ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר מידות

י"א טבת תשע"ז

שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ב'

--- ---י"א טבת תשע"ז
144
לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
ביאורים- "לא תלך רכיל בעמך" – המשך
שאלנו אתמול, איך מהפסוק "לא תלך רכיל בעמך" לומדים חז"ל את איסור לשון הרע, ושאלנו גם מהו האיסור להיות רוכל?
התשובה: האיסור להיות רוכל אכן רחב הרבה יותר מהאיסור לדבר דברים רעים. האיסור הוא להימנע מלעסוק בחייו של האחר. אך כיוון שרוב בני האדם לא יכולים להגיע למדרגה הגבוהה הזו, שבה הם אינם מתעסקים באחר כלל, הגדירו חז"ל שהאיסור הוא רק לדבר דברים רעים על החבר או לסכסך בין אנשים.
אך למה בדיוק התכוונה התורה שאסרה על האדם להיות רוכל?
התורה מחנכת אותנו שהעבודה השלימה העומדת מאחורי איסור לשון הרע היא לא רק לא לומר דברים רעים אלא לעקור מהנפש את תכונת ה'רוכל' , את הרצון להיות תמיד במרכז העניינים, לדעת תמיד מה קורה אצל כולם, ולהעביר שמועות וידיעות אפילו שאינן רעות. התורה רוצה שנתרגל להיות אנשים שאינם עוסקים באחר כלל אלא רק לצורך רווחתו וטובתו. חשוב מאוד להיות מעורה במה שקורה בקרב החברים, אך חלילה אין להפוך זאת להיות "מוקד טלפוני" שכל מי שרוצה יוכל לפנות אליו כדי לקבל מידע על האחר.

הלכה- לשון הרע מתוך אונס
אין כל הבדל בין המספר לשון הרע מרצונו החופשי ובין המספר מתוך הכרח כלשהו. אם יפתה אותך אדם לאכול מאכל לא כשר, האם יהיה מותר לך לאכול ממנו? ודאי שלא! אותו עיקרון חל גם על לשון הרע .
דויד להוט ברוב סקרנותו לגלות את זהותו של מי שעשה איזו שהיא עוולה, והוא מפציר בחברו: "תראה, אתה יכול לספר לי, אנחנו הלא ידידים טובים. אני מבטיח לך שלא אספר לאף אחד. תן לי רק רמז. אם לא תספר לי אתה עוד תצטער על כך. לא אזוז מכאן עד שתספר".
דויד מנסה את כל סוגי השכנוע – מפיתוי ועד איום. למרות עקשנותו, חייב חברו להימנע בכל תוקף מלספר את הידוע לו.
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לב)

דברים שבלב- שמים וארץ
כל הזמן הם מתווכחים. הוא רוצה ימינה, היא – שמאלה. הוא למעלה, היא דווקא נשארת למטה. יש מקום שבו הם תמיד נפגשים...
אנחנו אוכלים אוכל, אבל גם אוהבים לשמוע מוזיקה טובה. קשה לנו הרבה פעמים לקום מן המיטה, אבל לקרוא ספר טוב או לעזור למישהו – ממש יכול לעשות לנו את היום.
אז מה אנחנו? שם או כאן?
אז כמו שאומרים: גם וגם. גם שם וגם כאן, גם למעלה וגם למטה. יש בנו, כמו שראינו כבר, נשמה שרוצה למעלה ולא מסתפקת בפחות מזה. יש בנו גם גוף שרוצה ליהנות מאוכל טוב ולהמשיך לישון עוד קצת. יש מקום אחד בגוף שבו יש פגישה בין שני הצדדים האלה; מקום שיש בו גם מהארץ וגם מהשמים.
הפה שלנו הוא נקודת המפגש . מצד אחד הוא איבר פיזי ככל האיברים בגוף שלנו, מצד אחר אנחנו משתמשים בו כדי לבטא את החלק הרוחני שבתוכנו. העבודה הרוחנית שלנו קשורה לנקודת המפגש הזאת: לימוד תורה נעשה בדיבור, התפילה שלנו והעזרה לזולת בעצה ומילה טובה. והנה כמה דוגמאות קטנות נוספות לעצמה של הדיבור שלנו: ברכה של 10 מילים מעניקה ללחם רגיל קדושה, 130 מילים הנאמרות מתחת לחופה יוצרות את הקשר המקודש בין חתן לכלה, 85 מילים הופכות כוס יין לכוס של קידוש. המילים מרוממות את המציאות הרגילה.
הפה הוא המקום שבו נפגשים השמים והארץ . זה מקום עדין, ועם זאת – בעל עצמה אדירה. שימוש זהיר ונכון יכול לחבר בין הפכים ממש, בין הגוף לנשמה, ואילו שימוש שגוי עלול לסכסך, להפריד וליצור מריבה.
הגבול בין חיבור לניתוק הוא דק מאוד.
המשימה שלנו היא לשמור עליו...
מקורות: בראשית ב, ז; תרגום אונקלוס שם; מהר"ל, נתיב הלשון א; חפץ חיים, הלימוד היומי, מבוא, עמ' 29

