ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעלת התורה והקורבן ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא צו Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (39 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (39 ד')

אדר ב' התשס"ה

מעלת התורה והקורבן


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
יצחק בן אסתר

ביטול האדם לריבונו של עולם
בפסוק הראשון בפרשה כתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", ובפסוק הבא שוב: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב). ויש לשאול: מדוע כתוב פעמיים את המילה "לאמר"? אולי הדברים באים לרמז שכישראל לא יכולים להקריב את הקרבן, אומרים חכמים שיעסקו בתורת העולה ויחשב להם כאילו הקריבו עולה (ראה מנחות קי, א). לכן אומרת התורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר", תאמרו - "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה". פעם אחת: "לֵּאמֹר" פירושו ללמד את דיני תורת העולה כדי שיוכלו לקיים את זה בפועל, ופעם שניה: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר", 'לאמר' נוסף, תגידו את תורת העולה כשאי אפשר להקריב עולה, כי כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, כל העוסק בפרשת חטאת כאילו הקריב חטאת.
"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה". ומי מקריב אותה? כמובן הכהן, "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ" (שם ג), התורה מתארת את סדר הרמת הדשן בתחילת עבודת היום ואחר כך את העלאת קרבן התמיד. בכל אדם יש איזו בחינה של כהונה, הבחינה היותר מרוממת שבקרבו, הבחינה הרוחנית הפנימית. כמו שהכהן הוא שליח של ישראל להקריב את הקרבנות, לרומם את ישראל על ידי הקרבת הקרבנות לאבינו שבשמים - כך אותו הדבר בכל אדם ואדם, יש איזו שהיא בחינה יותר מקודשת ויותר עליונה שאיתה ודרכה האדם מתעלה ונקשר בריבונו של עולם. "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה", קרבן עולה, הקרבן שעולה כליל כולו לה'. הבאת הקרבן או האמירה שבאה במקום מלמדת אותנו שיש עניין שאדם יעלה, יתעלה ויבטל את כולו לריבונו של עולם ללא שיעור, כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כולם אומרים - אהבת ה' ורצונו.
עניינה של העולה הוא לכפר על הרהורי הלב, ומשום כך הרהורי תורה הם בחינה של תיקון הרהורי הלב. יש מצוות שהן מעשיות בפועל ועליהן יש קרבן חטאת וקרבן אשם - ויש דברים מופשטים ורוחניים יותר, הרהורים שבלב, וגם הם צריכים תיקון. זה עניינו של קרבן העולה, לכפר על הרהורים שבלב, העבודה הפנימית של קרבן עולה, הבחינה הזאת שהאדם מתבטל כלפי הגדולה האלוקית ומוכן כולו להיות קנוי לריבונו של עולם - זה התיקון של הדברים היותר פנימיים, של ההרהורים שבלב שעליהם אמרו חז"ל שהרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כט, א). כלומר, הבחינה של ההרהורים היא בחינה פנימית, אמנם אין עליה עונשים בפועל אבל זה לא בגלל שהם פחות חמורים אלא בגלל שעונשים על דברים פנימיים גם הם פנימיים, ההרהורים הם לא חיצוניים אלא פוגמים בפנימיות הנפש. התיקון של הצד הפנימי שבנפש צריך להיות בעבודה פנימית, בתיקון יותר שורשי ויותר יסודי. הרהורי עבירה קשים מעבירה מפני שתחילתה של כל עבירה בהרהור, ההרהור הוא השורש של הכול וממנו נמשכים אחר כך כל המעשים. לפעמים הרהור אחד יכול לגלגל את האדם חס וחלילה מטה מטה. כך גם התיקון. הרהורי תשובה הם כבר תשובה, יש להם כוח עצום בגלל שכל תשובה מתחילה בהרהור. מהרהור ראשוני מתפתח בעל תשובה. תחילתה של התשובה בהרהור, והרהור זה מתפתח ומתרחב עד שמגיע לידי מעשה ולידי תשובה שלמה - כשהשורש של הכול הוא ההרהור שבלב. כל דבר שהוא פנימי ושורשי הוא העיקרי, כל גרעין בהתחלה נראה כאילו הוא לא בעל ערך, אבל אחר כך הוא יכול לצמוח לעץ גדול מאוד וממנו לוקחים עצים נוספים וכו' וכו' - הכול מהגרעין הראשון.

