"ואלה שמות בני ישראל"
חומש שמות - המשך לחומש בראשית
בסימנא טבא אנו מתחילים חומש חדש. פרשת שמות פותחת בסיכום שמות בני ישראל שירדו למצרים, ובכך קושרת בין פרשתנו לסיום ספר בראשית, וכך נאמר:
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" 1 .
בחתימת הדברים הכתוב מציין שמנין היורדים היה שבעים נפש, אך למעשה מוזכרים רק אחד עשר שבטים ויעקב אבינו, ויוסף שהיה במצרים. אמנם נאמר 'איש וביתו' ובשבעים הנפש כלולים גם בני משפחותיהם של השבטים, אבל מצופה היה שלאחר המילים 'ואלה שמות' יימנו כל שבעים השמות, כשם שהם מנויים בפרשת ויגש 2 .
מלבד זאת, מצופה היה שחומש חדש יפתח ב'אלה' ולא ב'ואלה'. ו"ו-החיבור שפותחת את החומש אומרת דרשני, ואכן אמרו חז"ל 3 : "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים". משמעות הדבר היא, שחומש שמות אינו חומש לעצמו, אלא מהווה המשך לחומש בראשית.
כיצד חשב פרעה שהמיילדות ישתפו פעולה?
בפסוקים הבאים התורה מספרת על תחילת השעבוד ולאחר מכן באה פרשיית המיילדות העבריות, וכך נאמר:
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" 4 .
כלומר הציפייה של פרעה היתה ששתי המיילדות העבריות יראו ילד יוצא מרחם אמו ויהרגו אותו. קשה להעלות דבר כזה על הדעת, רק ראש של רשע מרושע כפרעה יכול לחשוב על גזירה מרושעת כזאת.
חז"ל 5 דנים מי היו אותן שתי נשים, "חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר אשה ובתה, יוכבד ומרים; ומאן דאמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע (אשת אהרן)".
קשה להבין מה היתה ההווה אמינא של פרעה, הוא לוקח שתי נשים שהן מהצדקניות שבדור, ומצפה שהן ישתפו פעולה עם הגזירה המזעזעת הזאת. חז"ל אומרים שפרעה היה מתרחץ בדם של ילדים יהודים 6 , האכזריות היתה טבועה בו בעוצמה אדירה, אבל כשהוא חפץ להטיל גזירה על היהודים היינו מצפים שיבחר אנשים אכזריים כמותו שיוציאו לפועל את גזירותיו. הלוא את המנטליות היהודית הוא בוודאי מכיר, לא מכבר הוא נחשף לסיפור של עשרה אחים שבאים לפדות את אחיהם בכל מחיר ומוכנים לנהל מלחמת עולם על הדבר. אצל עם ישראל, כשיהודי אחד שנמצא בצרה, זה מטריד את כולם. כשיש קבוצת יהודים שנלקחים כבני ארובה ונמצאים באנטבה, אז מדינת ישראל מגלה את גבורתה ושולחת לאנטבה את מיטב בניה בחירוף נפש כדי להשיב בנים לגבולם. כשיהודי נמצא במצוקה בקצה העולם, הוא יודע שהתרבות היהודית לא תפקיר אותו. מדוע בכל זאת פרעה בוחר באותן מיילדות עבריות להוציא לפועל את זממו?
ועוד: התורה מציינת את שמותיהן של המיילדות - שפרה ופועה. שמות אלה מופיעים בכל התנ"ך פעם אחת ויחידה, בפסוקים שלנו. וגם כאן, חז"ל רואים בשמות אלה כינוי בלבד ומזהים את המילדות עם יוכבד ומרים או יוכבד ואלישבע. מה פשר הניסיון הזה, לזהות את המיילדות עם דמויות מוכרות, מה הפריע לחז"ל לומר, שמדובר בשתי נשים ששמותיהן שפרה ופועה?
מדרש שמות
חז"ל שם, בגמרא בסוטה, עומדים על משמעות שמותיהן של המיילדות ועורכים מדרש שמות:
"ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד.
דבר אחר: שפרה - שפרו ורבו ישראל בימיה.
פועה - זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה (ומוציאה את הולד).
דבר אחר: פועה - שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל".
כאמור השמות שפרה ופועה לא מופעים שוב בתנ"ך. שם דומה אנו מוצאים אצל 'הדר', אחד ממלכי אדום, אשר שם עירו היה 'פעו', "וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ" 7 , ובדברי הימים מופיע אותו הפסוק בשינוי קל "וְשֵׁם עִירוֹ פָּעִי" 8 .
אם כן, זה שם שנמצא בשימוש אצל מלכי אדום, זה לא שייך לקלויז שלנו, זה לא מופיע ברשימת השמות של בית ישראל!
מ'יוסף' ל'צפנת פענח'
דומה שהתשובה לכך קשורה בתהליכים התרבותיים שמתחוללים בקרב האומה עם תחילת הגלות. הראשון שיורד למצרים, זה יוסף. בתחילת דרכו הוא היה עבד עברי מדוכא, עד שביום אחד מתחולל שינוי, וכך נאמר:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹקִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם" 9 .
פרעה מגדל את יוסף, ומאוחר יותר נראה כיצד ההיסטוריה חוזרת אצל מרדכי היהודי. ממשיכה התורה:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" 10 .
יוסף מגיע לראש הפסגה, הוא שליט על כל ארץ מצרים, ואז פרעה עושה שני דברים: ראשית הוא מחליף את שמו וקורא לו 'צפנת פענח', ושנית הוא נותן לו את אסנת בת פוטיפרע כהן און, לאישה.
פרעה מכניס את יוסף לעניינים, הוא רוצה להפוך אותו ל'אחד משלנו', הוא מעניק לו בגדים חדשים בהתאם ל'מודה' המצרית העכשווית, קורא לו 'מסטר צפנת פענח' ומחתן אותו עם בתו של כהן און. פרעה מנסה לשנות את כל המהות של יוסף, ולהטמיע אותו בתוך התרבות הגויית.
המידה הגדולה שלא שינו שמותם
בי"ח בטבת חל יום פטירתו של רבי צבי אלימלך מדינוב 11 , בעל ה"בני יששכר" 12 . זו הזדמנות נפלאה לראות את הדברים הנפלאים שהוא כותב בנוגע להקפדה היהודית שלא לשנות את השם, וזו לשונו:
"והנה אבאר לך מהו המידה הגדולה שלא שינו שמותם, והנה על פי פשוטו מובן פירוש שלא שינו את שמותם שלא קראו לבניהם שמות כשמות הגוים, אבל אי אפשר לפרש כן, דהרי זה לשון רבותינו ז"ל במדרש רבה (בפרשת אמור פרשה ל"ב): שלא שינו את שמותם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין, לא היו קוראין ליהודא רפא ולא לראובן לולייאני ולא ליוסף ליסטיס ולא לבנימין אלכסנדרי, עכ"ל.
והנה הדברים לכאורה אינם מובנים, דלמה להם לשנות את שמם, מי ששמו ראובן למה היה להם לקרותו לולייאני, אבל תדע שזהו הענין בכל מלכויות ממלכי החטאים, זה עצתם ברצותם שיהיו ישראל סרים למשמעתם ולפרוק עול התורה ומצוות, הנה לבד השם שיש לכל אחד מישראל בקדושה הנה הם משימים לו שם אחר מסטרא דילהון והוא עצת הסט"א, דהנה האדם מתנונע ונמשך אחר השם, והשם הוא כבית אחיזה של הכלי שנלקח כל הכלי על ידו, והנה הוא עצת הסט"א ליתן שם לישראל מסטרא דילהון, ועל ידי קריאת השם הזה יומשכו על ידו תנועת כל הגוף וכל האיברים וכוחותיו, ממילא יתמשך ח"ו הישראלי אחר עצתו לבטלהו מן התורה ומצוות ולילך אחר הסטרא דילהון ח"ו בכפירות ומידות רעות לאין משער. המשכיל יבין הדבר אשר זה עצת הקליפה בדורותינו אלה, ותמצא כן גם בנבוכדנצר נתן שמות לחנניה מישאל ועזריה ודניאל (דניאל א, ז), כי היה רוצה שיתמשכו ח"ו אחר עבודה זרה שלו, והם לא רצו להיקרא רק בשמותיהם העבריים".
יש דברים שהם מאוד יסודיים בעם ישראל, חז"ל 13 משבחים את ישראל על כך שלא שינו את שמם, לא שינו את מלבושם ולא שינו את לשונם. עם ישראל ירד למ"ט שערי טומאה, הוא היה מחובר לכל התרבות המצרית מלבד שלושה דברים שעליהם שמר מכל משמר.
אין לך שם, אתה קניין של אדוניך!
גם בדורות מאוחרים יותר אנו פוגשים את הניסיון לפגוע בשמותיהם של ישראל. כשנבוכדנצר עומד לכבוש את העם היהודי, עומדים צדיקי עולם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ונבוכדנצר לוקח את הצדיקים הללו ומשנה את שמותיהם, "וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ" 14 .
המלבי"ם שם מבאר, שכך היה מנהג המלכים והשרים, שכל מי שהיה מקבל תפקיד, היו מדביקים לו שם, כדי לבטא את השעבוד. לאמור: מכאן ואילך אין לך שם ואין לך זהות, מכאן ואילך אתה קניין של אדוניך!
