ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
חדרים אחרונים לשבת שירה בירושלים עם הרב סבתו

שיחת מוצאי שבת שמות תשע"ז

מנהיגותו של משה רבינו

'ואלה' מוסיף על הראשונים ◆עבודת הכלל לעומת עבודת הפרט ◆תהליכים שנראים מרחקים בעצם מקרבים ◆"אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" ◆התגלות ה' למשה בסנה ◆קשיים בתהליכי הגאולה.
מוקדש לעלוי נשמת
רבי שמואל זנוויל בן רבי אהרון
לחץ להקדשת שיעור זה
'ואלה' מוסיף על הראשונים
השבת הזו בישיבה הייתה מצומצמת, אך בכל מצב צריך לראות את המעלה. יש צד של מעלה בכך שהייתה שבת משפחתית ולא המונית. הערב מי שלומד בבית המדרש יש לו סיעתא דשמיא כפולה ומיוחדת במינה, אם בית המדרש מלא קדושה ויש רק מעט אנשים אז כל אחד יכול לספוג כפל כפליים. בכל מציאות צריך לראות את צד המעלה.
קראנו השבת את פרשת שמות והתחלנו את ספר שמות. נאמר במדרש:
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת" (שמות א, א). אמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים "ואלה" מוסיף שבח על הראשונים, "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (בראשית ב, ד) פסל לתוהו ובוהו, "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת" (שמות א, א) הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים. (שמות רבה א, ב)
הרב זצ"ל בדרשתו (שמועות הראי"ה, תרפ"ט) שואל מה התוספת שיש בספר שמות על מה שיש בספר בראשית. ספר בראשית הוא ספר הישר, ספר האבות שנקראים ישרים. עבודת ה' בישרות זו עבודת ה' השלמה. יש מדרגה של צדיקים ויש מדרגה של ישרים. "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז, יא) לצדיק יש "אור זרוע", רק זריעה. "ולישרי לב", לאנשים ישרים, יש כבר שמחה. האורה היא האמצעי שמביא לידי שמחה, השמחה היא הדבר השלם. הישרות זו המידה היותר מובחרת.
ההבדל בין האבות לבין הדורות שאחריהם הוא שהאבות עבדו את הקב"ה מעצמם, הם אינם מצווים ועושים, אלא עבדו מתוך הישרות הפנימית שלהם, מתוך הטבע הטהור והזך. והדורות הבאים מצווים במצוות מהקב"ה, מצווים ועושים, בחינה של צדיקים שמתגברים ומנצחים, זו הבחינה של הצדיקים. לישרים יש הטבע הישר, הטבע שנוטה לטוב ואין התמודדויות.
הרי לכאורה לא מובן מה שהמדרש אומר: "ואלה" מוסיף על הדורות הראשונים, הרי הדורות הראשונים היו יותר מעולים מאשר הדורות הבאים, אלא כמו שהזכרנו, יש הצד 'שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה' (עבודה זרה ג ע"א). התוספות (שם ד"ה גדול) מסביר את הדבר באופן פסיכולוגי: מי שאינו מצווה קל לו לעשות, ומי שמצווה יצר הרע אומר לו שלא לעשות. הוא צריך להתגבר על היצר הרע. צריך להבין את הדבר: אם אדם חייב יש לו רצון להיות חופשי, לעשות מה שהוא רוצה. כשמטילים עליו חוב יש לו התנגדות פנימית והוא מתקשה לעשות מה שאחרים דורשים ממנו. לכן, כיוון שיותר קשה לו לעשות את המצוות הוא גדול ממי שאינו מצווה ועושה.
ראשונים אחרים (ריטב"א קידושין לא ע"א בשם רבו) מפרשים בדרך אחרת. מי שאינו מצווה ועושה, עושה מתוך הרצון האישי והאנושי שלו, וכמה שזה נעלה ונישא זה רק רצון של בן אדם, זה בא ממקור אנושי מוגבל. לעומת מי שמצווה, הוא עושה את דבר ה', הקב"ה מתגלה על ידי מעשיו. אמנם גם מי שאינו מצווה ועושה פונה כלפי ריבונו של עולם ויש כאן הופעה מסוימת של הקב"ה , אבל לא כמו על ידי מי שמצווה, שרצון ה' מתגלה על ידי קיום המצוות, אור ה' שורה עליו בצורה עליונה. אדם מניח תפילין, ואין סיבה אחרת להניח תפילין חוץ מהסיבה שזה רצון ה'. מתגלה כאן אדם שמאמין שיש מצוות שה' ציווה והוא עושה אותם. אור ה' מתגלה על ידו בפועל בגילוי ממש. בכל מצווה שאדם עושה, מצווה שהיא לא שכלית, אלא ציווי מיוחד של הקב"ה כמו ציצית או תפילין או שופר ולולב, מופיע בכך רצון ה' בעולם, 'גדול המצווה ועושה'.
