיקריות. נמצא שהמגן אברהם סבר כדעת הרא"ש שהתרבתה רק מלאכה שזו עיקר דרכה ואילו אבן העוזר סבר שהתרבה כל אופן שדרכו בכך גם אם אין זו הדרך העיקרית.
גם לפי ביאור האחיעזר בדעת אבן העוזר תיושב הקושיא מגרם כיבוי, כפי שאכן מפורש באחיעזר, משום שהנחת כלים עם מים בסמוך לאש אינה דרך רגילה של כיבוי אש.
אך לכאורה נראה שאין כן פשט אבן העוזר. אבן העוזר מתקשה שם שלפי הסוגיא בבבא קמא גרמא בשבת חמורה יותר ולכן זורה חייב בשבת ולא בנזיקין, אך לפי זה תמוה מדוע מותר בשבת להעמיד בהמה על גבי עשבים לאוכלם, כמבואר בדף קכב ע"א, הרי המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו חייב, כמבואר בבבא קמא נו ע"ב. ומתרץ שלעניין נזיקין הכל תלוי בוודאות, ולכן בזורה שהנזק לא ודאי פטור ובמעמיד בהמה שהנזק ודאי חייב, אך בשבת הכל תלוי במלאכת מחשבת אם זו היא כוונתו ורצונו. במעמיד בהמה אין רצונו שהבהמה תעשה מלאכה כלשהי אלא הוא רק רוצה שתאכל ותשבע ולכן מותר, אך במקום שרוצה שתיעשה מלאכה ומתקיים רצונו חייב ובכך דינו חמור יותר מנזיקין. במקרה שרוצה במלאכה אפשר ללמוד קל וחומר מנזיקין, ולכן כאמור מוכח שטוחן בריחיים של מים חייב. עולה מדבריו שלהעמיד בהמתו על גבי עשבים מותר רק בגלל שאין כוונתו על מלאכת קוצר, אך אילו הייתה זו כוונתו היה חייב למרות שאין זו דרך רגילה במלאכת הקצירה. כיוון שכך חוזרת הקושיא מגרם כיבוי, ונצטרך ליישבו כאחת מן הדרכים הבאות.

שיטת רש"י והר"ן
המנחת אשר (סימן נו) כותב שמביאורו של רש"י "שנתקיימה מחשבתו", נראה בפשטות שלא כדברי הרא"ש, אלא כל שהוא רוצה בכך ומתקיימת מחשבתו חייב למרות שנעשה בגרמא, ולפי זה לכאורה כל גרמא אסורה, ואם כן חוזרת הקושיא מגרם כיבוי. יש להוסיף על דבריו, שגם לא נוכל ליישב את רש"י בדרכו של אבן העוזר לפי הסבר האחיעזר, כי גם הוא לא אוסר בכל מקרה שנתקיימה מחשבתו אלא רק במקרים בהם יש רגילות לעשות את המלאכה גם בדרך זו.
ומוסיף שגם מדברי הר"ן לגבי חק תוכות נראה שחלוק על הרא"ש. הגמרא בדף קד ע"ב אומרת שאם מחק את הגג של האות ח' ובכך נוצרה פעמיים האות ז' חייב. הרשב"א שם לומד מכך שאין זה נחשב לחק תוכות שאינו מוגדר ככתיבה, ופסול בהלכות בהן נדרשת כתיבה, אולם הר"ן (לז ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה גרסינן) חולק וכותב שאין להוכיח ממלאכת כתיבה בשבת שהרי במלאכות שבת חייב בכל מקום שנעשתה מלאכת מחשבת, ולכן אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב. שם הדיון אינו בגרמא ומכל מקום רואים מדבריו שהיסוד של הרחבת האיסורים הנלמד ממחשבת אינו מצומצם למקומות בהן זוהי עיקר דרכה של המלאכה, ואף לא למקומות שבהן זוהי אחת מהדרכים הרגילות באותה מלאכה. אם כן, לפי רש"י והר"ן חוזרת הקושיא מסוגיית גרם כיבוי.

