ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש מידות

י"ד טבת תשע"ז

שמירת הלשון - כוח הדיבור וערכו - חלק ה'

לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
ביאורים- המלבין פני חברו כאילו שופך דמים
לכל אדם יש שני גורמים המרכיבים אותו: גוף ונפש. אדם חולה שגופו נפגע או נחלש מאוד, ייראה כפוף ומסכן כי גופו פגוע. בנוסף לכך, גם אם אדם בריא לחלוטין בגופו, אם הוא יאבד את המוטיבציה לחיות, או את האמון בחייו וכוחותיו, גם הוא יראה כפוף, שבור ומסכן.
שתי דרכים יש 'למחוק' אדם מעל פני האדמה. דרך אחת היא לפגוע בגופו, בחץ או במכה – ואז הוא ימות. אך יש דרך נוספת, והיא אולי קטלנית הרבה יותר: לפגוע בנפשו, בזקיפות הקומה שלו, בערכו, ולהפוך אותו לשבר כלי. הוא ימשיך לחיות, אבל ניטלה ממנו החיות. גופו ימשיך לנוע, אך הוא יהיה כמו שקית ריקה שאיבדה את כל ערכה.
המלבין פני חברו ברבים הוא אחיו התאום של שופך הדמים , שניהם עושים את אותה פעולה. שניהם נוטלים את החיים מקורבנם.

הלכה- לשון הרע בכתב
על חטא לשון הרע אפשר לעבור הן בדיבור והן בכתיבה. מידע מבזה ודברי גנאי במכתבים אישיים, SMS, אי-מייל, ספרים, עיתונים, כרוזים ומודעות קיר – גם הם לשון הרע.
שרה יקרה,
... מאז שנסעת מתנהגת לאה חברתנו גרוע יותר מאשר בעבר. חנה ורחל נכשלו במבחנים רבים. קשה להאשים אותן מכיוון שהמורים לא הכינו את הכיתה כראוי... אל תשכחי לכתוב את המתחדש אצלכם – בעברו השני של האוקיינוס.
שלך בנאמנות,
רבקה
לפני שליחת מכתב או דואר אלקטרוני – בדוק אותו מלשון הרע !
(מתוך 'נצור לשונך' עמוד לג)

דברים שבלב- זאב!!! זאב!!!
"זאב!!! זאב!!!" צעקה נוראית הפרה לפתע את השלווה. שלושה גברים חסונים יצאו לדרך ודרכו את נשקם. בהגיעם אל המקום שממנו בקעה הצעקה, ראו את יוסי הרועה יושב לו ליד הכבשים ומתגלגל מצחוק... מיד הבינו שנפלו קורבן לעוד אחת מהבדיחות הלא מוצלחות שלו. הם חזרו כלעומת שבאו, אך לא לפני שהעמידו את יוסי במקומו בצעקות ובתוכחות, והלה כבש פניו בקרקע בבושה.
לאחר שעתיים נשמעו שוב צעקות איומות: "זאבים!!! הצילו!!!". לאחר שהחליפו מבטים זה בזה דרכו את הנשק והחלו לרוץ, משוכנעים שהפעם זה אמתי. כשהגיעו לא האמינו למראה עיניהם: יוסי שוכב על הדשא, מנסה לבלום את פרצי הצחוק בחוסר הצלחה, הכבשים רועות להן בנחת, ומסביב שלווה...
בפעם השלישית, כשצעק יוסי בקולי קולות לאחר שזאב הסתער על העדר, אף אחד כבר לא הקשיב. המילים שלו נשארו תלויות באוויר...
מילים. כל כך הרבה כוח יש בהן – לטוב ולרע. הכול תלוי בגורם חשוב אחד: האם שומרים עליהן או לא. מי שזורק את המילים שלו סתם כך, מספר סיפורים מנופחים בלי כיסוי, מבטיח הבטחות ולא עומד בהן – הופך את הדיבור שלו לזול. אף אחד כבר לא מתייחס אליו ברצינות. רק מי ששומר על כל מילה שלו, מי שיודעים שכשהוא מדבר זה רציני, רק אצלו הדיבור יוכל להיות משמעותי ומלא כוח. ממש כמו סכין חדה מאוד; אם שומרים אותה היטב – היא חותכת מצוין, אך אם מבזבזים אותה על דברים פשוטים היא מתקהה ונהרסת.
חז"ל אומרים שהשתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטיפשים; אז אם אין מה לומר – באמת חבל לקשקש, זה פוגע במילים שאנחנו רוצים לומר באמת.
מקורות: שמירת הלשון, שער הזכירה פרק י, עמ' לח–לט