המגמה השלמה העתידית היא החיבור בין האבות והבנים. שהאדם עושה את רצון ה' ובעצם זה גם רצונו, יש זיהוי מושלם בין רצון ה' לבין רצון האדם. מה שהקב"ה מצווה את האדם, זה מה שהאדם רוצה, לעשות את רצון ה'.

עבודת הכלל לעומת עבודת הפרט
אפשר לומר "ואלה" מוסיף על הראשונים, שלפני כן עבודת ה' מתגלה על ידי יחידים וכעת על ידי רבים. אולי זה גם מתאים לכך שעבודת ה' שמתגלה על ידי יחידים באה מצד היושר ומצד הפנימיות, מצד האדם, וכעת עוברים לשלב חדש, התגלות של הופעת ה' על ידי עם: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א, ט). אני זוכר את השיחות של מורנו ורבינו הרב צבי יהודה שהיה מדגיש שהראשון שהגדיר את עם ישראל כעם זה פרעה, המצרים מכירים בעובדה שיש כאן עם, שיש כאן ציבור, עבודת ה' של ציבור זה גדר חדש לגמרי.
המהר"ל מסביר (דרך חיים פרק ג, ו ד"ה ועוד) שבלימוד בחברותא יש מעלה לא רק מצד שאחד מפרה את השני, שכאשר לומדים יחד הדברים יותר מתבררים, אלא כשלומדים שניים יחד, הלימוד יוצא מהפרט אל הכלל, הסברא מוסכמת על שני הצדדים, זה כבר לא משהו פרטי שרק אדם יחיד חושב. 'עשרה שעוסקים בתורה שכינה בניהם' (אבות ג, ו) הסכמה של עשרה שעוסקים בתורה זו הופעה של שכל מופשט, זו הכרה חדשה של דבר ה'. ועם זו מציאות כללית, כשעם עובד את ה' יש ההופעה היותר כללית של דבר ה' בעולם.
מבחינה זו "ואלה" מוסיף על הראשונים. הראשונים בנו את התשתית, את היסוד, וכעת עוברים לשלב חדש, והמעבר לשלב החדש צריך לעבור דרך הרבה מירוקים. דרך בליעה והעלמות מבחינה מסוימת בתוך מצרים. משועבדים, כאילו נזרעים באדמה ואחר כך מזה צומח עץ גדול. כך המשפחה הזו נזרעת ונבלעת בתוך מצרים, היא צריכה לעבור את התהליך של השינוי ממשפחה לאומה, וזה תהליך שצריך עיבוד גדול מאוד. עם ישראל מתייסר בתוך מצרים, "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב) מין עיבור, כך התורה מכנה את זה, כעובר במעי אימו. כמו העובר בתוך המעיים ועוברים תהליכים של קושי, קושי של התפתחות, של גדילה.