תירוץ האגלי טל
האגלי טל (מלאכת טוחן ס"ק ה), וכן בתשובותיו באבני נזר (או"ח סימן רל) בתירוצו השני (ס"ק ה), יישב בין הסוגיות שההיתר הוא רק בכיבוי משום שזהו משאצל"ג, ומחדשת הגמרא שבגרמא מותר אף מדרבנן. הטעם לכך הוא שכל גרמא אסורה משום מלאכת מחשבת, אך במשאצל"ג אין זה נחשב מחשבת ואם כן אין לאסור בגרמא.
אולם דבריו צריכים עיון גדול, שהרי הגמרא לומדת זאת מהפסוק "לא תעשה כל מלאכה – עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי", ואם לעולם חייב בגרמא חוץ מבמשאצל"ג שבין כה וכה מותר מהתורה מדוע זקוקים לפסוק. וצריך לומר שאכן הפסוק אינו מיותר ולא בא ללמדנו חידוש על דרך ה"ייתור" אלא שממשמעות הדברים עולה שלא נאסר אלא בעשייה, אך אין נפקא מינה כי מהפסוק של מחשבת נתרבה לאסור גם גרמא. לפי זה במקרים של משאצל"ג שלא נתרבו ממחשבת אם הם ייעשו בגרמא יש שתי סיבות להתיר, גם משום שיש פטור של מחשבת מצד שחסר במחשבה למטרת המלאכה וגם משום שאין כאן עשייה אלא גרמא והפסוק מחשבת לא יכול לרבות מקרים אלו. אמנם אין נפקא מינה לכך מן התורה אך בכל זאת, כשחז"ל באו והחמירו במשאצל"ג הם לא החמירו בגרמא משום שיש שם סיבה נוספת להתיר. בכל אופן דרך זו מאוד מחודשת.

תירוצו הראשון באבני נזר
באבני נזר בתירוצו הראשון חילק שבמקרה של גרם כיבוי שם הוא היה מעדיף שהאש כלל לא תתפשט ותגיע לכאן, ולכן אי אפשר לומר על כך שניחא ליה ונתקיימה מחשבתו, ואין חיוב מטעם מחשבת. דבריו מזכירים את דברי רש"י וראשונים נוספים לגבי סילוק היזק, שמוגדר כמשאצל"ג משום שברצונו לא באה לו. למרות שלאחר שבאה מעוניין במלאכה זו, הואיל והיה מעדיף שכלל לא תבוא נחשב שאינו מעוניין במטרת המלאכה.

חילוק בין אופני הגרמא
ישנם אחרונים שכדי ליישב בין הסוגיות חילקו בין אופני הגרמא, ונמצא שלמעשה יש סוגי גרמא שהותרו ויש שלא, ויש לברר מהן גדרי הגרמא המותרת ובהתאם לכך לבחון כל מקרה לגופו.

תירוץ הזרע אמת
בשו"ת זרע אמת (או"ח סימן מד ד"ה והן) עומד על הסתירה ומיישבה שבזורה גרמא אסורה למרות שנעשית גם על ידי גורם אחר (הרוח) משום שהמלאכה נעשית באופן מיידי, אך במקרים כמו גרם כיבוי שהיא גם נעשית על ידי גורם אחר (בנוסף לאדם) וגם לא באופן מיידי מותר. וכן המנחת חינוך (מוסך השבת, זורה) מביא בשם המגן אבות , שהחיוב בזורה הוא רק אם הייתה רוח בשעת הזרייה אך אם באה אחר כך פטור.
המנחת אשר (סימן נו ד"ה ואפשר עוד) מציע אפשרות נוספת לתרץ ולחלק לא לפי המיידיות אלא לפי הוודאות. גרמא מותרת רק במקרה שאין וודאות שהמלאכה תיעשה כמו במניח כדי מים בסמוך לאש, אך כשבוודאי תיעשה כמו בזורה הווי מלאכת מחשבת ואסור מהתורה. המנחת אשר הבליע בדבריו שנראה יותר כחילוק הראשון, כפי שכתב הזרע אמת.