רש"י שם מבאר שדניאל נקרא בלטשאצר "על שם עבודת כוכבים של בבל שקרויה 'בל'". זהו השם שנבוכדנצר מעוניין לחקוק באישיותו של דניאל, וכן בחבריו, כמבואר באלשיך הקדוש שם: "ועל כן באהבתו אותם דרך כלל נתן אל ליבו לקרוא את כולם בשם פסילי אלהיהם". נשנה להם את השמות, אומר נבוכדנצר בליבו, נקרא להם בשמות של עבודות אלילים למיניהן, ואז הם יאבדו את הזהות המקורית שלהם והכול יסתדר.
הישראלי הראשון שנכנס תחת יד פרעה
ממשיך בעל ה"בני יששכר":
"והנה תראה גם בפרעה שהיה חכם גדול באיצטגנינות וידע שורש הענין, הנה תראה תיכף ישראלי הראשון שנכנס תחת ידו הוא יוסף תיכף שם לו שם כמו שכתוב 'ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וכו' ויצא יוסף על ארץ מצרים' (בראשית מא, מה), הנה לאו סיפיה רישיה, ונראה לי הכוונה, דיוסף לא רצה להתייחס בזה השם אשר קראוהו פרעה (הגם שבודאי בלשון מצרים היה השם הזה מורה לחשיבות שררה וממשלה וכיוצא), רק 'ויצא יוסף על ארץ מצרים', היינו בכל המכתבים והפקודות ששלח במכתב בכל ארץ מצרים כדרך המושל, לא חתם את עצמו, רק 'יוסף' ולא 'צפנת פענח', ולא נשתקע ממנו שם העברי (כי לא רצה להתפעל בתנועות גופו על ידי שם המצרי וכנ"ל, הבן הדבר).
השמירה על ה'שם' בולטת באופן מיוחד אצל יוסף. פרעה מכנה אותו בכינוי הנכבד 'צפנת פענח', ותוך כדי דיבור נאמר 'ויצא יוסף על ארץ מצרים'. יוסף לא משנה את שמו אף לא לרגע אחד. ניתן היה לצפות שלפחות ברגעי ההכתרה, לאחר שנים שבהן היה בשפל המדרגה, כלוא בבית הכלא המצרי, יתרפק על השם החדש המבשר על מעמדו החדש, אבל יוסף לא מוכן שידבק בו הכינוי המצרי, ולו לרגע קט.
כשאדם משנה את שמו, למעשה הוא משנה גם את תנועות אבריו, "לא רצה להתפעל בתנועות גופו על ידי שם מיצרי". השם איננו סמלי, שם זה מהות! כל התנועות וההנהגות של האדם הן פועל יוצא של שמו.
יוסף לא שינה את שמו
ברוח זו כותב גם רבי לוי יצחק מברדיצ'וב 15 , סנגורם של ישראל, בספרו "קדושת לוי" 16 , וזו לשונו:
"'ויוסף היה במצרים' (שמות א, ה). יש לדקדק למה כתוב 'במצרים', הוי ליה לומר 'ויוסף היה שם'. ונראה דהכי קאמר, 'ויוסף' היה במצרים, כלומר שלא שינה שמו, כי אפילו שפרעה קרא שמו 'צפנת פענח' (בראשית מא, מה), אף על פי כן לא קרא עצמו רק 'יוסף', וגם פרעה עצמו אמר 'לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו' (בראשית מא, נה), כי בשביל שלושה דברים נגאלו, בשביל שלא שינו שמם (במדבר רבה יג, יט; פרקי דרבי אליעזר סוף פרק מח), וזהו ויוסף היה 'במצרים'".
גם פרעה מבין שאי אפשר לשנות את המהות של יוסף. תנועות גופו, שפת הגוף שלו וכל הופעתו, עדינות הנפש המיוחדת שלו, הכול נשאר 'יוסף'.
יוסף מוחק את 'צפנת פענח' מהלקסיקון המצרי
מתוך האמור אנו חוזרים לפסוקים הראשונים בפרשה ולדברי ה"הבני יששכר". ספר בראשית מסתיים בטרגדיה - יוסף מת, "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" 17 , חונטים את יוסף ושמים אותו בארון, ואז מתחיל ספר שמות במילים "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" 18 . אומר על כך ה"בני יששכר":
"וזהו אשר פירשנו גם כן בפסוקים 'ויחי יוסף וכו' מאה ועשר שנים וימת יוסף בן מאה ועשר שנים' וכו' (בראשית נ, כב), הא תו למה לי, לא הוה ליה למימר רק 'וימת ויאסף' וכו', אבל משמיענו שנפטר בשם טוב היינו בשם 'יוסף', הגם שמלך זה שמונים שנה, שהרי נפטר בן מאה ועשר, ושלושים היה כשמלך. עם כל זה לא נשתקע ממנו שמו העברי 'יוסף', זה שמו לעולם. וזה שאמרו אחר כך 'ויישם בארון במצרים', דהנה על הארונות של מלכים מציינים שמותיהם, הנה לא הושם על ארונו של יוסף 'צפנת פענח' רק שם 'יוסף', וזהו שנאמר אחר כך 'ואלה שמות בני ישראל' (שמות א, א), ו' מוסיף על ענין ראשון, שיוסף לא שינה את שמו, כן בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו (זוהר הקדוש ח"ב ד ע"א), הגם שפרעה שם לכל אחד שם מיוחד בעצת הסט"א שלו כמו שאמרנו למעלה, הנה הם לא רצו בזה".
יוסף לא משתנה, במשך שמונים שנה הוא משמש כמלך במעצמה שכל שערי הטומאה פתוחים לפניה, ואף על פי כן הוא נשאר 'יוסף'. יוסף מצליח למחוק מהלקסיקון המצרי את הכינוי 'צפנת פענח' שהודבק לו בעל כורחו, ולשמר את השם שנתן לו אביו. גם שאר השבטים משמרים את שמותיהם ולא נכנעים למגמה המצרית. עם הבשורה החשובה הזאת פותח ספר שמות, 'ואלה שמות בני ישראל...'.
ארץ ישראל איננה 'פלסטין'
בהקשר זה שמעתי פעם מהרב משה צבי נריה זצ"ל, שהיו תקופות שבהן ארץ ישראל נקראה 'פלסטין' וירושלים נקראה 'איליה קפיטולינה', וב"ה את הכינוי 'איליה קפיטולינה' הצלחנו לעקור מהשורש, היום אף אחד לא משתמש בכינוי הזה, ולכן לחברה הישראלית ברור (חוץ מהזויים בודדים), שירושלים היא בירת הנצח של עם ישראל, "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" 19 . אבל את הכינוי 'פלסטין' שהוצמד לארץ ישראל עדיין לא הצלחנו לשרש, לכן עדיין יש עליה ויכוח.
ארץ ישראל איננה 'פלסטין', ארץ ישראל היא 'ארץ הצבי', 'ארץ חמדה', 'ארץ הקודש', ואין לה שום שייכות לשמות גויים!
ניסיון פרעה לשנות את שמן של המיילדות העבריות
ממשיך ה"בני יששכר":
"ובזה פירשנו בטוב טעם מקראי קודש 'ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה וכו' ויאמר בילדכן את העבריות וכו' ותיראן המילדות וכו' ולא עשו וכו' ותחיין וכו' כי יראו וכו' ויעש להם בתים' (שמות א, טו), ומה שיש לדקדק במקראי קודש הללו הם:
(א) קושיית כל המפרשים 'ויאמר מלך מצרים וכו' אשר' וכו', ואחר כך 'ויאמר בילדכן' וכו', 'ויאמר' 'ויאמר' למה לי?
(ב) 'אשר שם האחת שפרה' וכו', הוא ייתור לשון ואריכות, ולא הוה ליה למימר רק 'ויאמר וכו' למילדות העבריות שפרה ופועה'?
(ג) 'ויאמר מלך מצרים', שינה מ'פרעה' ל'מלך מצרים'.
(ד) 'ותיראן וכו' ולא עשו וכו' ותחיין' וכו', מאי 'ולא עשו' ומאי 'ותחיין'?
(ה) 'ויהי כי יראו וכו' ויעש להם בתים', מהו המידה כנגד מידה.
ועל פי דרכינו הנ"ל יתפרשו הדברים כמין חומר, דהנה מלך מצרים זה דרכו ברצותו שיהיו ישראל סרים למשמעתו, הניח להם שמות בכדי שיהיו נמשכין כל כחות הנפש אחרי שמו שהניח על פי עצת הסט"א, וזהו 'ויאמר מלך מצרים' (אשר זה דרכו כל היום) 'למילדות העבריות' (מה אמר להן) 'אשר שם האחת' (יהיה שמה) 'שפרה ושם' וכו' (ובאמת היה שמותיהן העבריות יוכבד ומרים, וכיון שהניח להם שמות אזי היה בטוח שיתמשכו אחר השם וישמעו לעצתו), ויאמר אחר כך 'בילדכן וכו' ותיראן המילדות וכו' ולא עשו' וכו' (רק התייחסו בשמותיהם יוכבד ומרים, וזאת שנית) 'ותחיין' וכו'".
