ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר מידות

י' טבת תשע"ז

שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק א'

--- ---י' טבת תשע"ז
187
לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
לומדים יקרים, השבוע התחלנו בלימוד חוברת בשביל הנשמה לנוער 'ביד הלשון'. נטעם מהלימוד בחוברת והשבוע נלמד את השבוע הראשון מתוך החוברת. יש לציין שהרב צבי יהודה קוק זצ"ל הסביר את כתיבתו של ספר שמירת הלשון של ה'חפץ חיים' כיסוד חשוב בתהליך הגאולה, שבו נדרשת התחזקות בשמירת הדיבור. הוא אף קבע בישיבה סדר לימוד של חצי שעה מדי יום לפני מנחה בספרו של ה'חפץ חיים'.

ביאורים- "לא תלך רכיל בעמך"
הפסוק המרכזי שממנו לומדים חז"ל על איסור לשון הרע הוא: "לא תלך רכיל בעמך", אך המעיין בפסוק רואה שכלל לא מוזכר בו האיסור לומר דברים רעים על האחר (שזוהי הגדרת לשון הרע), או לומר למישהו שמישהו רוצה להרע לו (שזוהי הגדרת רכילות).
מהו רוכל? האם רוכל הוא סוחר העובר בשוק מאדם לאדם, או שהוא עומד בדוכן ומציע את סחורתו לעוברים ושבים?
האם רוכל מוכר דווקא דברים רעים? האם השיחות של הרוכל עם העוברים ושבים הן דווקא דיבורים רעים על האחר או דיבורים שיוצרים סכסוך? ודאי שלא.
אם כן מדוע אמרו חז"ל שהפסוק הזה עוסק באיסורי לשון הרע ורכילות? חוץ מזה, צריך להבין לפי זה מהו האיסור להיות רוכל? למה התורה ניסחה כך את האיסור? ננסה לעמוד על כך מחר.

הלכה- דברי גנאי אמיתיים וכוזבים
אסור לדבר בגנותו של הזולת, בין שהדברים הנאמרים עליו הם נכונים ובין שהם כוזבים. אם הדברים נכונים הם נקראים לשון הרע, ואם הם דברי שקר וכזב הרי המספר אותם נקרא מוציא שם רע וחטאו חמור הרבה יותר.
חשוב במיוחד להדגיש כי דברים בגנות הזולת , על אף היותם נכונים, הם הם הנקראים לשון הרע .
מקובל לחשוב כי לשון הרע מוגדרת כעלילת דברי שקר בגנותו של אדם, ואילו כאשר הדברים אמתיים הרי הם מותרים. התשובה השכיחה ביותר בפי המדבר לשון הרע כאשר גוערים בו היא: "אבל זה אמת!". לאמתו של דבר, זוהי טעות גדולה. דווקא דיבורים אלו, על אף שהם אמת, נקראים בפי חכמינו ז"ל לשון הרע .
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד כט)

דברים שבלב- העיקר סמוי מן העין
"העיקר סמוי מן העין" , כך קבע אכזופרי בספרו היפה והקלאסי 'הנסיך הקטן'. גם אנחנו יודעים שהעין שלנו קולטת מעט מאוד ממה שקורה באמת: אנחנו לא מסוגלים לראות גלי קול וגלי רדיו, אין לנו אפשרות לראות מה מתרחש בגוף שלנו בכל רגע, ויש עוד דוגמאות רבות לעיוורון שלנו בתחומים רבים.
בכל זאת, אם היינו צריכים 'לשים את האצבע' על הדבר העיקרי שאנחנו לא מסוגלים לראות, נראה לי שהיינו מסכימים פה אחד שמדובר ברגשות ובמחשבות של הסובבים אותנו. מה היא חושבת על מה שאמרתי? מה הם אומרים על הבגדים החדשים שלי? היא אוהבת? הוא שמח? לפעמים אנחנו יכולים להעביר ימים שלמים בניסיון להבין מה הכוונה של מעשה כזה או אחר, למה הוא התכוון במה שהוא עשה? למה היא לא חייכה הבוקר? למה הוא לא מתקשר כבר שעתיים? כל הדוגמאות האלה מראות לנו 'על קצה המזלג' עד כמה מה שחשוב לנו באמת מוסתר מעינינו.
למה? למה העולם בנוי בצורה כזאת?
לכולנו, כידוע, יש גוף ונשמה. חיצוניות ופנימיות. החיצוניות פחות או יותר גלויה לכולם, אבל מה שמתרחש אצלנו בפנים – חתום ושמור מעיני כולם. הדרך להביע את עצמנו ולהסביר את המעשים שלנו נמצאת בפה. הסבר אחד יכול לפתור מיליון השערות ומחשבות; משפט אחד יכול להתיר סבך של 'התבחבשויות' לאין סוף.
מאחר שיש לנו נשמה אנחנו צריכים דרך לבטא אותה. לבעלי חיים אין אפשרות להתבטא במילים מפני שאין להן עולם פנימי כמו לבני אדם. לחיות אין עולם רגשי עשיר ורב-גוני כמו שיש לנו, לכן נהימות ותנועות גוף מספיקות להן כדי להסביר את הרצון שלהן.
לאדם יש עולם מלא של רוח, רגשות ומחשבות. על ידי כוח הדיבור יש לנו אפשרות לשתף אחרים, להסביר, לתת לאחרים אחיזה בעולם הפנימי שלנו.
העיקר באמת סמוי מן העין, אבל בעזרת האוזן אנו יכולים להקשיב למה שיש לפה שלנו לומר, וזה – העיקר!
מקורות: מהר"ל, נתיב הלשון פרקים א–ב