תהליכים שנראים מרחקים בעצם מקרבים
אנחנו ממשיכים בפרשה. משה רבינו נולד לאחר שעם ישראל גמר את התהליכים שהיה צריך לעבור. דיברנו על כך בשנים קודמות. כל שלב שעובר משה רבינו בילדותו כאילו הוא מתרחק מהסיכוי שהוא יהיה מושיעם של ישראל. כשהוא נמצא בתיבה, הסיכויים שלו לשרוד היו מעטים מאוד. חז"ל אומרים (עיין שמות רבה א, כב) שהיה קשה לחשוב שמשה רבינו שנמצא בתיבה יהיה מושיעם של ישראל. חז"ל מסיימים את המדרש בדוגמא הזו אבל אנחנו יכולים לקחת את זה הלאה: אחר כך מוצאת אותו בת פרעה ולוקחת אותו לבית פרעה, אז עוד פחות מסתבר שהוא יחזור לישראל, עכשיו הוא מתחנך בחינוך מצרי, חינוך של בית פרעה. לכאורה משה יתרחק ויתבולל ויהיה חלק ממשפחת בית פרעה, ואיזו תקווה יש שהוא יחזור ויהיה מושיע של ישראל?! אבל משה רבינו נשאר מחובר לעם ישראל והוא יוצא לראות את אחיו והוא רואה איש מצרי מכה איש עברי והוא הורג את המצרי ונודע הדבר, ואז הוא בורח, הוא לא יכול לחזור למצריים כי יהרגו אותו, עכשיו הוא גם עוזב את הארץ. בתחילה משה עזב לכאורה את העם היהודי אל בית פרעה, ועכשיו הוא בורח גם ממצרים אל מדיין, הסיכוי שהוא יחזור ויהיה לו איזה תפקיד נמוך מאוד, אף אחד לא היה מעלה על דעתו מהלך כזה. מתברר שהתהליכים האלה היו בעצם הכנות לתפקיד, לא רק שהם לא הרחיקו אותו אלא הם הכינו אותו לתפקיד. להיות בבית פרעה זה לראות את הנהגות המלכות, משה יושב בבית פרעה וגדל שם ועכשיו הוא יודע איך מנהיגים. ואחר כך הוא צריך לברוח והבריחה הזו מביאה אותו לפגוש את ה', שם זה המקום שהוא צריך להיפגש עם דבר ה', הוא לא מתרחק אלא מתקרב. כל שלב שמשה עובר מקרב אותו. זה מלמד אותנו שאין האדם יודע לאן הדברים מתגלגלים ומובילים.
אני מסתכל על הבחורים הצעירים, מי יודע מה כל אחד יהיה, איזה תפקידים חשובים כל אחד יישא בעתיד, אי אפשר לדעת. כך קרה גם אצל יוסף, יוסף חלם חלומות וכל שלב שקרה לו כאילו הרחיק אותו מהסיכוי שהחלומות יתגשמו, כך היה נראה במבט ראשון. יוסף חולם חלום שהוא יהיה מנהיג המשפחה וכל האלומות משתחוות לו, והשמש והירח וכו', הוא חולם שהוא יֵעשה עיקר המשפחה. והנה יוסף כמעט נהרג על ידי אחיו, ואחר כך נמכר לעבד למצרים, הסיכוי שהוא יחזור למשפחה הוא אפסי. אחר כך יוסף נזרק למאסר עולם בבית האסורים, ואין סיכוי שהוא יוצא מבית האסורים, מקום שאסירי המלך אסורים, אין יוצא משם, שם נשארים לעולם. ופתאום מתברר שדרך שם הוא הגיע להגשמת החלומות. המיוחד ביוסף שהוא ידע את זה, אולי גם משה רבינו ידע. יוסף יודע שיש לו תפקיד, הוא לא נשבר ולא מתייאש ולא נופל ברוחו. כל מקום שיוסף מגיע אליו הוא מחליט: 'אם נפלתי למקום הזה, אני צריך לעשות את הכי טוב שאפשר'. הוא נמצא בבית פוטיפר¬ ונעשה מנהל הבית. ואז נכנס לבית האסורים והיה צריך להיות מיואש ומתוסכל, וזה באמת מתסכל, יוסף רוצה לעשות מצווה ועושה קידוש ה', כל הדורות מדברים על קידוש ה' של יוסף, והתגובה על קידוש ה' הזה - מאסר עולם... זה לכאורה מתסכל, יוסף היה צריך לומר: 'איך יכול להיות דבר כזה, אין השגחה, זה ההפך ממה שהיה צריך להיות, מה קורה כאן?!' אבל יוסף מאמין גדול, לא יכול להיות שזה יהיה לרעה, הרי הוא עשה דבר טוב, וזה שהוא בבית אסורים זה בוודאי כי יש לו תפקיד בבית האסורים. גם שם הוא משתדל להיות הכי טוב שאפשר, ויוסף זוכה למעמד מיוחד בבית האסורים. אומנם זה לא כל כך מיוחד להיות האסיר שמנהל את בית האסורים... אבל עדיין, הוא מלא באמונה שהוא יגיע לתפקיד שהקב"ה ייעד לו. כך אצל יוסף שחלם וידע את הכיוון.