כדי שאותן שתי נשים צדקניות, טובות ורחמניות, יהיו מסוגלות לרצוח את הילדים ח"ו, פרעה מנסה לשנות להן את השם ואת הזהות. הוא מבקש לקעקע מהן את שם ישראל ולהחדיר בהן את טומאת מצרים.
פרעה יודע שתרבות ישראל איננה מסוגלת למלא אחר גזירה נוראית שכזו, אישה עבריה אינה מסוגלת לרצוח ילד על האבניים, זה טירוף הדעת, זה מעשה ברברי אכזרי ואלילי! בן אנוש שיש בו ניצוץ יהודי לא מסוגל לעשות דבר כזה.
שכרן של המילדות העבריות הוא 'ויעש להם בתים', מידה כנגד מידה, הן תישארנה חקוקות בלב האומה, הן תקמנה בתי מלוכה בתי כהונה ובתי לויה, בתים שישמשו דוגמא ומופת לדורות עולם ויצרבו בזיכרון הקולקטיבי של האומה, שאנחנו כעם לא עושים מעשים מטורפים ואכזריים, אנחנו עם מלא טובה וברכה, מלא חמלה ורחמים, בוודאי על תינוק שיוצא כעת מרחם אמו, לא תהיה כזאת בישראל!
שם זה מהות
על הפסוק "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" 20 כותב מרן הרב קוק 21 :
"השם יכוון על פי ענין תכלית הדבר. אף על פי שכל הבריאה אחת היא בעצמה, והקב"ה ברא העולם כולו וכל העולמות והם כולם כמעשה האופן בתוך האופן, קשורים ודבוקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד תכלית מיוחדה. נמצא שיש תכלית אחת הסובבת כל המציאות כולה ותכלית מיוחדה לכל פרט, ואין סתירה ביניהן, שתכלית ההטבה מפיקה בין לתכלית הכוללת ובין לתכלית הפרטית. ולכולם יקרא בהרבה שמות לפי התכלית המיוחדת שיש לכל אחד".
השם מלמד על מהות האדם, על הנקודה הפנימית העמוקה ביותר של האדם. כשהורים מחליטים כיצד לקרוא לבנם, נזרקת בפיהם נבואה. והנבואה הזאת מכריעה מה יהיה עתיד הבן. החינוך של האדם מתחיל בשם שההורים קוראים לבן. אם השם מקוקל ח"ו זה עתיד להשפיע על התנהגותו של הבן לרעה, ואם השם מתוקן, בעזרת ה' זה ישפיע על הבן לטובה. כשקוראים לבן 'מאיר' על שם רבי מאיר בעל הנס, אז הבן גדל עם הדמות של רבי מאיר בעל הנס, וכשקוראים לו 'אלימלך' על שם רבי יששכר אלימלך מדינוב, אז האור שנסוך על פניו יונק מאורו הגדול של בעל ה"בני יששכר".
הדמות שעל שמה נקרא הבן משפיעה על השאיפות והרצונות שלו, הוא רוצה להידמות ולהיות מחובר לדמות שעל שמה הוא קרוי, על שם הסבא או הסבא רבה, על שם אחד מן הגדולים והצדיקים. הוא מחובר לשרשרת הדורות.
השם גורם
בהקשר זה כותב רבנו האר"י 22 :
"וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחינת אבר שממנו חוצבה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'אשר שם שמות בארץ', אל תקרי 'שמות' אלא שֵמות. כך כל ניצוץ וניצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצר הרע שבאיש הזה, אינו כהיצר הרע של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמו שאמר הכתוב: 'אשר שם שמות בארץ', כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן אמרו רבותינו ז"ל: שמא גרים".
השם גורם, לשם יש מהות ומשמעות.
שם ישראל קודש
בספרות השו"ת אנו מוצאים תשובות שונות שמלמדות על חשיבות השם. אחת מן התשובות היא תשובתו של רבי משה שי"ק 23 , המהר"ם שי"ק 24 , תלמידו של ה"חתם סופר", שנשאל אם מותר לקרוא ליהודי בשם לועזי, וכה דבריו:
"ראוי להשיב על הדבר אשר שאל שיש בני אדם שמכנים עצמם בשם הגוים, ומעלתו נ"י הוכיח אותם דהרי אמרו במדרש שבזכות זה שלא שינו את שמם זכינו לצאת ממצרים, והם משיבים שלזה די במה שיש להם שם יהודי לקרותם בו לעלות לתורה, וזה דבר הבל וטיפשות, כי בוודאי יש בזה איסור דאורייתא, כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות עבודה זרה, דמקרא מלא נאמר בסוף פרשת קדושים 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' ומשם ילפינן בספרי דאין רשאין לדמות להם בשום אופן, וכל שהוא עושה לדמות להם עובר על מה שנאמר בתורה דאסור לנו לדמות להם, וכשם שאסור לנו להדמות להם במלבושם ובהילוכם ובשאר מנהגיהם הוא הדין וכל שכן דאסור לדמות להם בשמם ועלינו לעשות כמו שעשו אבותינו, שנאמר בהם: 'ויהי שם לגוי גדול', ודרשו חכז"ל: מלמד שהיו ישראל מצויינים שם.
וביותר ביאור אמרתי הכוונה, דהנה בהיותי רב דקהילת קודש יערגין סמוך לפרעשבורג, ופעם נזדמן לי כשמסרתי המאטריקעל להשר המיועד לזה, התרעם לפני ואמר כי לא נאה מה שיהודים קורין עצמם בשם הגויים, ושאר כל האומות מחשיבין השמות הבאים להם מראש האומה דהיינו אונגאריה פראנצעזיא וכדומה, כולם מחשיבין הלשון והשמות שלהם ואינם משנים בשום אופן כי מחזיקים זאת להם לכבוד ולתפארת, והיהודים אשר הם מקדמוני האומות קיומי העולם המה בושים עצמם להקרא בשם העצם ומשנים שמם לשם האומות וזה להם גנאי גדול ולא היה בפי מענה להשיב לו, אבל דחיתי אותו בדברים, שהגלות גורם זאת.
אבל באמת גם בזה נתקיים בנו הקרא 'כי דור תהפוכות המה' 'בנים לא אמון בם' שאבותינו וכל הדורות אשר לפניהם היה עליהם עול הגלות בתקפו ומכל מקום לא שינו את שמם ולא היה להם שם הישראלי לביוש ולבזיון, ואדרבה היה להם שם הישראלי לכבוד ולתפארת, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל על הקרא 'איש יהודי היה בשושן שהיה מוכתר בנימוסין שעשה לעצמו כתר שהוא יהודי וקיימו 'בחקותיהם לא תלכו ואבדיל אתכם מן העמים'...
וכתבו התוס' בגיטין (דף לד ע"ב) בשם ר"ת, שח"ו להזכיר שם נכרי בגט, ואפילו בגט שאינו צריכין להיות נזהר לכתוב כל השמות, ומטעם זה בפולין אין כותבין בשום גט כינוי שם גיות שיש ליהודי, כדאיתא בספר חידושי אנשי שם... ואני מזהיר כמה פעמים בדרשותיי על האיסור ההוא, וכל ימי הזהרתי את בני ובנותיי על האיסור ההוא, ובעזהי"ת לא שמעתי שילמדו ח"ו לעשות כמעשים של הקלים הנ"ל, וראוי לכל בר ישראל הנאמן לה' ולתורתו להזהיר את בני ביתו ואת הסרים למשמעתו על ככה, והשומע ישמע ותבוא עליו ברכת טוב".
לפי המהר"ם שי"ק יש כאן ממש איסור תורה. ישנה מסורת שהתקבלה מהמהר"ם שיק בשם הוריו, שכאשר יצאה פקודת המלך בעסטרייך, שלכל משפחה צריך להיות כינוי נוסף המהווה 'שם משפחה', חשש אביו לדברי הקדמונים שאסרו לקרוא בשם לעז, ובחר בשם שי"ק שהוא ראשי תיבות 'ש ם י שראל ק ודש'. לכן הקפידו במשפחת שי"ק, לכתוב שי"ק עם גרשיים.
האם כל ה'ראובנים' הם אותו הדבר?
שאלה: אני לא מבין, האם הכוונה היא שכל מי שקוראים לו 'ראובן' יהיה לו אופי זהה?
תשובה: זה בוודאי תלוי גם במעשים של האדם, האדם ממשיך איזה שהוא ביטוי רוחני דרך הבחירה של השם. קריאת השם מטביעה בילד השפעה חינוכית שמלווה אותו כל ימי חייו, לכן חשוב כל כך שהשם יבוא מתוך מחשבות קדושות. יש הבדל גדול בין ילד שקרוי על שם תלמיד חכם וצדיק לבין ילד שקרוי על שם שחקן ידוע וכדו'.
כך כותב ה"מגיד מישרים" 25 בתחילת הפרשה:
"אל תקרי 'שְׁמות' אלא 'שֵׁמות', דמאן דאיקרי אברהם נוטה לצד עשיית חסד. ומאן דאיתקרי יוסף, או הוא גיבור בעריות או הוא זן ומפרנס לאחרים, כמו יוסף שזן וכלכל את אביו ואת אחיו, וכן שאר שמות. ואף על גב דאיניש רשיעיא אית ליה שמא דצדיקא, ההוא שמא לאו למגנא הוא. דמכל מקום אית ליה נטייא למידה דרמיז דהוא שמא ליה".
