בגמרא שאותה נלמד השבוע (דף יג )אנו לומדים על דין של שותפים שאחד מהם רוצה להיפרד והשני לא, השותף שרוצה להיפרד יכול להכריח את השני למכור לו במחיר שאותו הוא מציע, או שיקנה ממנו באותו מחיר.

נשאלת השאלה, האם דין זה שייך במקרה של שכירות? שני אנשים הגרים בדירה שכורה, ולא נוח להם להמשיך יחד, האם אחד יכול לכפות את השני לשכור ממנו או להשכיר לו את חלקו?

הרמב"ם (שכנים א, ג) כתב שגם בשכירות כששניים שוכרים חצר או שדה, ולא ניתן לחלק, ניתן לעשות גוד או אגוד, שאו ישכור או ישכיר. הראב"ד חולק ואומר שהדין הזה הרמב"ם: 'נפשו איותה ויעש', כלומר, המציא דין מעצמו, ודין זה אינו נכון. שו"ע (קעא, ט) הביא את דברי הרמב"ם, ורמ"א הביא את דברי הראב"ד
לכאורה דברי הרמב"ם והשולחן ערוך קשים, שני אנשים שכרו יחד בית, מדוע שאחד מהם יוכל לפרק את השותפות ולומר לחברו שיקנה ממנו, או להיפך?

הדף היומי (14)

הרב עקיבא כהנא

add_alert

1 - חשש לחשד

2 - גוד או אגוד בשכירות

3 - קבורת חלק קטן מהמת

טען עוד

המגיד משנה ביאר שכיון שמדובר כאן בדעות של בני אדם ובשאלה האם הם יכולים להסתדר יחד, יכול אחד מהם לומר שכששכרו חשב שיוכל לגור אתו, וכעת מבין שזה לא מסתדר. הגר"א (ס"ק לח) הביא ראייה מדברי רבי שמעון בן גמליאל בכתובות (עז ע"א) שיכולה האישה שהתחתנה עם אדם בעל מום לומר: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל.

אבן האזל מבאר שלדעת הרמב"ם גוד או אגוד אינו זכות של אחד מהם, אלא מעין כפיית בית דין על מידת סדום, כלומר, שבכל מקרה שבו ישנה בעיה בשותפות והם לא יכולים להכריע אותה, בית הדין מכריח אותם להגיע לפתרון שלא שני הצדדים יפסידו ממנו, לכן לפי הרמב"ם דין זה קיים גם בשכירות, כיון שהם מבינים שהם לא מסתדרים יחד הם זכאים להיפרד.

מרכבת המשנה כתב שלדעתו גם הראב"ד מודה שאם כל אחד לא ידע בזמן השכירות שגם חברו שוכר, הם יכולים להיפרד אחד מהשני, וכל מה שהראב"ד חלק זה רק באופן שהשוכר ידע שהשני גם הוא שוכר, אז הוא אינו יכול להיפרד כעת.

לסיכום: נחלקו הראשונים אם דין זה של חלוקת שותפות על ידי גוד או אגוד נאמר גם בשניים ששכרו דירה, והראשונים ביארו שמדובר באופן שלא כל הנתונים היו לפניהם, או שתמיד זה נחשב כך בגלל שהם לא ניסו לגור יחד קודם. כמו כן יש הכותבים שמוסכם שאם לא ידעו בזמן ששכרו על השכירות של השני יש להם זכות לפרק את השכירות.