סיפור- החזן העיוור (מסיפורי ר' שלמה קרליבך)
לפעמים כועסים על אדם, ואחר כך מתביישים: "איך כעסתי עליו? איזו טעות, איזו טעות, איזו טעות...".
לי הייתה אחת הפעמים בחיים – לצערי יש לי הרבה מה להתבייש – אבל באותו הרגע התביישתי, כמעט לא רציתי לחיות.
באיזה מקום יש בית כנסת, ושם מתפללים ממש עם כל הלב, עם כל הנשמה. במיוחד שיש שם הרבה ילדים קטנים, והם שרים ממש כמו מלאכי השרת.
פעם באתי לשם בשבת בבוקר. לצערי, החזן – מעולם לא שמעתי דבר כזה. אין לו קול, אין לו שום דבר. לא זוכר את המנגינות – טוב, אז אני סולח לו. אבל המילים, הוא אפילו לא אומר את המילים טוב. הוא אומר: "שוכן, מרום, קדוש, לישרים, תהילה, תתהלל, ובמקהלות, משיחך...".
ממש לא רציתי להתפלל אתו.
הייתי בטוח, מסתמא הוא אדם עם הרבה כסף, יש לו יארצייט, או משהו, והוא נותן כמה מאות שקלים לבית הכנסת ומרשים לו להתפלל... איזה גועל נפש.
עמדתי לי בפינה והתפללתי לעצמי. אבל מה אפשר לעשות, כשמוציאים את הספר תורה, מוכרחים, מוכרחים, מי לא רוצה לנשק את הספר תורה?
אז טוב, אני ניגש לארון הקודש לנשק את התורה, וארון הקודש שם יש לו מדרגות עד למעלה, ואני רואה ששני יהודים מחזיקים בחזן. ואני שואל אותם: "הוא לא יכול ללכת?", והם אומרים: "לא, אתה לא מכיר אותו? הוא החזן העיוור...".
הוא היה חזן ראשי בלעמברג, והיה לו קול ממש כמו ללויים בבית המקדש, והיה באושוויץ ארבע שנים, ומרוב מכות אין לו עוד עיניים, אין לו קול, וגם, נעבעך, שכח את המילים של התפילה... והיום ביקשו ממנו שיעבור עוד פעם לפני התיבה.
אתם מבינים? איזה תפילות, איזה תפילות...
אם פעם אחת ביום הכיפורים, או דקה אחת, אזכה להתפלל כמו שהוא התפלל אז בשבת בבוקר... מסתמא הוא זכר את כל התפילות בלעמברג, כשהיה לו קול, איך שהוא ראה את הכול, ועכשיו הוא שבור, לא נשאר רק שברי שברים. אם יש אדם אחד עם לב נשבר, זהו החזן העיוור.
איך זה לא הרגשתי? איך לא הרגשתי את עומק התפילות שלו? ממש לא רציתי לחיות. חשבתי איך אני חיצוני חיצוני, אין לי שום פנימיות. עמדתי ככה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
בינתיים החזן התקרב עם שני היהודים ששומרים עליו, וכל אחד מהמתפללים מנשק את התורה. כשהוא עבר על ידי, במקום לנשק את ספר התורה נישקתי את ידיו הקדושות.





עוד בנושא מידות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il