ובספר "טהרת המים" של רבי אברהם בן נחמן הכהן כתב:
"חסיד לא אשכחן בש"ס, כי אם רבי יהודה בן בתירא או רבי יהודה בר אלעאי, ושם 'יהודה' דווקא הוא מסוגל לזה".
מי שקוראים לו 'יוסף', סיכוי טוב שיהיה לו חוש כלכלי מפותח, ומי שקוראים לו 'יהודה', הוא מסוגל לחסידות.
האברבנאל בספר "ישועות משיחו" 26 כותב:
"השם מורה על המהות והטבע, וכמאמר התורה: 'וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו'".
מעין זה כותב הרד"ק על הפסוק "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" 27 , וזו לשונו:
"ופירוש הוא שמו, הוא שמו הנאות לו לפי טבעו".
הגדרת נפש האדם מתחילה בקביעת השם על ידי ההורים. לשם יש משמעות. ה"חתם סופר" רצה שהמהר"ם שיק יהיה חתנו, אבל לשניהם קראו משה, וישנה צוואת רבי יהודה החסיד, שלא לשאת אישה ששם אביה כשמו או שמה כשם אמו, שלא יהיה ערבוב בשמות. צריך להיות ברור שיש 'אבא' ויש 'בעל', יש 'אמא' ויש 'אישה'! זה אחד מן הציוויים שבצוואת רבי יהודה החסיד.
סגולה שלא ישכח את שמו
נהגו 28 לומר בסוף תפילת עמידה, לפני ה'יהיו לרצון' השני, פסוק אחד מן התורה, או מהנביאים או מהכתובים, המתחיל באות שבה מתחיל שמו, ומסיים באות שבה מסתיים שמו, או ששמו נמצא בפסוק עצמו, וזו סגולה שלא ישכח את שמו לעתיד לבוא.
אדם שלא עובד על כך שהשם שלו יבוא לידי ביטוי במעשיו ובמחשבותיו, הוא עלול לשכוח את שמו. אנו תפילה, שנזכה לתת ביטוי מלא לשמותינו ויהיה שמנו "כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" 29 .
^ 1.שמות א, א-ה.
^ 2.ראה בראשית מו, ח-כז.
^ 3.ראה רש"י שמות כא, א.
^ 4.שמות א, טו-טז.
^ 5.סוטה יא ע"ב.
^ 6.ראה שמות רבה א, מא.
^ 7.בראשית לו, לט.
^ 8.דברי הימים א' א, נ.
^ 9.בראשית מא, לח-מג.
^ 10.בראשית מא, מד-מה.
^ 11. רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (יאוורניק שבגליציה-דינוב), התקמ"ה-התר"א - מתלמידיהם הקרובים של רבי יעקב יצחק הורוביץ, "החוזה מלובלין", ושל אחרים מגדולי החסידות. רבו גילה לו שהוא משבט יששכר, ולכן קרא לספרו הגדול "בני יששכר". שימש כרב בכמה עיירות בפולין, ולבסוף במונקטש ובדינוב, שעל שמה נקרא.
^ 12.בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ד - טיול בפרדס, דרוש י.
^ 13.ראה ויקרא רבה לב, ה.
^ 14.דניאל א, ז.
^ 15. רבי לוי יצחק רוסקוב מברדיצ'וב (סנגורם של ישראל) (הוסקוב-ברדיצ'ב), הת"ק-התק"ע - מגדולי האדמו"רים החסידיים, תלמיד המגיד ממעזריטש, מחבר הספרים "קדושת לוי" על התורה והמועדים ו"בית ישראל" על פרקי אבות. כיהן כרב ברוטשוול, בז'ליחוב ובפינסק. בשנת התקמ"ה עבר לעיר ברדיצ'ב שבאוקראינה, שם ייסד קהילה חסידית בה כיהן כרב עד יום פטירתו. התפרסם כמי שנהג ללמד זכות על כל יהודי, גם על חוטאים ופושעים.
^ 16.קדושת לוי פרשת שמות ד"ה ויוסף היה במצרים.
^ 17.בראשית נ, כו.
^ 18.שמות א, א.
^ 19.ישעיה ב, ג.
^ 20.תהלים קמז, ד.
^ 21.עולת ראיה ח"א עמ' רכז.
^ 22.שער הגלגולים השער השמיני הקדמה כג.
^ 23. רבי משה שי"ק (מהר"ם שיק) (הונגריה), התקס"ז-התרל"ט - בילדותו כוח תפיסתו היה חלש ולא הצליח ללמוד אפילו דף גמרא אחד, על כן הדיר שינה מעיניו על מנת לחזור שוב ושוב על לימודיו בשקידה רבה עד שנפתחו לו מעיינות החכמה.
בגיל ארבע עשרה הגיע לישיבתו של ה"חתם סופר" בפרשבורג ובשמעו שאלה ששאל ה"חתם סופר" את בחורי הישיבה שהיו גדולים ממנו ולא מצאו את התשובה המתאימה, אמר את תשובתו. החתם סופר התפעל מתשובתו ובמשך שלוש שנים הזמינו לסעודות שבת וימים טובים. בגיל שבע עשרה היה בקי בכל השולחן ערוך אורח-חיים ועם זאת היה בעל ענוה. הקפיד על חלוקת זמן הלימוד וכאשר הגיע הזמן שקבע ללימוד כלשהו הפסיק את הלימוד הקודם, אפילו אם עסק בכתיבת תשובה לשאלה הפסיק באמצע. בשנת התקצ"ח מונה לרבה של העיר ירגין הסמוכה לפרשבורג, והקים בה ישיבה גדולה. בשנת התרכ"א מונה לרבה של חוסט והעביר אליה את ישיבתו. היה מראשי הלוחמים נגד הרפורמים. כאשר החליטו ראשי הקהל להוסיף במשכורתו סירב לקבל את התוספת כיון שהשיבו בשלילה לבקשת המלמדים לקבל תוספת לשכרם. ראשי הקהל החליטו להוסיף במשכורתם של המלמדים, השוחטים, הדיין והשמש ואז רבי משה הסכים לקבל את התוספת. לעת זקנתו נעשה סגי נהור וסבל ייסורים, אך התחנן לבורא עולם לחיות גם אם נגזר עליו לשכב במטה כל ימיו ולא לעשות מאומה רק לומר "שמע ישראל" פעם אחת ביום. נודע בעיקר בזכות ספרו שו"ת מהר"ם שיק שבו למעלה מאלף תשובות בכל חלקי השו"ע. מלבד זאת חיבר פירושים על התורה, על הגדה של פסח ועל פרקי אבות, חידושים על הש"ס, ועוד.
^ 24.שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן קסט.
^ 25.מגיד מישרים פרשת שמות מהדורא קמא ד"ה אבל רזא.
רבי יוסף קארו ("מרן", "המחבר") (טולדו שבספרד-צפת שבארץ ישראל), הרמ"ח-השל"ה - בשנת הרנ"ב גלה עם משפחתו עם הגולה אשר עזבה את ספרד בעקבות צו הגירוש של המלך פרדיננד והמלכה איזבילה. הוא גדל בתורכיה ולמד שם תורה. בשנת הרצ"ו עלה לארץ ישראל, התיישב בצפת ושם הוסמך בסמיכות הסנהדרין על ידי רבו הגדול, מהר"י (רבי יעקב) בי רב. ספרו הגדול "בית יוסף", המסודר לפי ספרי הטור, הינו אוסף של כל דעות הפוסקים והמפרשים בהלכה, החל מסוגיית התלמוד וכלה בפסקי בני דורו. שלושת עמודי התווך שעליהם ביסס את פסקיו הם: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. כשדעותיהם חלוקות, הכריע כדעת שניים נגד אחד. ספרו "שולחן ערוך" הוא למעשה קיצור של ספרו "בית יוסף". ה"שולחן ערוך" הפך לספר הפסק המחייב בכל בית ישראל, אחרי שנוספו עליו הגהות הרמ"א, ונכתבו עליו פירושים וביאורים רבים מאוד. בנוסף חיבר את ה"כסף משנה" על הרמב"ם. תשובותיו נשלחו לקרוב ולרחוק, מהם נדפסו שני קבצים: שו"ת בית יוסף, ושו"ת אבקת רוכל. מרן עסק גם בחכמת הקבלה וכתב ספר בשם "מגיד מישרים", ובו סודות על התורה ודרכי הנהגה שנמסרו לו על ידי מגיד שמיימי.
^ 26.ישועות משיחו חלק שני, העיון השני - פרק א'.
^ 27.בראשית ב, יט.
^ 28.ראה אליה רבה סימן קכב, ג.
^ 29.דברי הימים א' יז, ח.
מקורות עיקריים:
סוטה יא ע"ב , בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ד - טיול בפרדס, דרוש י , קדושת לוי פרשת שמות ד"ה ויוסף היה במצרים , עולת ראיה ח"א עמ' רכז , שער הגלגולים השער השמיני הקדמה כג , שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן קסט , מגיד מישרים פרשת שמות מהדורא קמא ד"ה אבל רזא , ישועות משיחו חלק שני, העיון השני - פרק א'
חומש שמות - המשך לחומש בראשית
בסימנא טבא אנו מתחילים חומש חדש. פרשת שמות פותחת בסיכום שמות בני ישראל שירדו למצרים, ובכך קושרת בין פרשתנו לסיום ספר בראשית, וכך נאמר:
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" 1 .