סיפור-
מיכל וגלי. מי לא הכיר אותן. צמד חמד. לכל מקום הלכו יחד. אם ראית את הראש הג'ינג'י של מיכל – כנראה גם גלי פה. גם בכיתה. תמיד ביחד. ניסיונותינו, המורות, להפריד ביניהן – עלו בתוהו. מיד הן באות בתחנונים ובתירוצים של עורך דין מפולפל כדי לבטל את רוע הגזירה. דומה שאין צורך להסביר מה עמד מאחורי הרצון להפריד ביניהן בכיתה. הדיבורים מכיוון השולחן שלהן לא פסקו אף פעם. דבר לא עזר. והכי גרוע – היה קשה לעמוד בפני החיוך שלהן...
"גלי, זו כבר הפעם השלישית, צאי מן הכיתה!"
"אבל המורה, למה תמיד אני? למה את תמיד כועסת עליי?"
שתקתי. לא רציתי להסביר מדוע. מה אומר לה? שמיכל יתומה מאמה, ואביה מגדל אותה? לא ידעתי אם זו סיבה טובה, ודאי שגלי לא תקבל אותה, ועוד יותר מיכל, אך לבי לא נתן לי לצעוק על יתומה. אחת כזו ודאי רגישה יותר, ודאי קשה לה יותר, לא רציתי לפגוע בה.
20 שנה חלפו. מי יודע כמה תלמידות עברו תחת ידיי. כל אחת והסיפור שלה, כל אחת ועולמה שלה, עולם ומלואו. כמה תלמידות הוצאתי מן הכיתה? קשה לספור...
זה היה אחרי השבעה על אבא. חיפשתי בזיכרונות הישנים משהו מאבא. לפתע נחו עיניי על מכתב בכתב יד נשי:
"למורה שלום!
חמש שנים חלפו מאז סיימנו את הלימודים. חמש שנים הן זמן ארוך, ובכל זאת אני רוצה לשתף אותך בתחושותיי.
אני לא יודעת אם את זוכרת, אך היינו חברות – מיכל וגלי, גלי ומיכל. גם בשיעורים היינו ביחד. לא אכחש, לא תמיד התנהגנו בסדר. לפעמים דיברנו. אך מדוע תמיד גערת רק בי? תמיד אני הייתי האשמה, הפטפטנית, המפריעה, ה'לא בסדר'. משיעור לשיעור התחושה הזו מילאה אותי וגרמה לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. לא ידעתי מדוע רק בי את גוערת, הלא גם מיכל לא הייתה שקטה, ובכל זאת, רק אני קיבלתי את הצעקות. זה כל כך לא נעים, הרגשה שכזו...
אודה לך אם תגיבי, תסבירי...
גלי".
נדהמתי. מתי היא שלחה את המכתב? איך זה שאני לא זוכרת אותו? חמש שנים... חמש שנים... וזה עדיין הטריד אותה...
התקשרתי אליה.
"שלום, אפשר לדבר עם אימא?... שלום, גלי. מדברת המורה רונית. שלום. חיפשתי עכשיו קצת זיכרונות ונתקלתי במכתב שלך. את זוכרת אותו? כן? אני חייבת לך התנצלות והסבר... את באמת צודקת, לא הייתי צריכה לצעוק עלייך. אבל לא יכולתי לצעוק על מיכל, כל הזמן חשבתי על אימא שלה... אני ממש מתנצלת, לא חשבתי גם עלייך, שגם את עלולה להיפגע"...
לא דיברנו הרבה. היא הייתה כבר אימא עסוקה. אבל היא הבינה אותי, ואני חושבת שהיא סלחה. הורדתי את השפופרת, מהורהרת. יש דברים שגם 20 שנה לא ישכיחו....




עוד בנושא מידות
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il