אבי, קבלן מאזור הדרום, היה מקורב מאוד בביתו של רבי ישראל אבוחצירא, הבבא סאלי.
הוא היה יהודי ירא שמיים שמקיים כל מה שאומרים לו חכמים, עובד באמונה וביושר ותורם ביד נדיבה מהונו לצדקה. בכל פעם שהגיע לנתיבות ונכנס לבבא סאלי, הלה האיר לו פנים.
יום אחד הגיע כדרכו אל בית הצדיק. כאשר ראה אותו הבבא סאלי, קם מולו והחל לזעוק כלפיו בקול רם: "שקרן! נוכל! הולכת אותי שולל כל כך הרבה זמן!"
כעסו של הבבא סאלי היה בלתי נסבל. כל בני ביתו נזעקו לקול קריאותיו, אבל הבבא סאלי לא הפסיק לצעוק וקצף על אבי במשך דקות ארוכות. לבסוף צעק אליו: "תצא מהחדר שלי וכף רגלך לא תדרך כאן יותר!"
אבי יצא נדהם. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער. לא הבין כלל מדוע הצדיק, שתמיד האיר לו פנים, מתייחס אליו בצורה כה משפילה. מעולם לא ראה את הבבא סאלי כועס ובטח שלא כך. הוא בכה חרש והשאלות נקבו את נפשו: מה קרה? מה עשיתי בזמן האחרון שעורר את חמתו של הצדיק? מה סיפרו לו עליי? מה פתאום צדיק כל כך גדול כועס כך?!
כך התייסר בינו לבין עצמו שעה ארוכה, אבל לא היה מי שייתן מענה לשאלותיו הקשות.
הוא הלך לביתו, הסתובב בפיזור נפש מחדר אחד למשנהו ולא מצא טעם לחייו. לבסוף החליט ללכת לאתר הבנייה שניהל במצפה רמון כדי לחזור לשגרה ולשכוח מצערו הגדול. הוא שהה באתר כמה שעות, ולקראת ערב לקח במכוניתו שני עובדים זרים לביתם כמנהגו בסיום יום העבודה.
באחד העיקולים של מצפה רמון המכונית שלפניו בלמה בפתאומיות. כשהבחין בכך אבי ניסה לבלום בכל כוחו את רכבו, אבל זה היה מאוחר מדי. מכוניתו הועפה אל התהום משמאל לכביש והתגלגלה שם כמה פעמים כמו אבן קטנה.
המכונית נמחצה כמעט לחלוטין. אבי, שכל גופו כאב מהחבטות, לא חשב על כלום באותם רגעים. הוא דחף את הדלת שהתעקמה וזחל החוצה בקושי רב. אז ראה לחרדתו מבחוץ את המכונית המרוסקת שנמצאו בה שני הפועלים כשהם הרוגים בוודאות.
הוא מישש את גופו הכואב ולא האמין למה שגילה - הוא בריא ושלם.
"ריבונו של עולם", פרץ בבכי, "איך נשארתי חי ושלם בתאונה נוראה כל כך?!"
החושך החל לרדת על המדבר. הוא התאמץ בכל כוחו לטפס ולהגיע אל הכביש המעוקל. שם עצר טרמפ כדי לנסוע למשטרת ירוחם ולדווח על התאונה ועל ההרוגים. לאחר מכן חש שברצונו לנסוע אל נתיבות, אל הבבא סאלי, יהיה מה שיהיה. הוא חשש שהצדיק שוב יצעק עליו ויגרשו מביתו, אבל הרגיש שהוא מוכרח לנסוע אליו.
אבי נעצר לפני חדר דלתו של הבבא סאלי. כאן החל לדמיין לעצמו מה מצפה לו ורוחו נשברה בקרבו. האם לא די לו במה שאירע כעת?! כמה יוכל לסבול עוד?! הוא אימץ את נפשו, נקש בדלת ונכנס.
כאשר הבבא סאלי ראה אותו, קם מכיסאו וניגש אליו בפנים צוהלות, כמו בעבר ואף יותר.
"ברוך הבא! ברוך הבא!", אמר הרב והושיט לו את ידו, "אני מחכה לך. בוא חביבי, תשב לידי".
דמעות פרצו מעיניו של אבי והמילים נעתקו מפיו. לאחר שנרגע מעט, החל לספר במילים רצוצות מה אירע לו, ולבסוף שאל: "רבנו... תסביר לי מה קרה לי היום?"
"דע לך", אמר הבבא סאלי, "כי הצדקה והמעשרות שאתה נותן מרווחיך ללומדי תורה הגנו עליך כחומה בצורה. היו כמה פעמים שהמזיקים רצו לפגוע בך ולא יכלו. אבל בזמן האחרון התחלת להתגאות בלבך על מעשיך הטובים וצמחה לך מעין קרן ברגל, כמו שאמרו חז"ל: 'כל המתייהר הרי הוא בעל מום'. כאשר נכנסת היום בצהריים ראיתי את מלאך המוות קשור ברגלך, והבנתי שאין שום דרך להצילך אלא אם אצליח להוריד את גאוותך תכף ומיד, ולכן השפלתי אותך כל כך! כאשר רוחך נשברה, מלאך המוות לא יכול היה להורגך".
אבי נישק את ידו של הצדיק וחזר לביתו כשהוא המום מכל מה שאירע. לא רק נס הצלתו ורוח קודשו של הבבא סאלי הפעימו אותו, אלא בעיקר איך שגאוות האדם היא שורש לכל צרותיו, ואילו נמיכות רוחו היא התרופה לכולן, ואף מצילתו ממוות בטוח.

מתוך העיתון בשבע.