ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- צו
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- מחיית עמלק
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
האהובים והבלתי נשכחים מלב,
רחל, דוד ואברהם גביש, וסבא יצחק קנר- יקום ה' דמם
בעומדנו בין שבת 'זכור את אשר עשה לך עמלק' לבין מחייתו בפורים, יש מקום לעסוק בעניין הנקמה הקשורה גם לפרשת צו.
רבינו חיים בן עטר מקדיש לענין הנקמה מקום נרחב בפרשתנו, בפרשיית 'תורת העולה'.
כאן מאריך האור החיים הק' ומסביר את סבלם של ישראל מידי הגויים בכלל ומישמעאל בפרט – 'אשרי מי שלא ראם', כותב האוה"ח הק' כאן, כפי שיסכימו רבים רבים... – ומתאר את המתרחש בשמי מרומים בעת שפך דם ישראל, דם שנצרב במאגר הזיכרון העליון, שאין שכחה לפני כסא כבודו.
"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. ואומרו "ואש המזבח תוקד בו" - יודיע הכתוב כי באור בוקר יעשן אף ה' ואש מפיו תאכל על אשר עינונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה, ובפרט בני המערב הפנימי (צפון אפריקה), אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד והוא אומרו 'אש המזבח'... אש מזבח זה תוקד בו, בנעלם הנעלמים, כי הוא המקנא ולובש קנאה.
ואומרו "מדו בד" יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שוחר טוב תהילים פרק ט') כי כל נפש שהרגו האומות מישראל על קידוש שמו יתברך, הקדוש ברוך הוא רושם צורת הנהרג ההוא מדמו במלבוש, ואותו ילבוש ליום נקם בלבו.
ואומרו "והרים את הדשן", כנגד מה שהריעו בבחינת היסורין והעינויים אשר צררו אותנו, ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם, ומאכילים אותם, ומלבישים אותם, והן, גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל".
ואומרו "מדו בד" יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שוחר טוב תהילים פרק ט') כי כל נפש שהרגו האומות מישראל על קידוש שמו יתברך, הקדוש ברוך הוא רושם צורת הנהרג ההוא מדמו במלבוש, ואותו ילבוש ליום נקם בלבו.
ואומרו "והרים את הדשן", כנגד מה שהריעו בבחינת היסורין והעינויים אשר צררו אותנו, ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם, ומאכילים אותם, ומלבישים אותם, והן, גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל".
פסוקי התורה כמו מבקשים לתבוע את עלבונה של מידת הנקמה מהחיים המודרניים, הרוויים כל כך בצביעות של הסלחנות הנוצרית, הרכרוכית, המייצגת חמלה מעוותת ורחמים מעושים.
נקמה? לא בכוחנות
הנקמה היא ענין עמוק ויסודי מדי מכדי שיוותר מונח חתום בחותמם של בריונים גדולים. כבר אמרו חז"ל:
"גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות - שמות ה' – שנאמר א-ל נקמות ה' " (ברכות דף ל"ג).
שמואל הנביא, מושחו למלך של דוד מלכנו, שהושווה למשה ולאהרן, ומקטנותו כבר הוקדש לעבודת ה', הוא הרועה את ישראל והוא המושח את שאול, המלך הראשון לישראל – הוא גם זה שביד בוטחת - 'בלי למצמץ' יאמרו בלשון ימינו - אוחז בחרב ומשסף את אגג מלך עמלק (כמו שאמר אחד: בלי בג"ץ ובלי בצלם... אבל עם תורת משה).
כי הנקמה אינה ענין לפורקן אגרסיות אלימות, לשלהוב יצרים גס. בראש ובראשונה ערכה המרכזי של מלחמה, ומכל שכן של נקמה במישור הלאומי הוא קידוש ה'.
מי שלא קידוש ה' עומד מול עיניו בציפייתו לנקמה כי אם אלימות לשמה דומה אולי לאוכל מצה בלילי פסחים מתאוות האוכל, או לצם ביום כיפור מאהבת הדיאטה... שידי חובת המצווה יצא, אך לא בכוונתה הנצרכת.
כדי למדוד את הנקמה כערכה הנכון, די אם נזכור את אחד הארועים המופלאים ביותר בתולדות האנושות כפי שהתורה עצמה מכתירה אותו, "וְלא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ..." בפרשת מלחמת יהושע בחמשת מלכי האמורי, שבעת רדיפתם ציוה יהושע "לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם" וכל זאת למען התקיימותה של נקמת ישראל - "עַד יִקּם גּוֹי איְבָיו".