משה רבינו לא חלם על תפקידו, אבל כל מקום שהוא הגיע אליו התקשר להנהגת עם ישראל. אחרי שמשה רבינו יוצא מבית פרעה הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי והוא לא יכול לעמוד מהצד, איך זה יכול להיות, הוא מוכרח להתערב ולמנוע את פעולת המצרי. הדבר הראשון שהתורה מספרת לנו על מעשה של משה זה שהוא הורג מצרי, קיצוני כזה... אחר כך הוא רואה שני עברים ניצים, אז הוא בכלל לא יכול לעמוד מנגד "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ"? (שמות ב, יג) הוא לא עומד מהצד, לא יכול להיות שיהודי מכה יהודי! הוא לא אדיש, אכפת לו, זה טבע של מנהיג. הוא בורח ומגיע לבית יתרו ורואה שהרועים מגרשים את בנות יתרו והוא מציל אותן. הוא לא יכול להסכים לפעולות של רשעים, זה מנהיג.

"אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים"
כתוב שהבנות של יתרו אמרו לאביהם: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" (שם יט) וחז"ל אומרים לנו (דברים רבה ב, ח) שמשה שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו. ויוסף שהודה בארצו נקבר בארצו. על יוסף נאמר: "אִישׁ עִבְרִי" (בראשית לט, יד) ועל משה נאמר: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" (שמות ב, יט), היה לו לומר שהוא מארץ ישראל. שואלים כולם: הרי משה לא היה אף פעם בארץ ישראל אז למה שהוא יאמר את זה, אלא שחז"ל מלמדים אותנו שכל יהודי הוא מארץ ישראל, אם שואלים אדם מאיפה הוא עליו לומר שהוא באופן זמני במצרים, אבל בעצם הוא מארץ ישראל. אז משה שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו.
מורנו ורבינו הרב צבי יהודה בשיחותיו קצת ממתיק את הדברים. למרות שהיה חוזר הרבה פעמים על כך שאדם צריך להיות מודה בארצו ולהגיד שהוא מארץ ישראל. חז"ל אומרים (שמות רבה א, לב) שיש עוד פירוש ל"אִישׁ מִצְרִי", הם קראו לו איש מצרי כי משה אמר להם, שהמצרי המכה שגרם לו לברוח ממצרים, גרם שהגיע למדין והציל אותן. כלומר, איש מצרי זה לא משה אלא האיש המצרי ממש. אבל בפשט הדברים הן אמרו "אִישׁ מִצְרִי" על משה רבינו. אומר הרב צבי יהודה שמשה רבינו הוא מעל המקומות, יוסף שייך לחיי המעשה, הוא המנהל, הוא השולט על כל ארץ מצרים, הוא שייך למציאות הממשית. משה רבינו מופשט ורוחני. כך גם התורה. התורה ניתנת במדבר, התורה מעל המציאות, התורה לא ניתנה בארץ ישראל. אומנם הכוזרי אומר שהר סיני היה בארץ ישראל (מאמר שני, יד), אבל על כל פנים בפשטות הדברים, התורה ניתנת במקום שהוא מעל המציאות, היא מחייה את המציאות, והיא מעל המציאות, מעל כל גבול, ומשה רבינו שייך למדרגה של התורה. משה רבינו מרומם, הוא מעל, הוא לא שייך דווקא לארץ ישראל מבחינה מסוימת. כך מורנו ורבינו רוצה להמתיק את תשובת משה שלא אמר שהוא מארץ ישראל.
מכל מקום מה שראינו שאדם לא יודע מה ילד יום. מתרחשים מאורעות שאדם לא יכול לצפות. כך זה היה אצל משה רבינו וכך זה היה אצל יוסף.