אש התמיד בלבו של האדם

"אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא א, ו). יש לאו מיוחד שלא לכבות את האש מעל גבי המזבח, שני לאווין מבחינת מה שכתוב בתורה. האש הזאת מסמלת את אש הדבקות בעבודת ה'. בליבו של האדם צריכה להיות אש פנימית שבוערת כל הזמן, אש של עבודת ה'. אש היא משהו דולק ובוער, נפשו של האדם בוערת בעבודת ה', בוערת ברצון לעשות את רצון ריבונו של עולם ולהיות דבקה בקב"ה. צריך לשאוף שהאש הזאת תדלק תמיד, "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז). בדרך כלל כשהאדם משיג דבר גשמי שהוא אוהב, לאחר מכן הוא כבר לא צריך אותו. לדוגמה, אדם שצמא לאיזה משקה טעים, כשהוא מרווה את צימאונו הוא כבר לא זקוק למשקה הזה, ורק אחרי שעובר זמן יכול להיות שיתעורר אצלו שוב הצימאון. כך בכל הנאה גופנית שאדם נמשך אליה, אחרי שאדם השיג אותה הוא נעשה שבע ואין לו צורך בדבר עד שיעבור זמן ושוב יתעוררו בו התאווה והרצון. "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה", המגמה היא שאת אש האהבה מים רבים לא יוכלו לכבות, לאהבת ה' אין גבול, להנאות של העולם הזה יש גבול. אדם לא מרווה את הצימאון באהבת ה', "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה, א), האדם אף פעם לא מרווה את הצימאון הזה. טעם הדבר הוא מפני שהקרבה לריבונו של עולם יכולה כל הזמן להמשיך ולהתעלות. כשאדם נמצא באותה המדרגה לפעמים הוא מרגיש שהוא מיצה את המדרגה הזאת - אבל יש עוד מדרגה מעליה ואפשר לעלות ממדרגה למדרגה, מאהבה קטנה לאהבה יותר גדולה וממנה לאהבה עוד יותר גדולה, עד שאדם מגיע למצב כזה שהוא תמיד מלא בצימאון לאהבת ה', אש בוערת בקרבו באהבת ה', "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

העיסוק בתורה במקום הקרבנות
חז"ל בסוף מסכת מנחות ביארו את הפסוקים בפרשה (קי, א):
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"? (ויקרא ז, לז) כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.
מכך שנכתב: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם", מדייק ריש לקיש שכל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם.
אמר רבא: האי "לעולה למנחה", עולה ומנחה מיבעי ליה? אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם.
כלומר, העוסק בתורה דבק בריבונו של עולם. כל התפקיד של הקרבנות הוא לקרב את האדם אל ה'. העולה היא לתקן מצוות עשה והרהורים שבלב, כמו שאמרנו, חטאת ואשם כדי לכפר על עבירות שאדם עושה - אבל אם אדם עוסק בתורה הוא לא עושה עבירות, הוא דבוק בריבונו של עולם והוא כלל לא צריך הבאת קרבנות. כלומר, עצם העיסוק בתורה מעלה את האדם למדרגה עוד יותר עליונה מתפקיד הקרבנות. יש כאן שתי הבנות בפירוש הפסוק - ריש לקיש מבאר שכל העוסק בעולה כאילו הקריב עולה ומנחה, חטאת ואשם, שכאילו הקריב את הקרבנות בפועל, ורבא מפרש שזאת מדרגה יותר עליונה, לא צריך בכלל את הקרבנות. יש כאן מדרגה עוד יותר גבוהה ממדרגת הקרבנות, זה עניינה של התורה, העיסוק הפנימי והרוחני שמרומם את האדם למדרגתה של התורה, שמדבק את האדם בריבונו של עולם.
אמר רבי יצחק: מאי דכתיב: "זאת תורת החטאת" (שם ו, יח) "וזאת תורת האשם" (שם ז, א)? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
חכמים מפרשים את הדברים ממש כפשוטם, לכן אנחנו אומרים באמירת הקרבנות לפני התפילה: "כאילו הקרבתי חטאת", "כאילו הקרבתי אשם" וכו' אחרי כל אמירה אומרים "יהי רצון" ובשבת לא אומרים את ה"יהי רצון" בחטאת ובאשם כי לא מקריבים בשבת חטאת ואשם. זה לא משהו סמלי, אלא רואים את זה כאילו האדם ממש הקריב. הרב פרנק מסביר שהכוח של ה'כאילו' הזה הוא שאם האדם נכשל בשוגג בחטא שחייבים עליו כרת, הוא עדיין יתחייב להביא חטאת, אבל כל עוד שהוא לא יכול להביא חטאת האמירה הזאת תלויה ועומדת, דוחה את העונש עד שתהיה לו האפשרות להביא חטאת (שו"ת הר צבי או"ח א סימן א).
כבר עמדנו על כך שזאת הסיבה שהגמרא על מסכת זבחים ומסכת מנחות ארוכה מאוד ודנה ועוסקת בכל דיני הקרבנות, מה שאין כן בסדר טהרות שאין עליו גמרא, כי יש גמרא רק על ארבעה סדרים שהיו למעשה, וארבעת הסדרים הם: מועד, נשים, נזיקין - וסדר קדשים, גם הוא למעשה כי כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, כל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il