המימד הלאומי
מבחינת המישור הלאומי, פרשת שאול ועמלק מעמידה אותנו על סכנת החמלה כלפי אכזרים ועל חומרת סירוס כח הנקמה.
הזהות בין שני פסוקים מספר שמואל, "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" והפסוק "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה" הביאה את חז"ל לדרוש את האמירה העמוקה כל כך, האקטואלית כל כך: "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקו"ש שמואל א' רמז קכ"א).
זאת מפני שהפסוק הראשון לקוח מפקודת המבצע למלחמה בעמלק, ומשלא בוצעה משימה זו, משלא הופנה הכח נגד האוייב, הוא נוקז לאפיק האיום של חיסול נב עיר הכהנים, משם לקוח הפסוק השני. דבר זה נעשה במצוות המלך שאול, שמצא לו מבַצע צייתן, לאחר שאלו שדרש מהם בתחילה לבצע את הנבלה 'סרבו פקודה' למלך ישראל.
חז"ל כמו אומרים, שכח הנקמה פרוץ יפרוץ, ואם לא ינותב למיגור הרשעה הוא עלול חלילה לפול על ראשיהם של צדיקים.
ממבט זה, לא רחוקה המחשבה על מצבנו החברתי. יתכן מאד שבחמלתנו המתמשכת על אויבינו, ב'עדינות' הממלכתית כלפיהם, בעיקור עוז הלחימה של הצבא, מתעננים על החברה עננים כבדים של אי צדק, שמחלחלים לאיזה תת מודע קולקטיבי, ומייצרים אגרסיות חדשות, רוחות רעות של סכינאות נוער, אלימות בכבישים ובמשפחה ורציחות במועדונים.
לא רק מהתקשורת ותרבותה הקלוקלת מגיעה אוירה כזו אלא גם מנגנוני החברה והתרבות ו'יפי הנפש' מעוותים עלינו את הנורמאליות של כוחנות כלפי אויב, שכיון שעליו חונכנו לחמול, הרי שבאופן 'טבעי' כמעט, רחמנא ליצלן, ובדיוק כדברי חז"ל, התוצאה היא שאותם חמלנים מקצועיים כלל לא מגמגמים כשרוממות מלחמת אחים בגרונם - בלא כל עכבות.
המימד הפרטי
כאמור, גם לחיי הפרט מחלחל עיוות זה, ומשפיע עליו לרעה.
במבנה הנפש של האדם יש צדדי חסד וצדדי דין, מידת גבורה ומידת חמלה.
ביטול מידת הגבורה יוצר אופי נרפה, חסר עמידות וכח לחימה עם חולשותיו כמו גם עם אתגרי החיים. האמירה המודרנית כלפי תיקון המידות 'ככה אני! למה שאני אשנה את עצמי? זה הרי כל כך קשה' מדגימה מאחורי התחפושת הפוסטמודרנית של קבלה עצמית התחמקות מהתמודדות. נוער נרפה המתרחק ממאמצים גופניים, מתרחק גם מטיולים בשבילי הארץ, ממסעות של תנועות הנוער. אנשים שחונכו על אידיאל של 'אנטי מאצ'ו' קוראים לאנשים החזקים בהכרתם הלאומית ובהקרבתם האישית בעד אידיאלים לאומיים אנשים אלימים וכוחניים, בעוד האחרונים דוקא מתאפיינים בחיי חברה נינוחים ועשירים, אוהבים ומפרגנים לזולתם.
וככה קשה מאד לבנות חברה. כשהחינוך הוא כזה, אנו שומעים גם על 'ועד ההורים' של לוחמים, על טלפונים של מג"דים להורי החיילים להרגיע אותם על כך ש'הילד' אוכל טוב, ישן טוב ותמיד תמיד עם סוודר. כך גם מתיצרת בכבישי יש"ע יום יום התמונה הסוריאליסטית כל כך של חיילים משוכפ"צים, עטויי קסדות נעים בתוך מפלצות פלדה, בעת שמאות משפחות ממלאות רכבים רכים בילדים ותינוקות כשליד ההגה יושבת האם... ובמחסום היא מחלקת לחיילים המכווצים מאימה ומקור תה חם בלילה חורפי...