התגלות ה' למשה בסנה
נמשיך במדרש. משה מגיע אל הר ה' והקב"ה מתגלה אליו בסנה. אומר המדרש:
שאל גוי אחד את רבי יהושע בן קרחה: מה ראה הקדוש ברוך הוא לדבר עם משה מתוך הסנה, אמר לו: אילו מתוך חרוב או מתוך שקמה כך היית שואלני, אלא להוציאך חלק אי אפשר, למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה (שמות רבה ב, ה)
למה ה' התגלה מתוך הסנה - להגיד לנו, שבמקום שלא היינו מעלים בדעתנו ששם יתגלה, דווקא שם הוא מתגלה. בעצם אין מקום פנוי בלא שכינה, לית אתר פנוי מינה, הקב"ה נמצא בכל מקום ובכל מקום הוא יכול להתגלות. זה מבט אחד. ממשיך המדרש:
רבי אליעזר אומר: מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים ירודים במצרים, לפיכך נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם (שם)
הקב"ה מתגלה בסנה המלא קוצים. הקב"ה אומר כביכול: "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צט, טו) הקב"ה מתגלה למשה ואומר לו שיוציא את ישראל ממצרים כי המצב של ישראל קשה, ואני יחד איתם. כביכול שכינה גלתה עם ישראל, כשישראל סובלים כביכול גם הקב"ה סובל, כאילו הקב"ה נמצא גם במקום מלא קוצים. לבטא את העניין של "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (שם). ממשיך המדרש:
"וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" (שמות ג, ו). אמר: אלוקי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני? ר' יהושע בן קרחה ור' הושעיא. אחד מהם אומר: לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות שנאמר: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שם לג, יח) אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם כ) כשבקשתי לא בקשת.
משה לא עשה נכון בכך שהוא הסתיר את פניו, הקב"ה מתגלה אליו, אז למה אתה מסתיר את הפנים - תסתכל! הקב"ה מופיע אז תסתכל. יש פה כעין ביקורת על משה שהוא הסתיר את הפנים. ממשיך המדרש:
ואמר יהושע דסכנין בשם ר' לוי: אף על פי כן הראה לו, בשכר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו" (שם ג, ו)- "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" (שם לג, יא), ובשכר: "כִּי יָרֵא" (שם ו)- "וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שם לד, ל) ובשכר: "מֵהַבִּיט" (שם ו)- "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח)
ור' הושעיא רבה אמר: יפה עשה שהסתיר פניו אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר: "מֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" (שמות לד, כט)
יש שתי דעות שסותרות אחת את השנייה. איך אנחנו מסתדרים עם שתי הדעות האלה במדרש - אין לי על כך תשובה, אני מחכה מכם לתשובה... מביאים לנו שני מדרשים הפוכים זה מזה, אחד אומר שזה נכון להסתיר פניו, וזו צניעות, ואחר כך הוא קיבל על כך הרבה שכר. ואחר אומר שהיה לו להסתכל שהרי הקב"ה מתגלה אליו ויש כאן הזדמנות חד פעמית, אם הקב"ה מתגלה אליך תסתכל תראה מה שאתה יכול להשיג ואם לא עכשיו אימתי?! תענו אתם –
[תלמיד משיב]: יש שני צדדים למציאות.
[הרב]: אתה מבין שאין כאן מסקנה מה היה משה צריך לעשות, אלא צריך לדעת שיש שני צדדים.
[תלמיד אחר משיב]: גם בלימוד התורה יש שני הצדדים האלה. מצד אחד מי אני שאני אגש לתורה שהיא אלוקית, ומצד שני אי אפשר שלא ללמוד, אנחנו כל הזמן חיים בסתירה הזו...
[הרב]: אתה אומר שזה נכון גם בלימוד התורה! טוב, נשאר עם קושיא, או נשאר עם התשובות שאתם אומרים. יש שני צדדים לעניין, מצד אחד צניעות, ומצד שני צריך להיות חפץ עצום להיות מחובר לדבר ה', להשיג את דבר ה'.
[תלמיד נוסף משיב]: אולי המחלוקת היא אם משה בא כאדם פרטי אז באמת הוא צריך שלא להסתכל, אבל אם משה בא כשליח של עם ישראל באמת היה צריך להסתכל.
יפה. זאת אומרת שמשה לא ראה את עצמו כמי שראוי להיות המקבל בשם כלל ישראל, משה רבינו מסרב לקבל את התפקיד, לא מפני שעם ישראל לא צריך להיוושע, ולא משום שמשה לא רוצה שעם ישראל יוושע, אלא הוא אומר: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג, יא) מי אני - אני רק אקלקל! אני לא מתאים, "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שם ד, יג) כל אחד מישראל יותר ראוי ממני, משה עניו מכל אדם.