בחתימת הדברים הכתוב מציין שמנין היורדים היה שבעים נפש, אך למעשה מוזכרים רק אחד עשר שבטים ויעקב אבינו, ויוסף שהיה במצרים. אמנם נאמר 'איש וביתו' ובשבעים הנפש כלולים גם בני משפחותיהם של השבטים, אבל מצופה היה שלאחר המילים 'ואלה שמות' יימנו כל שבעים השמות, כשם שהם מנויים בפרשת ויגש 2 .
מלבד זאת, מצופה היה שחומש חדש יפתח ב'אלה' ולא ב'ואלה'. ו"ו-החיבור שפותחת את החומש אומרת דרשני, ואכן אמרו חז"ל 3 : "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים". משמעות הדבר היא, שחומש שמות אינו חומש לעצמו, אלא מהווה המשך לחומש בראשית.
כיצד חשב פרעה שהמיילדות ישתפו פעולה?
בפסוקים הבאים התורה מספרת על תחילת השעבוד ולאחר מכן באה פרשיית המיילדות העבריות, וכך נאמר:
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" 4 .
כלומר הציפייה של פרעה היתה ששתי המיילדות העבריות יראו ילד יוצא מרחם אמו ויהרגו אותו. קשה להעלות דבר כזה על הדעת, רק ראש של רשע מרושע כפרעה יכול לחשוב על גזירה מרושעת כזאת.
חז"ל 5 דנים מי היו אותן שתי נשים, "חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר אשה ובתה, יוכבד ומרים; ומאן דאמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע (אשת אהרן)".
קשה להבין מה היתה ההווה אמינא של פרעה, הוא לוקח שתי נשים שהן מהצדקניות שבדור, ומצפה שהן ישתפו פעולה עם הגזירה המזעזעת הזאת. חז"ל אומרים שפרעה היה מתרחץ בדם של ילדים יהודים 6 , האכזריות היתה טבועה בו בעוצמה אדירה, אבל כשהוא חפץ להטיל גזירה על היהודים היינו מצפים שיבחר אנשים אכזריים כמותו שיוציאו לפועל את גזירותיו. הלוא את המנטליות היהודית הוא בוודאי מכיר, לא מכבר הוא נחשף לסיפור של עשרה אחים שבאים לפדות את אחיהם בכל מחיר ומוכנים לנהל מלחמת עולם על הדבר. אצל עם ישראל, כשיהודי אחד שנמצא בצרה, זה מטריד את כולם. כשיש קבוצת יהודים שנלקחים כבני ארובה ונמצאים באנטבה, אז מדינת ישראל מגלה את גבורתה ושולחת לאנטבה את מיטב בניה בחירוף נפש כדי להשיב בנים לגבולם. כשיהודי נמצא במצוקה בקצה העולם, הוא יודע שהתרבות היהודית לא תפקיר אותו. מדוע בכל זאת פרעה בוחר באותן מיילדות עבריות להוציא לפועל את זממו?
ועוד: התורה מציינת את שמותיהן של המיילדות - שפרה ופועה. שמות אלה מופיעים בכל התנ"ך פעם אחת ויחידה, בפסוקים שלנו. וגם כאן, חז"ל רואים בשמות אלה כינוי בלבד ומזהים את המילדות עם יוכבד ומרים או יוכבד ואלישבע. מה פשר הניסיון הזה, לזהות את המיילדות עם דמויות מוכרות, מה הפריע לחז"ל לומר, שמדובר בשתי נשים ששמותיהן שפרה ופועה?
מדרש שמות
חז"ל שם, בגמרא בסוטה, עומדים על משמעות שמותיהן של המיילדות ועורכים מדרש שמות:
"ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד.
דבר אחר: שפרה - שפרו ורבו ישראל בימיה.
פועה - זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה (ומוציאה את הולד).
דבר אחר: פועה - שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל".
כאמור השמות שפרה ופועה לא מופעים שוב בתנ"ך. שם דומה אנו מוצאים אצל 'הדר', אחד ממלכי אדום, אשר שם עירו היה 'פעו', "וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ" 7 , ובדברי הימים מופיע אותו הפסוק בשינוי קל "וְשֵׁם עִירוֹ פָּעִי" 8 .
אם כן, זה שם שנמצא בשימוש אצל מלכי אדום, זה לא שייך לקלויז שלנו, זה לא מופיע ברשימת השמות של בית ישראל!
מ'יוסף' ל'צפנת פענח'
דומה שהתשובה לכך קשורה בתהליכים התרבותיים שמתחוללים בקרב האומה עם תחילת הגלות. הראשון שיורד למצרים, זה יוסף. בתחילת דרכו הוא היה עבד עברי מדוכא, עד שביום אחד מתחולל שינוי, וכך נאמר:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹקִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם" 9 .
פרעה מגדל את יוסף, ומאוחר יותר נראה כיצד ההיסטוריה חוזרת אצל מרדכי היהודי. ממשיכה התורה:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" 10 .
יוסף מגיע לראש הפסגה, הוא שליט על כל ארץ מצרים, ואז פרעה עושה שני דברים: ראשית הוא מחליף את שמו וקורא לו 'צפנת פענח', ושנית הוא נותן לו את אסנת בת פוטיפרע כהן און, לאישה.
פרעה מכניס את יוסף לעניינים, הוא רוצה להפוך אותו ל'אחד משלנו', הוא מעניק לו בגדים חדשים בהתאם ל'מודה' המצרית העכשווית, קורא לו 'מסטר צפנת פענח' ומחתן אותו עם בתו של כהן און. פרעה מנסה לשנות את כל המהות של יוסף, ולהטמיע אותו בתוך התרבות הגויית.
המידה הגדולה שלא שינו שמותם
בי"ח בטבת חל יום פטירתו של רבי צבי אלימלך מדינוב 11 , בעל ה"בני יששכר" 12 . זו הזדמנות נפלאה לראות את הדברים הנפלאים שהוא כותב בנוגע להקפדה היהודית שלא לשנות את השם, וזו לשונו:
"והנה אבאר לך מהו המידה הגדולה שלא שינו שמותם, והנה על פי פשוטו מובן פירוש שלא שינו את שמותם שלא קראו לבניהם שמות כשמות הגוים, אבל אי אפשר לפרש כן, דהרי זה לשון רבותינו ז"ל במדרש רבה (בפרשת אמור פרשה ל"ב): שלא שינו את שמותם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין, לא היו קוראין ליהודא רפא ולא לראובן לולייאני ולא ליוסף ליסטיס ולא לבנימין אלכסנדרי, עכ"ל.
והנה הדברים לכאורה אינם מובנים, דלמה להם לשנות את שמם, מי ששמו ראובן למה היה להם לקרותו לולייאני, אבל תדע שזהו הענין בכל מלכויות ממלכי החטאים, זה עצתם ברצותם שיהיו ישראל סרים למשמעתם ולפרוק עול התורה ומצוות, הנה לבד השם שיש לכל אחד מישראל בקדושה הנה הם משימים לו שם אחר מסטרא דילהון והוא עצת הסט"א, דהנה האדם מתנונע ונמשך אחר השם, והשם הוא כבית אחיזה של הכלי שנלקח כל הכלי על ידו, והנה הוא עצת הסט"א ליתן שם לישראל מסטרא דילהון, ועל ידי קריאת השם הזה יומשכו על ידו תנועת כל הגוף וכל האיברים וכוחותיו, ממילא יתמשך ח"ו הישראלי אחר עצתו לבטלהו מן התורה ומצוות ולילך אחר הסטרא דילהון ח"ו בכפירות ומידות רעות לאין משער. המשכיל יבין הדבר אשר זה עצת הקליפה בדורותינו אלה, ותמצא כן גם בנבוכדנצר נתן שמות לחנניה מישאל ועזריה ודניאל (דניאל א, ז), כי היה רוצה שיתמשכו ח"ו אחר עבודה זרה שלו, והם לא רצו להיקרא רק בשמותיהם העבריים".
יש דברים שהם מאוד יסודיים בעם ישראל, חז"ל 13 משבחים את ישראל על כך שלא שינו את שמם, לא שינו את מלבושם ולא שינו את לשונם. עם ישראל ירד למ"ט שערי טומאה, הוא היה מחובר לכל התרבות המצרית מלבד שלושה דברים שעליהם שמר מכל משמר.
אין לך שם, אתה קניין של אדוניך!
גם בדורות מאוחרים יותר אנו פוגשים את הניסיון לפגוע בשמותיהם של ישראל. כשנבוכדנצר עומד לכבוש את העם היהודי, עומדים צדיקי עולם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ונבוכדנצר לוקח את הצדיקים הללו ומשנה את שמותיהם, "וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ" 14 .
המלבי"ם שם מבאר, שכך היה מנהג המלכים והשרים, שכל מי שהיה מקבל תפקיד, היו מדביקים לו שם, כדי לבטא את השעבוד. לאמור: מכאן ואילך אין לך שם ואין לך זהות, מכאן ואילך אתה קניין של אדוניך!
