בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • התבוננות אמונית
לחץ להקדשת שיעור זה

שמירת השבת היא דרישה אזרחית

מאבקו של הרב קוק על צביון השבת בעיר העברית הראשונה זכה לתמיכתו של מאיר דיזנגוף, שהעירייה בראשותו ראתה במחללי השבת כמי שפוגעים בנפש האומה.

undefined

שבט תשע"ו
3 דק' קריאה
אין חדש תחת השמש. כבר בימי שיבת ציון התעוררה בעיה חריפה של חילול שבת במסחר ובתעשייה, ונחמיה התקומם והזכיר לעם שהגלות נגרמה גם בגלל חילול שבת:
"בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים ואף יין ענבים ותאנים... ומביאים ירושלם ביום השבת... והצורים ישבו בה, מביאים דאג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה ובירושלם. ואריבה את חורי יהודה ואומרה להם: מה הדבר הרע הזה אשר אתם עשים ומחללים את יום השבת? הלוא כה עשו אבותיכם, ויבא אלוקינו עלינו את כל הרעה הזאת... ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת" (נחמיה יג, טו יח).
בהמשך הפעיל נחמיה את סמכותו החוקית והפסיק את התופעה לגמרי.
לאחר אלפיים שנות גלות, חזרנו לארצנו באורח פלא ונגד כל הסיכויים, כהבטחת התורה והנביאים, ושוב עלו מאבקים על צביון השבת, הפעם בעיר העברית הראשונה. כבר בימי המנדט היה מאבק טעון במיוחד, מכיוון שכל צד רצה להטביע את חותמו בשאלה איך ייראו ערים עבריות חדשות מכאן ואילך. לכולם היה ברור שתל אביב תהיה המודל לחיקוי בכל הארץ. תל אביב גם הייתה חלון הראווה של היישוב המתחדש בארץ ישראל, כלפי העולם היהודי, ובכלל. גם היום תל אביב איננה אי בודד ומנותק, אלא מודל לכל הארץ ומשדרת לעולם כולו מהי דמותה של המדינה היהודית.
הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, הראי"ה קוק, הבהיר כי הלאומיות היהודית מחייבת את נושאיה ביתר שאת בשמירה על דת ישראל, שעמה היא מזוהה וממנה היא נובעת בכל שנות ההיסטוריה. לכן השמירה על כבוד הדת בפרהסיא מחייבת גם את מי שלא שומרים מצוות בחייהם הפרטיים. כך כתב למאיר דיזנגוף ראש העיר הראשון של תל אביב, שהיה מקורב אליו, בקשר ל"חוקת השבת" בתל אביב: "אני מוצא שהדרישה... היא דרישה אזרחית עברית גמורה ולא דרישה דתית. בתור אזרחים עברים בארץ העברית אנו דורשים שדת ישראל תהיה מוכרת בזכותה הרשמית, וזה מחייב שבעניינים של ציבוריות ושל פרהסיא תוכר קדושת השבת גם בתור חוקה אזרחית. פחות מזה לא יוכל לדרוש כל איש יהודי המכבד את עצמו ואת עמו".
דיזנגוף אכן תמך בחוקת שבת, לאו דווקא מהצד ההלכתי אלא מהצד הלאומי. בשנת 1926 חוקקה העירייה חוק לסגירת עסקים והפסקה מוחלטת של תחבורה בשבת. לאחר שנתיים פנה בעל בית קפה יהודי לבית המשפט המנדטורי, וזה ביטל את החוק העירוני בטענה שהוא נוגד את חופש המצפון והדת. בשנת 1932 נוסח חוק מתון יותר שהשבית רק את התחבורה הציבורית העירונית.
המשורר הלאומי ח"נ ביאליק תמך באווירת השבת המסורתית וארגן את מסיבות עונג שבת ב'אוהל שם', אלא שהוא עצמו ננזף על ידי דיזנגוף מכיוון שהאירוע היה מלווה בנגינת קונצרט. דיזנגוף כתב לביאליק שחילול שבת בפרהסיא יהפוך "את עירנו כפורט-סעיד (עיר הנמל המצרית שהייתה גם היא תחת שלטון האנגלים ונודעה כמרכז בילוי), שם הכול מותר, בלי גבול ובלי חוק".
דיזנגוף טען ששמירת השבת פירושה שמירה של הצביון "העברי הלאומי של העיר" שתושביה הגיעו ממקומות שונים, ו"ליכודם ומיזוגם לחטיבה לאומית ציבורית אחת". העירייה הגדירה במודעותיה את השבת כ"אות הסולידריות הלאומית שלנו הנפלאה", ואת מחללי השבת בפרהסיה האשימה בפגיעה בנפש האומה (על פי הספר 'להכות שורש', והמאמר 'דת ופרהסיה בתל אביב המנדטורית', ענת הילמן, קתדרה 105, 2002).
לצערנו מאז ימי הרב קוק ודיזנגוף, מעמדה של השבת בכל הארץ, ובתל אביב בפרט, הולך ומידרדר. המאבק הנוכחי נראה כאחד הגורליים ביותר, בין פורט סעיד לעיר עברית.
שמירת השבת אינה עניין של "פגיעה ברגשות הדתיים". אמנם קיימים מאבקים למניעת חילול שבת ליד ריכוזים של אוכלוסייה דתית, אבל הנושא העיקרי הוא לא פחות מאשר שאלה קיומית. מי שחרד לעצם קיומה של המדינה, אינו יכול להישאר אדיש כשהשבת נרמסת בפרהסיא בקצב הולך וגובר. הנדון שלפנינו אף עולה בחשיבותו על כל נושא אחר – דמותה ועצם קיומה של מדינת היהודים.
את חילול השבת כדי למלא סיפוקים מיידיים, ניתן לדחות כדרך שדוחים כל רצון פרטי שמתנגש בצורכי הכלל. זכותו של הפרט למילוי רצונו מוגבלת בכל חברה, במגבלות שונות, והפרט צריך לבטל את רצונו מפני הכלל. הצורך הכללי הוא שגם לבעלי העסקים ועובדיהם תהיה מנוחה.
אך ישנם קולות הנושאים את אידיאולוגית החופש, מציגים אותה כשוות ערך לחשיבות קדושת השבת, וקוראים ל"פשרה מידתית" בין האידיאולוגיות.
מעשית, זהו מצג שווא. הכול יודעים את משמעותה ההרסנית של שיטת הסלאמי הזאת שתהפוך את בעלי העסקים לעבדים נרצעים. בשלב ראשון "רק X עסקים פתוחים", רק בתל אביב ולא במקומות אחרים, כאילו ניתן באמת להגביל את התופעה, שתוך זמן קצר תתפשט לכל העסקים ובכל הארץ, בלי מעצורים. אך גם אם חילול השבת בפרהסיא יישאר מוגבל, הרי הוא סותר נדבך נוסף באופייה היהודי של המדינה, ומשמעותו עמוקה והרסנית.
אם נשכיל לנהל אותו בתבונה, בחקיקה ובהסברה, באומץ ובעמידה נחושה על יסודות חיינו הלאומיים והרוחניים, נאיר קרן אור ותקווה להמשך שגשוג קיומנו בארץ הקודש.

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il