"שמיני למילואים, הוא ראש חודש ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם", עכ"ל.

"ויהי ביום השמיני, אחר ז' ימי המילואים, ואחד בשבת היה, וראש חדש ניסן היה, וכו', שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון (במדבר ז, יב), ראשון למעשה בראשית וכו', ועל אותו יום הוא אומר באתי לגני אחותי כלה זה יום שמיני וכו' בארבעה עשר בו שחטו ישראל את פסחיהם, ויום השבת היה", עכ"ל

"תנו רבנן, הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת (כמו שיחול השנה), שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו, כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת (חמישים שבתות השנה וארבע כבשים כל שבת הרי מאתיים קרבנות שדוחים שבתות השנה, לבד שבעה טלאים בפסח וארבעה עשר לחג - רש"י). אמרו לו מנין לך, אמר להם נאמר 'מועדו' בפסח ונאמר 'מועדו' בתמיד, מה 'מועדו' האמור בתמיד דוחה את השבת אף 'מועדו' האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת. מייד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהייתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו, רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו (שהרי יכולים היו להביאו מאתמול), אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן (כלומר, ההלכה תיפסק על פי נבואה). למחר, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו (כלומר שהביאו את הסכין בשינוי), ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

"זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא יא, מו-מז).

"זאת החיה - מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו".

"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם".

"תנא דבי רבי ישמעאל, ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פירט בו הכתוב הוא".

"הכוונה שהתורה נתנה בזה סימנים שהיא מהשמים אחרי אשר אנשים חוקרים בכל מטמונות הטבע ומוצאים בכל עץ במדינות חדשות בריות גדולות וחיות נפרדות אשר לא נודעו לקדמונים, ובכל זאת לא מצאו עוד בהמה או חיה אשר תהיה מעלת גרה לבד הגמל, ומפרסת פרסה לבד החזיר. ולפיכך פרט הכתוב להודיע שרק הוא שליט בעולמו ויודע כל יצוריו שרק אלה המפורשים בתורה לבד המה בעלי סימן אחד ולא יותר, וזה אין ביכולת אדם להחליט וזה אמת. וכעין זה ראיתי לפרש הא דלקמן דף ס' ע"ב וכי משה רבנו קניגי ובלסטרי היה מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים".

"ההיא עוברה דארחא (הייתה אשה הרה שהריחה ריח של אוכל בעיצומו של יום הכיפורים והתאוותה מאוד לאכול), אתו לקמיה דרבי (לשאול אותו מה דינה), אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא (אמר להם ללחוש באוזנה שיו"כ היום - כדי שישמע העובר). לחושו לה ואילחישא (לחשו לה, ותאוותה נסתלקה). קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. נפק מינה רבי יוחנן (אותו עובר שנכנע להלכה יצא ממנו רבי יוחנן). ההיא עוברה דארחא (אשה אחרת שהייתה הרה והתאוותה לאכול בעיצומו של יום הכיפורים בגלל ריח של אוכל), אתו לקמיה דרבי חנינא (לשאול מה דינה), אמר להו לחושו לה, ולא אילחישא (אמר להם ללחוש לה באוזנה, כדי שישמע העובר, שיום הכיפורים היום ואסור לה לאכול, אבל לא נרגעה). קרי עליה זרו רשעים מרחם, נפק מיניה שבתאי אצר פירי (אותו עובר שלא נכנע להלכה יצא ממנו אדם בשם שבתאי אצר פירי שעשה צרות לעם ישראל, והיה קונה את כל החיטים שבשדות עוד לפני קצירתם, ובהיותו הבעלים הבלעדיים של החיטים היה מפקיע את מחיריהם)".