רש"י שם מבאר שדניאל נקרא בלטשאצר "על שם עבודת כוכבים של בבל שקרויה 'בל'". זהו השם שנבוכדנצר מעוניין לחקוק באישיותו של דניאל, וכן בחבריו, כמבואר באלשיך הקדוש שם: "ועל כן באהבתו אותם דרך כלל נתן אל ליבו לקרוא את כולם בשם פסילי אלהיהם". נשנה להם את השמות, אומר נבוכדנצר בליבו, נקרא להם בשמות של עבודות אלילים למיניהן, ואז הם יאבדו את הזהות המקורית שלהם והכול יסתדר.
הישראלי הראשון שנכנס תחת יד פרעה
ממשיך בעל ה"בני יששכר":
"והנה תראה גם בפרעה שהיה חכם גדול באיצטגנינות וידע שורש הענין, הנה תראה תיכף ישראלי הראשון שנכנס תחת ידו הוא יוסף תיכף שם לו שם כמו שכתוב 'ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וכו' ויצא יוסף על ארץ מצרים' (בראשית מא, מה), הנה לאו סיפיה רישיה, ונראה לי הכוונה, דיוסף לא רצה להתייחס בזה השם אשר קראוהו פרעה (הגם שבודאי בלשון מצרים היה השם הזה מורה לחשיבות שררה וממשלה וכיוצא), רק 'ויצא יוסף על ארץ מצרים', היינו בכל המכתבים והפקודות ששלח במכתב בכל ארץ מצרים כדרך המושל, לא חתם את עצמו, רק 'יוסף' ולא 'צפנת פענח', ולא נשתקע ממנו שם העברי (כי לא רצה להתפעל בתנועות גופו על ידי שם המצרי וכנ"ל, הבן הדבר).
השמירה על ה'שם' בולטת באופן מיוחד אצל יוסף. פרעה מכנה אותו בכינוי הנכבד 'צפנת פענח', ותוך כדי דיבור נאמר 'ויצא יוסף על ארץ מצרים'. יוסף לא משנה את שמו אף לא לרגע אחד. ניתן היה לצפות שלפחות ברגעי ההכתרה, לאחר שנים שבהן היה בשפל המדרגה, כלוא בבית הכלא המצרי, יתרפק על השם החדש המבשר על מעמדו החדש, אבל יוסף לא מוכן שידבק בו הכינוי המצרי, ולו לרגע קט.
כשאדם משנה את שמו, למעשה הוא משנה גם את תנועות אבריו, "לא רצה להתפעל בתנועות גופו על ידי שם מיצרי". השם איננו סמלי, שם זה מהות! כל התנועות וההנהגות של האדם הן פועל יוצא של שמו.
יוסף לא שינה את שמו
ברוח זו כותב גם רבי לוי יצחק מברדיצ'וב 15 , סנגורם של ישראל, בספרו "קדושת לוי" 16 , וזו לשונו:
"'ויוסף היה במצרים' (שמות א, ה). יש לדקדק למה כתוב 'במצרים', הוי ליה לומר 'ויוסף היה שם'. ונראה דהכי קאמר, 'ויוסף' היה במצרים, כלומר שלא שינה שמו, כי אפילו שפרעה קרא שמו 'צפנת פענח' (בראשית מא, מה), אף על פי כן לא קרא עצמו רק 'יוסף', וגם פרעה עצמו אמר 'לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו' (בראשית מא, נה), כי בשביל שלושה דברים נגאלו, בשביל שלא שינו שמם (במדבר רבה יג, יט; פרקי דרבי אליעזר סוף פרק מח), וזהו ויוסף היה 'במצרים'".
גם פרעה מבין שאי אפשר לשנות את המהות של יוסף. תנועות גופו, שפת הגוף שלו וכל הופעתו, עדינות הנפש המיוחדת שלו, הכול נשאר 'יוסף'.
יוסף מוחק את 'צפנת פענח' מהלקסיקון המצרי
מתוך האמור אנו חוזרים לפסוקים הראשונים בפרשה ולדברי ה"הבני יששכר". ספר בראשית מסתיים בטרגדיה - יוסף מת, "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" 17 , חונטים את יוסף ושמים אותו בארון, ואז מתחיל ספר שמות במילים "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" 18 . אומר על כך ה"בני יששכר":
"וזהו אשר פירשנו גם כן בפסוקים 'ויחי יוסף וכו' מאה ועשר שנים וימת יוסף בן מאה ועשר שנים' וכו' (בראשית נ, כב), הא תו למה לי, לא הוה ליה למימר רק 'וימת ויאסף' וכו', אבל משמיענו שנפטר בשם טוב היינו בשם 'יוסף', הגם שמלך זה שמונים שנה, שהרי נפטר בן מאה ועשר, ושלושים היה כשמלך. עם כל זה לא נשתקע ממנו שמו העברי 'יוסף', זה שמו לעולם. וזה שאמרו אחר כך 'ויישם בארון במצרים', דהנה על הארונות של מלכים מציינים שמותיהם, הנה לא הושם על ארונו של יוסף 'צפנת פענח' רק שם 'יוסף', וזהו שנאמר אחר כך 'ואלה שמות בני ישראל' (שמות א, א), ו' מוסיף על ענין ראשון, שיוסף לא שינה את שמו, כן בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו (זוהר הקדוש ח"ב ד ע"א), הגם שפרעה שם לכל אחד שם מיוחד בעצת הסט"א שלו כמו שאמרנו למעלה, הנה הם לא רצו בזה".
יוסף לא משתנה, במשך שמונים שנה הוא משמש כמלך במעצמה שכל שערי הטומאה פתוחים לפניה, ואף על פי כן הוא נשאר 'יוסף'. יוסף מצליח למחוק מהלקסיקון המצרי את הכינוי 'צפנת פענח' שהודבק לו בעל כורחו, ולשמר את השם שנתן לו אביו. גם שאר השבטים משמרים את שמותיהם ולא נכנעים למגמה המצרית. עם הבשורה החשובה הזאת פותח ספר שמות, 'ואלה שמות בני ישראל...'.
ארץ ישראל איננה 'פלסטין'
בהקשר זה שמעתי פעם מהרב משה צבי נריה זצ"ל, שהיו תקופות שבהן ארץ ישראל נקראה 'פלסטין' וירושלים נקראה 'איליה קפיטולינה', וב"ה את הכינוי 'איליה קפיטולינה' הצלחנו לעקור מהשורש, היום אף אחד לא משתמש בכינוי הזה, ולכן לחברה הישראלית ברור (חוץ מהזויים בודדים), שירושלים היא בירת הנצח של עם ישראל, "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" 19 . אבל את הכינוי 'פלסטין' שהוצמד לארץ ישראל עדיין לא הצלחנו לשרש, לכן עדיין יש עליה ויכוח.
ארץ ישראל איננה 'פלסטין', ארץ ישראל היא 'ארץ הצבי', 'ארץ חמדה', 'ארץ הקודש', ואין לה שום שייכות לשמות גויים!
ניסיון פרעה לשנות את שמן של המיילדות העבריות
ממשיך ה"בני יששכר":
"ובזה פירשנו בטוב טעם מקראי קודש 'ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה וכו' ויאמר בילדכן את העבריות וכו' ותיראן המילדות וכו' ולא עשו וכו' ותחיין וכו' כי יראו וכו' ויעש להם בתים' (שמות א, טו), ומה שיש לדקדק במקראי קודש הללו הם:
(א) קושיית כל המפרשים 'ויאמר מלך מצרים וכו' אשר' וכו', ואחר כך 'ויאמר בילדכן' וכו', 'ויאמר' 'ויאמר' למה לי?
(ב) 'אשר שם האחת שפרה' וכו', הוא ייתור לשון ואריכות, ולא הוה ליה למימר רק 'ויאמר וכו' למילדות העבריות שפרה ופועה'?
(ג) 'ויאמר מלך מצרים', שינה מ'פרעה' ל'מלך מצרים'.
(ד) 'ותיראן וכו' ולא עשו וכו' ותחיין' וכו', מאי 'ולא עשו' ומאי 'ותחיין'?
(ה) 'ויהי כי יראו וכו' ויעש להם בתים', מהו המידה כנגד מידה.
ועל פי דרכינו הנ"ל יתפרשו הדברים כמין חומר, דהנה מלך מצרים זה דרכו ברצותו שיהיו ישראל סרים למשמעתו, הניח להם שמות בכדי שיהיו נמשכין כל כחות הנפש אחרי שמו שהניח על פי עצת הסט"א, וזהו 'ויאמר מלך מצרים' (אשר זה דרכו כל היום) 'למילדות העבריות' (מה אמר להן) 'אשר שם האחת' (יהיה שמה) 'שפרה ושם' וכו' (ובאמת היה שמותיהן העבריות יוכבד ומרים, וכיון שהניח להם שמות אזי היה בטוח שיתמשכו אחר השם וישמעו לעצתו), ויאמר אחר כך 'בילדכן וכו' ותיראן המילדות וכו' ולא עשו' וכו' (רק התייחסו בשמותיהם יוכבד ומרים, וזאת שנית) 'ותחיין' וכו'".
כדי שאותן שתי נשים צדקניות, טובות ורחמניות, יהיו מסוגלות לרצוח את הילדים ח"ו, פרעה מנסה לשנות להן את השם ואת הזהות. הוא מבקש לקעקע מהן את שם ישראל ולהחדיר בהן את טומאת מצרים.
