ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים קרוב אליך

גליון מס 143

בשינוי ריאלי מול רגשות בתפילה

לחץ להקדשת שיעור זה
האם אזיל דמעה או אשאר אטום? אולי רולטת הרגשות הזו איננה חשובה ועדיף לעשות לעצמי קאוצ'ינג ולהתארגן לשינוי פרקטי בחיי?
באגרת התשובה מגדיר האדמו"ר הזקן את מצוות התשובה כ"עזיבת החטא בלבד", החלטה מעשית של שינוי, קבלת עול מלכות שמים ומחויבות לקיים את רצון ה'. התשובה מוצגת כעניין ביצועי, אופרטיבי, וזה עיקר התשובה, מצד אחד.
לאידך גיסא, מבואר במקומות רבים שהתשובה היא עניין רוחני.
עניינה של מצווה הוא צוותא וחיבור. המצוות נקראות "דרכי ה'", דרך היא דבר שמחבר שני קצוות, והמצווה מחברת יהודי מהקצה התחתון שהוא העולם הזה, עם מצווה המצוות – הקדוש ברוך הוא. אם יהודי עושה עבירה הוא עובר על רצונו והופך את הצוותא לריחוק ואפילו ניתוק.
זוהי בעיה אמיתית, ונימוסים אינם מספיקים בשביל לפתור אותה. אם סתם אדם חטא לסתם מלך, התפייסות תיישר את ההדורים. אבל כשאדם התרחק או התנתק מהקדוש ברוך הוא, התנצלות ודרך ארץ לא מספיקים. התשובה מתקנת את החטא מכיוון שהיא איננה רק התפייסות אלא פעולה עמוקה של תיקון הנתק הרוחני.
התשובה היא התעוררות עמוקה של הנשמה; עמוקה יותר מאשר הקשר המורגש בנפש בשעת קיום מצווה. כשמתעורר העומק הזה של הנשמה – מתגלה הקשר הפנימי והעצמי של הנשמה עם הקדוש ברוך הוא, לא מצד המצוות, לא על־ידי המצוות, אלא מצד הנשמה עצמה.
על ידי מצוות הנשמה מתקשרת רק עם רצונו של הקדוש ברוך הוא, אך על ידי התשובה הנשמה נקשרת אליו בעצמו; היא נקשרת לבעל הרצון שעומד למעלה מן הרצון. לכן תשובה מתקנת את הריחוק והניתוק שנוצרו על־ידי החטא. לאור זאת מובן כי עיקר התשובה הוא הרגש הנפשי ולא העניין המעשי. זהו אפוא הצד השני של המטבע.
כדי להכריע בין שני הצדדים, עלינו לשאול שאלה פשוטה, מעין 'קלאץ קאשע': היות ובתנועת התשובה נוצר קשר עמוק בין הנשמה לקדוש ברוך הוא בלי המצוות – איך זה מסתדר עם תשובה כפשוטה, שעסוקה בתיקון המעשים? כאשר פתאום מתברר שיש קשר עמוק יותר שלמעלה מהמצוות, מה יביא את האדם לקיים מצוות מכאן ולהבא?
התשובה היא, שקשר עמוק מגדיל את המחויבות ולא מקטין אותה. הדברים העמוקים שנוגעים בפנימיות הלב, לרוב אינם נאמרים כהוראה והם נותרים כמשאלה סמויה, אך מי שרגיש ושם לב למשאלות סמויות, מרגיש מחויבות למלא אותן עוד יותר מאשר בקשות רגילות.
יש דברים שאבא אומר לבנו לעשות, כמו להגיע בזמן לתפילה, אבל יש דברים שאבא לא אומר. האב משתוקק לראות את הבן שלו 'נכנס לעניינים' ופתאום מתעמק בתפילה או מהדר במצווה, אך לעולם הוא לא יאמר לבנו שהוא חייב לעשות אותם. אי אפשר לומר את זה כציווי, זה אישי מדי. אם הבן לא יעשה את הדברים האלה, זו לא עבירה, אי אפשר לומר שהוא לא בסדר. אך למרות זאת, אם מתפתח קשר עמוק בין אב ובנו, הבן הרגיש יקלוט את הראש של האב, ויירתם בכל כוחו למילוי משאלות לבו הפנימיות של אביו. הרצונות האלו יהיו הרבה יותר יקרים לו, והוא יעשה אותם בהרבה יותר התלהבות וחיות.
באותו אופן, כשאנחנו חושפים את פנימיות הקשר הבלתי־תלוי שלנו עם הקדוש ברוך הוא, אנחנו חשים צורך פנימי חזק לקיים את מצוותיו. בשעה שאדם עושה תשובה והוא מתחבר עם בעל הרצון, הוא מרגיש עד כמה שהמצוות הן לא רק הוראה אלא משאלת לב פנימית של הקדוש ברוך הוא – האם הוא לא יעשה את המצוות ביתר תוקף וחיות?!
וכאן התשובה לדילמה האמורה, האם חשוב הדגש הפנימי או החלק המעשי? מובן שהם דבר אחד. דווקא הרגש הפנימי הוא זה שמביא את המעשה בפועל לתכלית השלמות, וזו התשובה האמיתית.
עוד בנושא קרוב אליך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il