סיפור- ערב
ערב. שוב חוזרת הביתה. כן, שוב מפגישה. דווקא היה נחמד, אבל לא מעבר. הפלאפון מצלצל. "נעמי מחייג אליך", מספר לי המסך, שגם אחרי שנתיים לא יודע שנעמי היא החברה הכי טובה שלי.
"כן, אני חוזרת מפגישה. לא, לא משהו. אני יודעת? נראה. טוב. נדבר. אני צריכה לרדת, ביי". ירדתי מהאוטובוס. אימא חיכתה לי. "לא יודעת. אם הוא יזרוק אותי לא אצטער...".
יום למחרת, אני שוב פנויה. איזה כיף, הודעה בפלאפון מטלי, שואלת אותי אם אני פנויה...
באותו ערב בהיר ידעתי שהוא יהיה בעלי. קיוויתי שגם הוא ידע את זה. אבל הגברים האלה... תמיד צריכים להישאר קשוחים. כבר שעתיים אנחנו מסתובבים בעיר והוא עדיין אדיש. לפחות הוא חמוד. ליווה אותי עד התחנה וחיכה איתי לאוטובוס. כל הדרך אני מחייכת אל הכוכבים שבחוץ. הדרך רצה לי, ואני פורצת בסערה הביתה.
"מה זה החיוך הזה?" שאלה אימא.
"הוא חמוד", סיכמתי בתמציתיות ועליתי לחדרי.
שלוש פגישות. אני בשמיים והוא בקרקע. מה יהיה?
שוב בדרך הביתה. נעמי בטלפון.
"מה חדש?"
"אההה... שום דבר מיוחד. כן, גם אני שואלת את עצמי מתי הנס הזה יבוא... יהיה טוב נעמי, אל תדאגי...".
הדרך רצה. סערה. חיוך. חמוד.
אני כבר בחדר. שוב הודעה. אני רצה. אולי זה הוא?
"לא ידעתי שיש לי חברה שקרנית. או שהיא לא באמת חברה. חבל".
מה??? חייגתי במהירות לנעמי, אך לא הייתה תגובה. על מה היא מדברת?
שבועות לקח לי להוציא ממנה את הסיפור: "אני צריכה לשמוע מאיזו חברה רחוקה שאת יוצאת רציני עם מישהו? ואת מיתממת – 'מתי יבוא הנס...'".
"נעמי, דיברתי איתך אחרי שלוש פגישות. הבחור אפילו לא ספר אותי. מאיפה היא יודעת שאנחנו יוצאים רציני? למה את מאמינה לה ולא לי? ובכלל – מי זאת?"
נעמי שתקה.
ושותקת.
מאז התארסנו. התחתנו. דברים טובים קרו לי, והחברה הכי טובה שלי לא הייתה לרגע אחד בתמונה.
"מזל טוב" הודיע הפלאפון את הודעתה הלאקונית של נעמי לרגל לידת התאומים.
היום נדמה לי שאף פעם לא הייתה לי חברה ושמה נעמי. דומה שהמרחק גדול כל כך, שכלום לא יגשר. אני עדיין שולחת 'שנה טובה' לפני ראש השנה, אבל זה לא זה.
לפעמים אני רוצה לדעת מי היא אותה חברה. לשאול אותה: "היי, את יודעת מה עשית? אני יודעת שסתם סיפרת סיפור. האם חשבת מה יכולות המילים שלך לעשות?!"
בעצם – לא. אני בכלל לא רוצה לדעת מי זאת.




עוד בנושא מידות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il