פרעה יודע שתרבות ישראל איננה מסוגלת למלא אחר גזירה נוראית שכזו, אישה עבריה אינה מסוגלת לרצוח ילד על האבניים, זה טירוף הדעת, זה מעשה ברברי אכזרי ואלילי! בן אנוש שיש בו ניצוץ יהודי לא מסוגל לעשות דבר כזה.
שכרן של המילדות העבריות הוא 'ויעש להם בתים', מידה כנגד מידה, הן תישארנה חקוקות בלב האומה, הן תקמנה בתי מלוכה בתי כהונה ובתי לויה, בתים שישמשו דוגמא ומופת לדורות עולם ויצרבו בזיכרון הקולקטיבי של האומה, שאנחנו כעם לא עושים מעשים מטורפים ואכזריים, אנחנו עם מלא טובה וברכה, מלא חמלה ורחמים, בוודאי על תינוק שיוצא כעת מרחם אמו, לא תהיה כזאת בישראל!
שם זה מהות
על הפסוק "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" 20 כותב מרן הרב קוק 21 :
"השם יכוון על פי ענין תכלית הדבר. אף על פי שכל הבריאה אחת היא בעצמה, והקב"ה ברא העולם כולו וכל העולמות והם כולם כמעשה האופן בתוך האופן, קשורים ודבוקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד תכלית מיוחדה. נמצא שיש תכלית אחת הסובבת כל המציאות כולה ותכלית מיוחדה לכל פרט, ואין סתירה ביניהן, שתכלית ההטבה מפיקה בין לתכלית הכוללת ובין לתכלית הפרטית. ולכולם יקרא בהרבה שמות לפי התכלית המיוחדת שיש לכל אחד".
השם מלמד על מהות האדם, על הנקודה הפנימית העמוקה ביותר של האדם. כשהורים מחליטים כיצד לקרוא לבנם, נזרקת בפיהם נבואה. והנבואה הזאת מכריעה מה יהיה עתיד הבן. החינוך של האדם מתחיל בשם שההורים קוראים לבן. אם השם מקוקל ח"ו זה עתיד להשפיע על התנהגותו של הבן לרעה, ואם השם מתוקן, בעזרת ה' זה ישפיע על הבן לטובה. כשקוראים לבן 'מאיר' על שם רבי מאיר בעל הנס, אז הבן גדל עם הדמות של רבי מאיר בעל הנס, וכשקוראים לו 'אלימלך' על שם רבי יששכר אלימלך מדינוב, אז האור שנסוך על פניו יונק מאורו הגדול של בעל ה"בני יששכר".
הדמות שעל שמה נקרא הבן משפיעה על השאיפות והרצונות שלו, הוא רוצה להידמות ולהיות מחובר לדמות שעל שמה הוא קרוי, על שם הסבא או הסבא רבה, על שם אחד מן הגדולים והצדיקים. הוא מחובר לשרשרת הדורות.
השם גורם
בהקשר זה כותב רבנו האר"י 22 :
"וכמו שנשמות הקדושות כל אחת ואחת יש לה שם ידוע, כפי בחינת אבר שממנו חוצבה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'אשר שם שמות בארץ', אל תקרי 'שמות' אלא שֵמות. כך כל ניצוץ וניצוץ שבקליפה, יש לה שם ידוע בפני עצמו. ונמצא כי היצר הרע שבאיש הזה, אינו כהיצר הרע של האיש האחר. ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמו שאמר הכתוב: 'אשר שם שמות בארץ', כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן אמרו רבותינו ז"ל: שמא גרים".
השם גורם, לשם יש מהות ומשמעות.
שם ישראל קודש
בספרות השו"ת אנו מוצאים תשובות שונות שמלמדות על חשיבות השם. אחת מן התשובות היא תשובתו של רבי משה שי"ק 23 , המהר"ם שי"ק 24 , תלמידו של ה"חתם סופר", שנשאל אם מותר לקרוא ליהודי בשם לועזי, וכה דבריו:
"ראוי להשיב על הדבר אשר שאל שיש בני אדם שמכנים עצמם בשם הגוים, ומעלתו נ"י הוכיח אותם דהרי אמרו במדרש שבזכות זה שלא שינו את שמם זכינו לצאת ממצרים, והם משיבים שלזה די במה שיש להם שם יהודי לקרותם בו לעלות לתורה, וזה דבר הבל וטיפשות, כי בוודאי יש בזה איסור דאורייתא, כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות עבודה זרה, דמקרא מלא נאמר בסוף פרשת קדושים 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' ומשם ילפינן בספרי דאין רשאין לדמות להם בשום אופן, וכל שהוא עושה לדמות להם עובר על מה שנאמר בתורה דאסור לנו לדמות להם, וכשם שאסור לנו להדמות להם במלבושם ובהילוכם ובשאר מנהגיהם הוא הדין וכל שכן דאסור לדמות להם בשמם ועלינו לעשות כמו שעשו אבותינו, שנאמר בהם: 'ויהי שם לגוי גדול', ודרשו חכז"ל: מלמד שהיו ישראל מצויינים שם.
וביותר ביאור אמרתי הכוונה, דהנה בהיותי רב דקהילת קודש יערגין סמוך לפרעשבורג, ופעם נזדמן לי כשמסרתי המאטריקעל להשר המיועד לזה, התרעם לפני ואמר כי לא נאה מה שיהודים קורין עצמם בשם הגויים, ושאר כל האומות מחשיבין השמות הבאים להם מראש האומה דהיינו אונגאריה פראנצעזיא וכדומה, כולם מחשיבין הלשון והשמות שלהם ואינם משנים בשום אופן כי מחזיקים זאת להם לכבוד ולתפארת, והיהודים אשר הם מקדמוני האומות קיומי העולם המה בושים עצמם להקרא בשם העצם ומשנים שמם לשם האומות וזה להם גנאי גדול ולא היה בפי מענה להשיב לו, אבל דחיתי אותו בדברים, שהגלות גורם זאת.
אבל באמת גם בזה נתקיים בנו הקרא 'כי דור תהפוכות המה' 'בנים לא אמון בם' שאבותינו וכל הדורות אשר לפניהם היה עליהם עול הגלות בתקפו ומכל מקום לא שינו את שמם ולא היה להם שם הישראלי לביוש ולבזיון, ואדרבה היה להם שם הישראלי לכבוד ולתפארת, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל על הקרא 'איש יהודי היה בשושן שהיה מוכתר בנימוסין שעשה לעצמו כתר שהוא יהודי וקיימו 'בחקותיהם לא תלכו ואבדיל אתכם מן העמים'...
וכתבו התוס' בגיטין (דף לד ע"ב) בשם ר"ת, שח"ו להזכיר שם נכרי בגט, ואפילו בגט שאינו צריכין להיות נזהר לכתוב כל השמות, ומטעם זה בפולין אין כותבין בשום גט כינוי שם גיות שיש ליהודי, כדאיתא בספר חידושי אנשי שם... ואני מזהיר כמה פעמים בדרשותיי על האיסור ההוא, וכל ימי הזהרתי את בני ובנותיי על האיסור ההוא, ובעזהי"ת לא שמעתי שילמדו ח"ו לעשות כמעשים של הקלים הנ"ל, וראוי לכל בר ישראל הנאמן לה' ולתורתו להזהיר את בני ביתו ואת הסרים למשמעתו על ככה, והשומע ישמע ותבוא עליו ברכת טוב".
לפי המהר"ם שי"ק יש כאן ממש איסור תורה. ישנה מסורת שהתקבלה מהמהר"ם שיק בשם הוריו, שכאשר יצאה פקודת המלך בעסטרייך, שלכל משפחה צריך להיות כינוי נוסף המהווה 'שם משפחה', חשש אביו לדברי הקדמונים שאסרו לקרוא בשם לעז, ובחר בשם שי"ק שהוא ראשי תיבות 'ש ם י שראל ק ודש'. לכן הקפידו במשפחת שי"ק, לכתוב שי"ק עם גרשיים.
האם כל ה'ראובנים' הם אותו הדבר?
שאלה: אני לא מבין, האם הכוונה היא שכל מי שקוראים לו 'ראובן' יהיה לו אופי זהה?
תשובה: זה בוודאי תלוי גם במעשים של האדם, האדם ממשיך איזה שהוא ביטוי רוחני דרך הבחירה של השם. קריאת השם מטביעה בילד השפעה חינוכית שמלווה אותו כל ימי חייו, לכן חשוב כל כך שהשם יבוא מתוך מחשבות קדושות. יש הבדל גדול בין ילד שקרוי על שם תלמיד חכם וצדיק לבין ילד שקרוי על שם שחקן ידוע וכדו'.
כך כותב ה"מגיד מישרים" 25 בתחילת הפרשה:
"אל תקרי 'שְׁמות' אלא 'שֵׁמות', דמאן דאיקרי אברהם נוטה לצד עשיית חסד. ומאן דאיתקרי יוסף, או הוא גיבור בעריות או הוא זן ומפרנס לאחרים, כמו יוסף שזן וכלכל את אביו ואת אחיו, וכן שאר שמות. ואף על גב דאיניש רשיעיא אית ליה שמא דצדיקא, ההוא שמא לאו למגנא הוא. דמכל מקום אית ליה נטייא למידה דרמיז דהוא שמא ליה".