אמנם באמת נראה שגם לפי הזרע אמת העיקר תלוי בוודאות, ומה שתלה זאת במיידיות זה רק משום שבדרך כלל דבר מיידי הוא ודאי ולהפך, שהרי הזרע אמת מביא סיוע לדבריו מדברי הגמרא בדף קכ ע"ב שאין לפתוח דלת כנגד מדורה בשבת כאשר יש רוח שאינה מצויה, וברוח מצויה נחלקו האמוראים אם יש לאסור גזירה משום רוח שאינה מצויה. מבואר שמעיקר הדין לדעת כולם יש חילוק בין רוח מצויה לשאינה מצויה, ועל כרחך החילוק הוא שבאינה מצויה הווי פסיק רישא שתכבה האש. הזרע אמת לא ביאר את החילוק שם שברוח מצויה יקח זמן עד שהאש תיכבה ובאינה מצויה תיכבה מיד, ואם כן מפורש בדבריו שהדין תלוי בוודאות 7 . והנה בעל המנחת אשר עצמו באיגרת המובאת במקראי קודש סוכות (לרב משה הררי, נספח יג) דן במכשירים שהכניסו בהם טכנולוגיות הגורמות לעכב את סגירת המעגל החשמלי והפעלת הכלי במספר שניות, וכותב שנראה שבכך אף הזרע אמת יודה לאסור, לפי שהסברא לחלק בין דבר הנעשה באופן מיידי לנעשה אחר זמן היא שלאחר זמן נחשב שלא הוא עשה אלא הגורם האחר כגון הרוח, וזה דווקא כשיש השתלשלות של אירועים שאינה בידו ויתכן שלבסוף התוצאה לא תתרחש 8 , וזה כדברינו, שלא כדבריו במנחת אשר. וסיים שם שאינו אוסר בהחלט אלא שמידי ספק לא יצאנו, ולכן מחמיר מלבד בארגונים גדולים העוסקים בהצלת נפשות כמו בצבא ובבתי חולים, עיין שם. ונראה שההבדל בדבריו נובע מכך שלהלכה למעשה חשש יותר ולכן החמיר.
עוד אפשר להסביר בדעת הזרע אמת ששני הגורמים משמעותיים, וזקוקים לשני התנאים כדי לאסור. גם אם התוצאה ודאית, אם היא תיעשה רק בעוד זמן ניכר ולא בעוד כמה שניות אין זו הגרמא שנאסרה מטעם מחשבת. לפי זה נוכל ליישב סתירה במנחת שלמה עליה העיר המנחת אשר באיגרת שם, שבחלק א (סוף סימן ט) כתב שאין היתר גרמא בשבת אלא בדבר מקרי ולא במה שרגילין לעשותו ואילו בחלק ב (סימן ט) לגבי שעון שבת התיר מדין גרמא. לפי דברינו ניתן לחלק בין דבר שקורה בטווח הקרוב שאז אסור אם הוא ודאי, לבין דבר שיקרה בעוד זמן ניכר שבכל מקרה מותר.
לפי שתי הדרכים שהעלנו בזרע אמת חייב בשבת רק במקרה שהמלאכה ודאי תיעשה, ואם כן צריך עיון מהסוגיא בבבא קמא האומרת ששבת חמורה יותר מנזיקין משום "מחשבת", ואם בשבת החמרנו רק במלאכה שוודאי תיעשה נצטרך לומר שבנזיקין יש מקרים שפטור אפילו כשהנזק ודאי יקרה 9 , וזה קצת קשה מסברא, וכבר ראינו שאבן העוזר כתב שבנזיקין הכל תלוי בוודאות.
קושיא נוספת תיקשה לפי הדרך הראשונה, שהכל תלוי רק בוודאות, מהגמרא בשבת. נצטרך להעמיד את המקרה של גרם כיבוי דווקא במקרה שלא בטוח שהאש תתפשט ותיכבה, ולפי זה גם במקרה של טובל ובכך נמחק שם ה' שעל ידו נצטרך להעמיד את ההיתר דווקא במקרה שאין וודאות שימחק, וקשה כי במקרה כזה מותר כבר מצד אינו מתכוון ולא צריך להתיר מטעם גרמא 10 . עוד יש להעיר, שהשולחן ערוך (שלד, כב) ודאי לא סבר כך, שהרי כתב בפירוש שמותר אפילו בכלי חרס חדשים מלאים מים שוודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, ולא מסתבר שכוונתו שאם תגיע האש ודאי יתבקעו אך לא בטוח שתגיע, כי אם כן אין כל חידוש בכך שאם תגיע ודאי יתבקעו.