כשהמימד הלאומי הזה מחלחל אל היחידים והרובד האישי שמניב את מנהיגי העתיד הוא כזה, מתקבלת על לבבות רבים הנוסחה של בריחה, נסיגה או התנתקות. לא פלא שהרוב תומך. על מידת רפיסות זו השתמשה התורה בדימוי המדוייק כל כך מחטא המרגלים: "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ", וכשהלב נמס הוא נעשה למים, המזוהים עם מידת החסד, הטובה כל כך, הבונה עולם, אך נצרכת להידחות עד לאחר המלחמה – כדי שבאמת בסופו של יום "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה".
המימד האלוקי
מלבד ההקרנה של המימד האישי על זה הלאומי ולהיפך, חשיבותה העיקרת של הגבורה כלפי האוייב היא במימד האלוקי, במובן ההיסטורי של התביעה לצדק! תביעה המופנית כלפי אבינו, מלכנו, רוענו רועה ישראל.
בספר השירה והקינה על השואה 'רחובות הנהר – ספר האיליות והכח' של האדם הגדול, המשורר הנשגב אורי צבי גרינברג, מוכתר אחד השירים בכותרת:
"בקץ הדרכים עומד רבי לוי יצחק מברדיטשב ודורש תשובת רם".
בפיו של רבי לוי יצחק שם המשורר את המילים הנוקבות:'לא-לא, רבונו של עולם! הנני ממאן, שכן הלאה ילך מהלך המגוֹרים והדם בעמי! איננו רוצים להיות אפר שדות. אנו רוצים... שנהיה יהודים בטלית ותפילין בתורה ודעת עמל, שדמם דם מלכות: בר שִלֵם-ומגן, יהודים, שכתר דוד בארצם וחרבו המברכת מונחת בנדן'.
אכן, לא מאצ"ג מתחילה דרישה זו, ו'לָמָּה יאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלקֵיהֶם' כבר הקשה המשורר דוד, שידע להוסיף שבכדי למנוע את הקושיות עליך, רבונו של עולם, עליך להביא להמשך הפסוק: "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ", כשהדגש הוא על יוָדע, לעינינו, כדי שהצדק לא יהיה רק תאורטי אלא גם נראה, מוכר, ויודע כי החשבון הארוך המונח לפני ריבונו של עולם, חשבון בו מפורטים גלויות וגירושים, אינוסים ואינקויזיציות, גיטאות ושואה, חשבון זה עומד לפירעון מול כבוד ה' המחולל בגויים עד שהצדק האלוקי יגלה.
לכן ברור כי לא בכוחנות אבל בהחלט בעצמה, לא באלימות אבל ודאי מתוך צדק ודין נחרץ, נתבעים גם סיום דבריו של רבינו האור החיים הקדוש:
"ואומרו בבקר בבקר' - ירצה לפי מה שהקדמנו, כי זמן הגאולה היה ראוי כבר להיות, ואמר הכתוב כי לא מפני זה יזכו האומות ולא יבא עליהם מה שהיה צריך לבא עליהם. כי לו יהיה שישראל לא זכו ליגאל, אף על פי כן לא ימלטו האומות מהצרה שהיתה עתידה לבא עליהם אז ויביא ה' עליהם מה שנתחייבו.
וכאשר יעריך ה' את העולה לנקום נקמתם מהמרעים יקטיר עליה המובחרים והשלמים שבאומה ההיא, לנקום נקמה גדולה משונאיה.
ואומרו 'אש תמיד' פירוש הגם שיכה ה' בהם מכה רבה, 'לא תכבה' אש, ותמיד תוקד על המזבח, על דרך אומרו 'ונקיתי דמם לא נקיתי', עד אבוד רוח הטומאה מן הארץ, והיה ה' למלך על כל הארץ".
וכאשר יעריך ה' את העולה לנקום נקמתם מהמרעים יקטיר עליה המובחרים והשלמים שבאומה ההיא, לנקום נקמה גדולה משונאיה.
ואומרו 'אש תמיד' פירוש הגם שיכה ה' בהם מכה רבה, 'לא תכבה' אש, ותמיד תוקד על המזבח, על דרך אומרו 'ונקיתי דמם לא נקיתי', עד אבוד רוח הטומאה מן הארץ, והיה ה' למלך על כל הארץ".
אנחנו קודש למענך
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
אוי ויי!
מה עושים בערב פסח שחל בשבת?
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
המהפך בחייו של התנא רבי שמעון בר יוחאי
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