ובספר "טהרת המים" של רבי אברהם בן נחמן הכהן כתב:
"חסיד לא אשכחן בש"ס, כי אם רבי יהודה בן בתירא או רבי יהודה בר אלעאי, ושם 'יהודה' דווקא הוא מסוגל לזה".
מי שקוראים לו 'יוסף', סיכוי טוב שיהיה לו חוש כלכלי מפותח, ומי שקוראים לו 'יהודה', הוא מסוגל לחסידות.
האברבנאל בספר "ישועות משיחו" 26 כותב:
"השם מורה על המהות והטבע, וכמאמר התורה: 'וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו'".
מעין זה כותב הרד"ק על הפסוק "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" 27 , וזו לשונו:
"ופירוש הוא שמו, הוא שמו הנאות לו לפי טבעו".
הגדרת נפש האדם מתחילה בקביעת השם על ידי ההורים. לשם יש משמעות. ה"חתם סופר" רצה שהמהר"ם שיק יהיה חתנו, אבל לשניהם קראו משה, וישנה צוואת רבי יהודה החסיד, שלא לשאת אישה ששם אביה כשמו או שמה כשם אמו, שלא יהיה ערבוב בשמות. צריך להיות ברור שיש 'אבא' ויש 'בעל', יש 'אמא' ויש 'אישה'! זה אחד מן הציוויים שבצוואת רבי יהודה החסיד.
סגולה שלא ישכח את שמו
נהגו 28 לומר בסוף תפילת עמידה, לפני ה'יהיו לרצון' השני, פסוק אחד מן התורה, או מהנביאים או מהכתובים, המתחיל באות שבה מתחיל שמו, ומסיים באות שבה מסתיים שמו, או ששמו נמצא בפסוק עצמו, וזו סגולה שלא ישכח את שמו לעתיד לבוא.
אדם שלא עובד על כך שהשם שלו יבוא לידי ביטוי במעשיו ובמחשבותיו, הוא עלול לשכוח את שמו. אנו תפילה, שנזכה לתת ביטוי מלא לשמותינו ויהיה שמנו "כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" 29 .
^ 1.שמות א, א-ה.
^ 2.ראה בראשית מו, ח-כז.
^ 3.ראה רש"י שמות כא, א.
^ 4.שמות א, טו-טז.
^ 5.סוטה יא ע"ב.
^ 6.ראה שמות רבה א, מא.
^ 7.בראשית לו, לט.
^ 8.דברי הימים א' א, נ.
^ 9.בראשית מא, לח-מג.
^ 10.בראשית מא, מד-מה.
^ 11. רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (יאוורניק שבגליציה-דינוב), התקמ"ה-התר"א - מתלמידיהם הקרובים של רבי יעקב יצחק הורוביץ, "החוזה מלובלין", ושל אחרים מגדולי החסידות. רבו גילה לו שהוא משבט יששכר, ולכן קרא לספרו הגדול "בני יששכר". שימש כרב בכמה עיירות בפולין, ולבסוף במונקטש ובדינוב, שעל שמה נקרא.
^ 12.בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ד - טיול בפרדס, דרוש י.
^ 13.ראה ויקרא רבה לב, ה.
^ 14.דניאל א, ז.
^ 15. רבי לוי יצחק רוסקוב מברדיצ'וב (סנגורם של ישראל) (הוסקוב-ברדיצ'ב), הת"ק-התק"ע - מגדולי האדמו"רים החסידיים, תלמיד המגיד ממעזריטש, מחבר הספרים "קדושת לוי" על התורה והמועדים ו"בית ישראל" על פרקי אבות. כיהן כרב ברוטשוול, בז'ליחוב ובפינסק. בשנת התקמ"ה עבר לעיר ברדיצ'ב שבאוקראינה, שם ייסד קהילה חסידית בה כיהן כרב עד יום פטירתו. התפרסם כמי שנהג ללמד זכות על כל יהודי, גם על חוטאים ופושעים.
^ 16.קדושת לוי פרשת שמות ד"ה ויוסף היה במצרים.
^ 17.בראשית נ, כו.
^ 18.שמות א, א.
^ 19.ישעיה ב, ג.
^ 20.תהלים קמז, ד.
^ 21.עולת ראיה ח"א עמ' רכז.
^ 22.שער הגלגולים השער השמיני הקדמה כג.
^ 23. רבי משה שי"ק (מהר"ם שיק) (הונגריה), התקס"ז-התרל"ט - בילדותו כוח תפיסתו היה חלש ולא הצליח ללמוד אפילו דף גמרא אחד, על כן הדיר שינה מעיניו על מנת לחזור שוב ושוב על לימודיו בשקידה רבה עד שנפתחו לו מעיינות החכמה.
בגיל ארבע עשרה הגיע לישיבתו של ה"חתם סופר" בפרשבורג ובשמעו שאלה ששאל ה"חתם סופר" את בחורי הישיבה שהיו גדולים ממנו ולא מצאו את התשובה המתאימה, אמר את תשובתו. החתם סופר התפעל מתשובתו ובמשך שלוש שנים הזמינו לסעודות שבת וימים טובים. בגיל שבע עשרה היה בקי בכל השולחן ערוך אורח-חיים ועם זאת היה בעל ענוה. הקפיד על חלוקת זמן הלימוד וכאשר הגיע הזמן שקבע ללימוד כלשהו הפסיק את הלימוד הקודם, אפילו אם עסק בכתיבת תשובה לשאלה הפסיק באמצע. בשנת התקצ"ח מונה לרבה של העיר ירגין הסמוכה לפרשבורג, והקים בה ישיבה גדולה. בשנת התרכ"א מונה לרבה של חוסט והעביר אליה את ישיבתו. היה מראשי הלוחמים נגד הרפורמים. כאשר החליטו ראשי הקהל להוסיף במשכורתו סירב לקבל את התוספת כיון שהשיבו בשלילה לבקשת המלמדים לקבל תוספת לשכרם. ראשי הקהל החליטו להוסיף במשכורתם של המלמדים, השוחטים, הדיין והשמש ואז רבי משה הסכים לקבל את התוספת. לעת זקנתו נעשה סגי נהור וסבל ייסורים, אך התחנן לבורא עולם לחיות גם אם נגזר עליו לשכב במטה כל ימיו ולא לעשות מאומה רק לומר "שמע ישראל" פעם אחת ביום. נודע בעיקר בזכות ספרו שו"ת מהר"ם שיק שבו למעלה מאלף תשובות בכל חלקי השו"ע. מלבד זאת חיבר פירושים על התורה, על הגדה של פסח ועל פרקי אבות, חידושים על הש"ס, ועוד.
^ 24.שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן קסט.
^ 25.מגיד מישרים פרשת שמות מהדורא קמא ד"ה אבל רזא.
רבי יוסף קארו ("מרן", "המחבר") (טולדו שבספרד-צפת שבארץ ישראל), הרמ"ח-השל"ה - בשנת הרנ"ב גלה עם משפחתו עם הגולה אשר עזבה את ספרד בעקבות צו הגירוש של המלך פרדיננד והמלכה איזבילה. הוא גדל בתורכיה ולמד שם תורה. בשנת הרצ"ו עלה לארץ ישראל, התיישב בצפת ושם הוסמך בסמיכות הסנהדרין על ידי רבו הגדול, מהר"י (רבי יעקב) בי רב. ספרו הגדול "בית יוסף", המסודר לפי ספרי הטור, הינו אוסף של כל דעות הפוסקים והמפרשים בהלכה, החל מסוגיית התלמוד וכלה בפסקי בני דורו. שלושת עמודי התווך שעליהם ביסס את פסקיו הם: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. כשדעותיהם חלוקות, הכריע כדעת שניים נגד אחד. ספרו "שולחן ערוך" הוא למעשה קיצור של ספרו "בית יוסף". ה"שולחן ערוך" הפך לספר הפסק המחייב בכל בית ישראל, אחרי שנוספו עליו הגהות הרמ"א, ונכתבו עליו פירושים וביאורים רבים מאוד. בנוסף חיבר את ה"כסף משנה" על הרמב"ם. תשובותיו נשלחו לקרוב ולרחוק, מהם נדפסו שני קבצים: שו"ת בית יוסף, ושו"ת אבקת רוכל. מרן עסק גם בחכמת הקבלה וכתב ספר בשם "מגיד מישרים", ובו סודות על התורה ודרכי הנהגה שנמסרו לו על ידי מגיד שמיימי.
^ 26.ישועות משיחו חלק שני, העיון השני - פרק א'.
^ 27.בראשית ב, יט.
^ 28.ראה אליה רבה סימן קכב, ג.
^ 29.דברי הימים א' יז, ח.
מקורות עיקריים:
סוטה יא ע"ב , בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ד - טיול בפרדס, דרוש י , קדושת לוי פרשת שמות ד"ה ויוסף היה במצרים , עולת ראיה ח"א עמ' רכז , שער הגלגולים השער השמיני הקדמה כג , שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן קסט , מגיד מישרים פרשת שמות מהדורא קמא ד"ה אבל רזא , ישועות משיחו חלק שני, העיון השני - פרק א'