אם נחזור לפשט דברי הזרע אמת, שהכל תלוי במיידיות ולא בוודאות לא יקשה, אך כאמור מוכח מהמשך דבריו שאין זו כוונתו, וצריך עיון.

דברי התוס' והרמב"ם בצידה
התוס' (יז ע"ב ד"ה אין פורסין) כותבים שהפורש מצודה בשבת אינו חייב בגלל שאינו יודע אם יצוד או לא, אך אם בשעת פריסתו ילכוד חייב. משמע שאף שאינו צד בידיים, אלא החיה נכנסת מעצמה, חייב אם נכנסת מיד. נראה בפשטות שסבר שתלוי במיידיות, אולם לאחר הדקדוק נראה יותר שתלוי בוודאות, שהרי פירש שבדרך כלל מותר בגלל שאינו יודע אם יצוד, ואם כן צריך לומר שהסיבה שמחייב אחר כך בניצודה מיד היא שאז הוא רואה אותה לידו ויודע בוודאות שהחיה תיצוד.
התוס' רא"ש (יז ע"ב ד"ה מתני' אין פורשין) כותב בדומה מאוד לתוס', וצריך עיון בדבריו. אם הבין שמלאכת צידה אין עיקרה בגרמא עליו לפטור תמיד, ואולי סבר שצידה עיקרה בגרמא, וסובר שגם במלאכות שעיקרן בגרמא חייבים רק במקרה שהמלאכה תיעשה באופן מיידי או ודאי, אך דרך זו מעט מחודשת, כי יותר מסתבר לשיטתו שכל שהמלאכה נעשית בעיקר צורתה התורה חידשה שחייבים עליה, ולכן אם הבין שהרגילות לצוד היא במצודות, ובכך הדרך היא שהצידה אינה נעשית מיד, מסתבר לחייב גם כשנעשית אחר זמן.
לאחר הדקדוק בלשונו נראה ששינה קצת בלשונו מהתוס' ולא בכדי. הוא שואל מדוע חייב מהתורה הרי אינו צד בידיים, ומשיב שלפעמים יבוא לידי איסור תורה, אם בשעת הפרישה ילכוד חיה. תשובתם זהה אך בשלב השאלה התוס' הקשו מדוע חייב הרי אינו ידוע אם יצוד ואילו הרא"ש כתב מדוע חייב הרי אינו צד בידיים. לפיכך נראה שכוונת הרא"ש בתשובתו היא שלפעמים בשעת הפרישה תיכנס חיה ותוך כדי כניסתה וכן מיד לאחר מכן הוא ימשיך בידיו בסיום הצידה ואז תהיה זו מלאכה גמורה בידיו ולא גרמא. לפי זה ייושב הדוחק שהעלנו, ולפי הרא"ש יש לומר שאין דרך צידה בגרמא וכאן חייב כי עושה בידיו ממש. לעומת זאת בתוס' לא נראה לפרש כן, כי משאלתו מוכח שגם אם לא יעשה ממש בידיו אלא בגרמא גמורה ואפילו לאחר זמן אינו נפטר אם ידוע בוודאות שתיצוד, ולכן יש לפרש את תשובתו שלפעמים תיצוד מיד ואז יש כאן ודאות וחייב אפילו בגרמא.
הרמב"ם (שבת י, כב) כותב לגבי מלאכת צד: "המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו, הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזו בעופות".