'מאוד מאוד הוי שפל רוח' (אבות ד, ד). ענווה היא ההכרה שלכל אדם בעולם יש מעלה שלי אין. גם לי יש מעלות, אבל לכל אחד יש מעלה מיוחדת, ואין אדם שאין לו מעלה מיוחדת שאין אותה לאחר. לכן אין מקום לגאווה, אלא לראות שלכל אחד יש המעלה שלו. ויכול להיות שהמעלה של האחד יותר טובה משל השני, ולכן משה רבינו חושב שכל אחד אחר יצליח יותר ממנו.
דווקא בגלל זה משה הכי מתאים לשליחות, בגלל שהוא עניו מכל אדם, הוא בטל ביטול מוחלט. משה רבינו רואה מעלות אצל אחרים, לא שהוא לא יודע שיש בו מעלות, אלא הוא לא יודע אם המעלה שלו יותר חשובה מהמעלה שיש למישהו אחר. לעניו אין שום עצמיות, אז הוא יכול לקבל את ההדרכה האלוקית בצורה הכי טובה שאפשר, ולקבל את התורה. מי שיש לו עצמיות, שהוא לא עניו, מה שמורים לו הוא בודק אם זה מתאים למציאות שלו, זה עובר שלבים של עיבוד, והתורה לא מופיעה כמו שהיא מהמקור האלוקי. העניו פתוח לקבל, 'אני כשלעצמי מה אני?' (שם א, יד) והוא יכול להיות המנהיג. תארו לעצמכם שריבונו של עולם יבוא למישהו כאן ואומר לו: 'אני רוצה שתהיה שליח שלי, תהיה גואל ישראל', איזו שמחה! הוא יגיד שהוא לא מתאים?! באופן טבעי אדם יאמר: 'איזו זכות! הלוואי שאני אזכה להיות בתפקיד בגאולת ישראל!' יש כמה תפקידים בגאולת ישראל והקב"ה מתגלה ומבקש מהאדם להיות בעל תפקיד מיוחד בשלבי הגאולה, האדם ישמח בזה מאוד. משה רבינו אומר: מי אני - אני לא מתאים. זו בריאות כזו של ענווה. בוודאי שמשה רבינו רצה מאוד שעם ישראל יגאל, והיה מוכן לעשות מצידו כל מה שאפשר, אבל הוא חושב שאת התפקיד הזה הוא לא יעשה בצורה הכי טובה, הוא לא ראוי לזה, הוא מרגיש שהוא לא יכול, שזה לא מתאים לו. זו ענווה עמוקה, לא ענווה של שפלות שמדכאה את האדם שלא רוצה לעשות ולפעול, אלא ענווה של עליונות שאדם מרגיש שיש טובים ממנו שיכולים לעשות את השליחות הזו.

קשיים בתהליכי הגאולה
הפרשה שלנו, פרשת הגלות ותחילת הגאולה. על הגלות נכתב בקצרה למרות שזו הייתה תקופה קשה מאוד וכואבת מאוד. אנחנו לומדים בפרשה הזו הרבה על הגאולה העתידה, 'אחרית כראשית'.
תהליכי הגאולה הם בשלבים, לא בבת אחת. הקב"ה מדבר עם משה, משה מדבר אל ישראל, ישראל שמחים שהגאולה מתחילה, ולכאורה צריכה כבר להיות גאולה. אך כשמשה בא אל פרעה ומדבר אתו, פרעה מקשה את ליבו ומכביד את העבודה על ישראל, עכשיו צריך גם ללבן את הלבנים והמצרים לא נותנים תבן, וישראל לא מספיקים את העבודה, שגם ככה לא גמרו את כולה, ועכשיו על אחת כמה וכמה... המצב נעשה קשה יותר מהמצב שהיה לפני בוא משה עם בשורת הגאולה. אך כך סדר גאולתם של ישראל. כל שלב שפוגשים צריך לראותו כחלק מהעניין השלם.