מדוע חייב ואין זה גרמא? אפשר להסביר בדרכו של הרא"ש, שחייבים בגרמא על מלאכות שעיקרן נעשה בדרך של גרמא ולומר שגם הדרך העיקרית בצידה היא בגרמא על ידי מצודות, וכן משמע בדברי האחיעזר המובא למעלה. אולם מהתוס' הנזכר מוכח שגרמא אינה הדרך העיקרית של צידה, שהרי כתב שבצידה במצודות אם לא ניצוד מיד אינו חייב מהתורה 11 , ואף אם לא הלך בדרכו של הרא"ש אלא חילק בין הסוגיות כפי שביארנו, בין גרמא ודאית ללא ודאית או בין מיידית ללא מיידית, מכל מקום לא מסתבר שיחלוק על מה שאפילו הרא"ש החמיר, שמלאכה שכך עיקר דרכה אסורה גם בגרמא, כי סוף סוף התורה אסרה מלאכה זו וודאי אסרה את הדרך העיקרית של עשייתה.
לכן נראה שסבר כהסבר האחיעזר באבן העוזר, שחייב בכל אופן של המלאכה שכך דרכו גם אם אין זו הדרך העיקרית של המלאכה.
החתם סופר (על השולחן ערוך רנב, ה) כתב בפירוש שצידה אינה כזורה, אך הוא לא תלה זאת בשאלה מה עיקר המלאכה אלא כיצד נעשתה במשכן, והסתבר לו שבמשכן הצידה הייתה בידיים ולא על ידי מצודות, וביאר באופן שלישי (כדי לדחות את הוכחת אבן העוזר מהרמב"ם), שבכל זאת חייב בגלל שעצם העמידה בפני הצבי כדי לאפשר לכלב לתופשו נחשבת כמלאכת צידה כמו שהעומד בפתח ביתו כשיש צבי בפנים נחשב צד.

סיכום
לסיכום, ראינו מספר אופנים בהסבר הסוגיא בבבא קמא, איזו גרמא נאסרה מטעם "מחשבת", וממילא כיצד ליישב את הסתירה בין הסוגיות. נסדר את השיטות מהקל אל החמור.
א. רא"ש – נאסרה גרמא רק במלאכה שעיקר עשייתה בגרמא. בפשטות כך סבר ופסק המגן אברהם שאסר רק מדרבנן ריחיים של מים.
ב. אבן העוזר על פי ביאורו של האחיעזר – נאסרה גרמא בכל אופן עשייה שרגילים לעשותו בגרמא, גם אם אין זו עיקר דרכה של המלאכה. הערנו שמדברי אבן העוזר לכאורה לא נראה כן, ומשמע שאוסר אף בדבר שלא רגילים לעשותו בגרמא.
ג. זרע אמת לפי פשט לשונו – נאסרה גרמא כאשר המלאכה תיעשה מיידית.
ד. מנחת אשר העלה אפשרות נוספת – נאסרה גרמא כאשר המלאכה תיעשה בוודאות. כך משמע גם מ התוס' , ונתבאר שנראה שזו גם עיקר כוונתו של הזרע אמת (וכעין זה משמע מהמנחת אשר באיגרת), או ששני הגורמים משמעותיים, ואסור רק כשיש גם ודאות וגם מיידיות.
ה. אבני נזר בתירוצו הראשון – נאסרה כל גרמא כשהוא רוצה בתוצאה, ורק במקרה כמו גרם כיבוי כשהאש רחוקה מותר, לפי ששם הוא היה רוצה שהאש כלל לא תתקרב (אף שכעת שהיא מתקרבת הוא מעוניין שתיכבה על ידי המים שהניח).
ו. אגלי טל (ובאבני נזר בתירוצו השני) – נאסרה כל גרמא. הפסוק רק גרם לכך שכשחז"ל אסרו משאצל"ג הם לא אסרו משאצל"ג במקרה של גרמא 12 .
רש"י והר"ן אינם מתיישבים עם שתי הדרכים הראשונות. וכן מדברי אבן העוזר לכאורה לא נראה כן, וגם לא נראה כדרך הרביעית, כי כתב שלעניין נזיקין הדין תלוי בוודאות לעומת שבת ששם תלוי אם רצה בתוצאה, ומכך שביאר לגבי הנחת בהמה על גבי עשבים שמותר בגלל שאינו רוצה במלאכה אלא רק שתשבע נראה קצת כדרכו של האבני נזר בתירוצו הראשון.

הדין מדרבנן
ב תוס' בביצה (כב ע"א ד"ה המסתפק) מבואר שביום טוב גרם כיבוי מותר לכתחילה ובשבת אסור מדרבנן.
במרדכי (שבת רמז שצט) הביא מחלוקת לגבי גרם כיבוי ביום טוב אם הותר דווקא במקום היזק, יש מתירים לגמרי ורבנו יואל התיר רק במקום היזק. גם מדברי רבנו יואל עולה שאף שמהתורה גרמא מותרת, במקרים שאינו חייב מטעם מחשבת, מכל מקום חז"ל אסרו והתירו רק במקום פסידא. לפי זה יובן מדוע הגמרא התירה מחיקת שם בגרמא רק בטבילת מצווה.
בט"ז (תקיד סוף ס"ק ו) ובגר"א (תקיד, ג) משמע שנחלקו אף לעניין שבת, ואילו במנוחת אהבה (חלק ב א, יד הערה 47) כתב שנראה שנחלקו דווקא ביום טוב אך בשבת כולם מודים שמותר דווקא במקום פסידא.
מאידך, המגן אברהם (תקיד ס"ק ז) סובר בדעת הרא"ש שמתיר לכתחילה אף שלא במקום היזק, הוא מווכיח זאת מכך שהרא"ש הקשה מדוע אסור להסתפק מן השמן הרי גרם כיבוי מותר, ואם ההיתר היה רק במקום פסידא לא היה קשה 13 .
השולחן ערוך (שלד, כב) פוסק את דברי הגמרא בשבת לגבי גרם כיבוי, וכותב: "תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר". הרמ"א מוסיף על דבריו שגרם כיבוי מותר "במקום פסידא", ומקורו מהמרדכי הנזכר.
יש לעיין מהי דעתו של השולחן ערוך. לכאורה מפשט דבריו משמע שמותר לכתחילה, כי הוא סתם ולא פירש שמותר דווקא במקום הפסד, אך יש לומר שלא נזקק לכתוב זאת משום שבכך הסעיף עוסק "תיבה שאחז בה האור", ומכל מקום קצת דחוק כי בסוף נימק "דגרם כיבוי מותר" וגם בנימוק סתם ומשמע שלעולם מותר ולאו דווקא במקום הפסד. בשו"ת זרע אמת (סימן מד) סובר שמותר לכתחילה גם בשבת, והמנוחת אהבה חולק וסובר שגם לדעת השולחן ערוך מותר רק במקום הפסד.
הט"ז (תקיד סוף ס"ק ו) בהלכות יום טוב דן בתחיבת נר לתוך כלי עם מים כדי שכשהנר יפחת עד המים ייכבה וכותב שלא מצאנו חבר לרבנו יואל ולכן אפשר להקל במקום צורך קצת, אפילו שאין צורך גדול, וכאמור, משמע שכותב כן גם לגבי שבת.
הרמ"א (תקיד, ג) בהלכות יום טוב כותב שמותר להעמיד נר במקום שהרוח שולטת כדי שיכבה אלא אם הרוח כבר מנשבת כעת. הגר"א שם מנמק שקיימא-לן גרם כיבוי מותר, ומשמע בפשטות שמותר לכתחילה וכן שמותר גם בשבת, שהרי "קיימא-לן" הכוונה לגמרא בסוגייתנו העוסקת בשבת. המגן אברהם (ס"ק י) אסר והקשה שלא הותר אלא במקום היזק, ובמאמר מרדכי הסכים להקל לעניין יום טוב. במשנה ברורה (ס"ק כה) הביא את שתי הדעות ובשער הציון שם (ס"ק לא) ציין לדעות הנזכרות והוסיף שאין חבר לשיטת המרדכי 14 וכן הביא את דברי הט"ז הנזכרים. למעשה משמע מדבריו שבהלכות שבת ודאי יש להחמיר, אולם בהלכות יום טוב יש מקום להקל, ולכן שם הביא את שתי הדעות.

עוד בגדרי גרמא
המשנה בדף מז ע"ב אומרת שאסור לתת כלי עם מים מתחת לנר מפני שהוא מכבה. הגמרא מסיקה שאפילו חכמים המתירים גרם כיבוי מודים בזה "מפני שמקרב כיבויו". רש"י מפרש: "זימן כיבוי להדיא והוה ליה מכבה ממש".