כך במבט הכללי וכך בגאולתו של כל אחד ואחד. לפעמיים אחרי שאדם מתקדם פתאום יש מעצורים, הוא נתקל בקשיים. הוא צריך להסתכל על זה במבט שכל מה שקורה לו צריך להשתמש בו לטובה. כל נפילה, כל קושי, כל הכבדה, בעצם באים כדי להעמיק ולהעצים את התהליך. הרב מדבר על זה בהגדה של פסח, שהמעצורים הם חלק מההתקדמות. כשיש מעצור הכוחות הפנימיים שרוצים לצאת מהכוח אל הפועל ולא נותנים להם לצאת, הם הולכים ומתגברים בתוך הנפש. כך זה בציבור וכך זה ביחיד, ואז כאשר הכוחות משתחררים יש פריצה גדולה בבת אחת. הרב מדמה את זה לתקופת החורף שגוזמים את העצים, ואחר כך יש התפרצות כפולה ומכופלת של צמיחה. דווקא בגלל הקור שגורם לריכוז כל כוחות הצמיחה של העץ בפנים, יש התפרצות כפולה. כך הסדר של ההתקדמות של הכלל והפרט. מעצורים בונים, לא לפחד מהם, הם חלק מהתהליך. וכך אנחנו פה, נמצאים בתהליכים האלה של בניית הארץ, מתקדמים ופתאום מרגישים שיש מעצורים, חושבים שהמעצורים האלה ימשכו תמיד, ולא, הם חלק מהתהליך של המעבר ממדרגה למדרגה.
כעת אנחנו מקווים שאנחנו עוברים לשלב חדש, השתחררנו מהגוי הזה (אובמה). חז"ל אמרו לנו שלעתיד לבוא תהיה סכנה שבני ישמעאל והנוצרים יתאחדו יחד, והגוי הזה בראש אמריקה היה חיבור של שני הכוחות האלה להצר את צעדינו. הקב"ה סילק אותו, סילק את ההפרעה, ובעזרת ה' תתחיל תקופה חדשה שלא יפריעו לנו. אנחנו לא צריכים את עזרתם רק שלא יפריעו. עם ישראל לא צריך את עזרת הגויים. בעזרת ה' יהיה שלב חדש של בניית ארץ ישראל, בניית יהודה ושומרון, וירושלים, שתהיה מוכרת על ידי הגויים. אני לא יודע אם העובדה שהגויים לא קובעים שם את משכנם זה טוב או רע, כי אנחנו לא צריכים אותם שם בירושלים. על ירושלים כתוב שאין בה מקום אפילו לגר תושב. גר תושב יכול לגור בכל ארץ ישראל אבל לא בירושלים. אז אולי זה שהם לא בירושלים זה לא בגלל שהם לא רוצים להיות בירושלים, אלא הקב"ה לא רוצה שהם יהיו שם.
הרי יש אנשים שלא באים לארץ ישראל כי אומרים שקשה פה ואי אפשר להסתדר כללית ומסוכן וכדומה, והם חושבים שהם לא רוצים לבוא, הארץ רוצה אותם אבל הם לא רוצים לבוא. אבל הסיפור הוא שונה לגמרי. נספר משל, נפגשו בחור ובחורה להכרות לראות אם הם מתאימים, והבחור התפעל מאוד ואמר שזו באמת הצעה משובחת. והבחורה ראתה שזה לא מתאים לה אבל לא היה נעים לה להגיד זאת במפורש. אז בפגישה הבאה היא באה בבגדים מרושלים, לא מסודרת, לא מטופחת. והבחור מתחרט ואומר: 'אני חושב שאנחנו לא מתאימים אז אולי נפסיק את הקשר בינינו'. הוא חושב שהיא לא מצאה חן בעיניו, אבל בעצם הבחורה לא רצתה אותו, אבל היא מנומסת. כך ארץ ישראל, יש כאלה שהיא לא רוצה אותם אז היא עושה להם פנים חמוצות, והם חושבים שהם החליטו שהם לא רוצים את ארץ ישראל. בעצם ארץ ישראל אומרת: 'תישארו בחוץ, קודם תשפרו את התנהגותכם, תהיו יותר מתאימים, בינתיים אתם לא מתאימים לי'... גם הגויים, לא רוצים את ירושלים, הם חושבים שהם לא רוצים, אבל ירושלים לא רוצה אותם, שיישארו בתל אביב...
שנזכה לגאולה שלמה במהרה בעזרת ה'.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא שמות
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il