התוס' מביאים שני הסברים בסוגיא. בשם הרב פור"ת מסבירים שיש חשש שיגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות ואז אין כאן גרמא כלל אלא הוא מכבה בידיים, ורצה לפרש כך גם ברש"י ונדחק בלשונו.
ובשם רבנו תם מסבירים שהותר דווקא להניח מים בתוך כלים, שאז אינו מתכבה עד שיתבקעו הכלים, אך כאן שאין שום הפסק בין האש למים אסור וכן יהיה אסור לעשות מחיצות מים כגון משלג ללא כלים.
התוס' מקשים מהדין בדף קכ ע"ב שבטלית שאחז בה האור מותר לתת עליה מים בצידה השני, והרי שם אין כלי המפסיק אלא ודאי שגם במחיצות מים מותר, וכותבים שצריך לחלק ממים תחת הנר, שבכך האש נופלת לתוך המים להדיא ולכן הוא יותר מקרב הכיבוי. כך כותב גם הרשב"א .
אולם תירוץ זה טעון הבנה, מה החילוק בין מים תחת הנר למחיצת מים בצד האש. הטל חיים (חלק ב, סימן א אות ג) מסביר שהחילוק הוא האם המפגש בין המים לאש נעשה מכח התפשטות האש. כאשר האש בצד ומתפשטת עד שמגיעה למים רואים את האדם רק כגורם משום שכח האש המתפשטת גרם למפגש, אך במניח מים מתחת הריהו כמכבה ממש. נראה לבאר דבריו שכאשר כח האש מתפשטת יש כאן כח אחר שמעורב ביצירת המלאכה ולכן אינו אלא גורם בגרמא, אך כשהא נופלת מלמעלה אף שהוא לא הכניסה בידיו למים מכל מקום חוקי הכבידה גרמו לכך והם כבר נחשבים כדבר נתון בטבע שאין לו כח עצמי ולכן הכל מיוחס לאדם. כך מצאנו גם לגבי הגדרת אבות נזיקין. אם אדם יזרוק חפץ והרוח תעיף אותו למקום רחוק ושם יזיק זוהי תולדה של אש משום שכח הרוח מעורב בו, אולם אם אדם יפיל חפץ מהגג ייחשב לאדם המזיק, וכן אם אדם יירה חץ שבתחילה יעלה כלפי מעלה ובהמשך בצורה קשתית ירד כלפי מטה ויזיק הרי זה אדם המזיק למרות שחוקי הכבידה היו שותפים ליצירת הנתיב של החץ שגרם להיזק.
באפשרות נוספת כותבים התוס' שגם מחיצות מים אסורות והחילוק הוא על צד הטלית מותר משום ששם אין כוונתו לכבות האש אלא רק שופך מים בצידה כדי שלא תתפשט האש גם לשאר הטלית.
יש להאריך בהגדרות הללו וקיצרנו, אך חשוב לשים לב ליסוד העולה מסוגיא זו שיש מקרים שבהם נחשב למכבה בידיים, והוא הדין לשאר המלאכות, ואין זו גרמא. בדומה לכך, הביא השמירת שבת כהלכתה (מבוא פרק א סעיף כז) שאסור להוציא מים מדוד מים שעל האש אם המים לא רותחים, אפילו אם מוציא דרך הברז של הדוד, משום שהוא מקרב את הבישול.




^ 1.הסוגיא בדף מז ע"ב דנה בנתינת כלי מתחת לנר בערב שבת, ובכך לא שייך הטעם של בהול על ממונו, ובכל זאת הגמרא רוצה בתחילה לתלות זאת במחלוקת רבי יוסי וחכמים, ולפי זה הטעם של רבי יוסי הוא שלדעתו גרמא אסורה. משמע בפשטות שזו מחלוקת סוגיות, וכן סוברים כמה מהראשונים, אולם התוס' שם (ד"ה לימא) כותבים שאכן גם רבי יוסי מתיר גרם כיבוי והווה מצי למימר "וליטעמיך".
^ 2.עיין בהמשך שהאגלי טל אכן תירץ כך, ונעמוד שם על ביאור דבריו.
^ 3.בביאור הלכה (רנב, ה ד"ה להשמעת) כתב שהאחרונים הסכימו עם אבן העוזר וציין לאליה רבה, הדגול מרבבה והח"מ והביא את דבריהם שדחו ראיות המגן אברהם. וראה אור המועדים לגרז"ן, בשיעורו הראשון לשבת, שנראה שהביאור הלכה לא ראה את החתם סופר שדחה דחיותיהם והוכחותיהם (למעשה גם החתם סופר חשש והחמיר).
^ 4.לגבי הגדרת מלאכת צד כמלאכה שעיקרה בגרמא, ראה הרחבה בהמשך.
^ 5.מטעם זה דחה החתם סופר (על השו"ע שם רנב, ה) את הוכחת אבן העוזר מזורה.
^ 6.בעל המנחת אשר מגדיר זאת, באיגרת לרב משה הררי (המובא במקראי קודש סוכות, נספח יג): "כל שהוא עושה כדרכן של בני אדם בימות החול".
^ 7.וצריך עיון כיצד הרא"ש וכן אבן העוזר על פי האחיעזר יסבירו את האיסור ברוח שאינה מצויה הרי שם אין זו דרך כיבוי.
^ 8.זו לשונו: "הנה להבנת הזרע אמת נראה דאף אם המציאו דרך לעכב את סגירת המעגל החשמלי והפעלת הכלי במספר שניות, נראה דהוי בכלל מלאכת מחשבת דהלא... התוצאה נגזרת מראש באופן ודאי אלא שבאופן מלאכותי עכבנו את ביצוע המלאכה לשניות מועטות, ואין זה דומה להא דגרם כיבוי שיש בו השתלשלות של אירועים והתרחשויות שאינם בידו, ואפשר שמסיבה כלשהי לא יצא מן הכח אל הפועל, והלא זיל בתר טעמא, מה הסברא לחלק בין מלאכה הנעשית מיד בגרימתו למה שנעשה לאחר זמן, אין זה אלא משום דבזורה האדם עושה מלאכה ע"י הרוח ובגרם כיבוי הו"ל כאילו המים מכבים בגרמתו ובני"ד שהכלי בידו אף אם המלאכה נדחית בשניות מועטות לכאורה הו"ל מלאכת מחשבת. ואף שאין אני אומר בהחלט דאסור מידי ספק לא יצאנו, וכיון דבאיסור שבת החמור עסקינן מי לא יירא".
^ 9.המקרה של זורה הנדון שם בגמרא אינו כזה, כי שם אמנם לגבי שבת המלאכה ודאי תיעשה כי המלאכה היא הפרדת המוץ מגרעיני התבואה, אך לגבי נזיקין הנזק לא ודאי יקרה, כי לא בטוח שהמוץ יעוף ויזיק.
^ 10.ואמנם הרשב"א והריטב"א אכן כותבים שמדובר שאין זה פסיק רישא, אך קשה כדברינו, ומכח קושיא זו ביאר הגרז"ן באור המועדים (שבת, שיעור ראשון) שכוונת הרשב"א שאין פסיק רישא שימחק מיד אך לבסוף לאחר שהות מסויימת ודאי ימחק.
^ 11.וכן מהמגן אברהם שהקשה על שיטתו (שהתיר ריחיים של מים) מהתוס', מדוע כשניצוד מיד חייב, מוכח שהבין שאין זו עיקר דרך צידה, כי אם כן לא היה קשה.
^ 12.הביאור הלכה (שלד, כב) כותב בפירוש על דברי השולחן ערוך שגרם כיבוי מותר, שהוא הדין לכל המלאכות ולאו דווקא גרם כיבוי שהוא משאצל"ג.
^ 13.עיין מחצית השקל שם שהקשה על כך ולכן ביאר שההוכחה היא מקושיא אחרת של הרא"ש שם.
^ 14.צריך עיון כיצד יסביר את המשנה בדף יז ע"ב ששם מבואר שגם בית הלל אוסרים להניח מצודה בשבת עצמה.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il