^ 1.בחוט שני (שבת חלק א סימן טו ס"ק א) הסביר זאת, שאינו צריך לחפש תחבולות היאך לתופסו אלא שבפעולה אחת בלי תחבולות משיגו. ובמגיד משנה (י, כ) הסביר שמגיע בריצה אחת ואינו צריך לישב בינתיים, ונראה שהגדרתו שונה, וחייב רק אם רץ הרבה עד שמתעייף ונזקק לשבת לנוח.
^ 2.גדר זה קשה שהרי המציאות תלויה בגובה הכותל וכן במיקום השמש. התוס' (ד"ה היכא) משיבים שהיה בימיהם גובה קבוע לכתלים והוא היה ידוע להם, ובריטב"א כתב שהכוונה לכותל בגובה ד' אמות, ולגבי מיקום השמש כותב שהכוונה היא שבשעת הזריחה הצל מגיע עד הכותל השני, ובעת השקיעה צל השני מגיע עד הראשון, וברמב"ם כתב שהכוונה שצל שניהם יחד מכסה את כל השטח ומגיע זה לזה, וכבר העיר הלחם משנה שזה לא יכול להיות שהרי הצל של שני הכתלים לעולם יהיה לאותו כיוון ולא זה לעומת זה, אלא הכוונה היא שאם נצרף כל אחד מהם בשעה שהוא מיצל לעבר השני, יחד יצא לנו שהצל המשותף נפגש זה בזה ומכסה הכל. עדיין תמוה, אם מדובר ברוחב ידוע בין הכתלים, מדוע לא נקטו ישירות בשיעור זה וכתבו לדוגמא שגודל הביבר הוא ד' אמות אלא בחרו בדרך המשל. במרכבת המשנה הלך באופן אחר ולדבריו תיושב גם שאלה זו. הוא מסביר בשונה מהתוס' ומהריטב"א, שאכן השיעור תלוי בגובה הכתלים ועניין הצל של הכתלים כאן הוא מהותי, משום שמחמת צל הכתלים וקירבתם הגדולה מתיירא הצבי לרוץ בצדדי הרודפו ובורח מלפניו וישיגהו בלא טורח.
^ 3.בשיעור "מלאכת מבשל" הבאנו מחלוקת ראשונים בכך ביחס למבשל, שלדעת הרשב"א יש גבול אחד שעד אליו נחשב לא מבושל וממנו והלאה נחשב מבושל והממשיך לבשלו פטור, ואילו לדעת הרמב"ם חייב על כל תוספת בישול. וכן בשיעור "מלאכת קוצר" הבאנו שנראה שנחלקו בכך הראשונים לגבי קוצר, שלרש"י יש גבול אחד ואילו לרמב"ם חייב על כל תוספת בקצירה ובהרחקת העציץ מהקרקע.
^ 4.ר' אברהם אהרון אזולאי
^ 5.ראה בשיעור על "מלאכת בישול" בירור בדברי רש"י הללו.
^ 6.ר' משה לוין – אולי יש לדחות שהמשנה נקטה ככלל שבשמונה שרצים יש חיוב צידה משום שיש להן עור ולכן במינן ניצוד, אך יתכן שיש מתוכן היוצאים מן הכלל שבגלל סיבות פרטיות פטור.
^ 7.התוס' (עה ע"א ד"ה הצד) שם מעירים שצריך עיון מהירושלמי ממנו משמע שאין חיוב על צידת חילזון, ולכאורה צריך להעמיד את הירושלמי באלו שאינם גדלים בים, ואולי התוס' הבינו שגם הבבלי עוסק בכך (וצריך לומר שיש גם ביבשה חלזונות שמפיקים מהם צבע, שהרי מוכח מהסוגיא שבכאלו חלזונות עוסק הבבלי. בפשטות גם הירושלמי עוסק בכאלו כי אחרת מסתמא אין במינן ניצוד) ולכן התקשו.
^ 8.והגדר של "חד שיחייא" נאמר דווקא כשהן בתוך כלוב או חצר, שאינן יכולות לברוח רחוק במשך הזמן.
^ 9.הוא מתקשה מהמל ובכך קוצץ צרעת, שהרי גם שם לא בכל מילה יש צרעת, ומשיב שיש לחלק בין הלכות שבת ששם נאמר "מחשבת" ולכן רק שם אין זה נחשב למלאכה, לבין שאר איסורים ששם בכל מקרה שבמציאות שלפנינו ייעשה גם האיסור נחשב הדבר לפסיק רישא ואסור. ושב ומתקשה מהאיסור בדף קלט לצאת עם בגד שאינו מצוייץ כהלכה, והרי שם לא מוכרח שיהיו תלויים בבגד חוטים המצוייצים שלא כהלכתם, ונדחק לחלק שאולי הקולא היא דווקא בכגון צבי שאינו עושה את המעשה ישירות בגופו של הצבי, אך כאן שהוא מוציא את גוף החוטים אסור, ונשאר בצריך עיון גדול.
^ 10.בטעם הדבר ראה בשיעור "אינו מתכוון ופסיק רישא".
^ 11.יש לעיין מה יהיה הדין לשיטתו במקרה שצד בפסיק רישא ישירות בידיו, האם כאן שאין זה כעין גרמא והמלאכה נעשית ממש בידיו כן נחייב בפסיק רישא, או שמא הואיל ועיקר צורת המלאכה אינה בידיים פטור גם במקרה זה. מסברא נראה יותר כצד הראשון, אך מלשונו משמע יותר כצד השני, וזו לשונו: "דכל עיקר מלאכת צידה איננה מלאכה בידים מצד העצם... ומשום הכי אין לך שחייב אלא המתכוון לצוד".
^ 12.אמנם הוא לא הביא את דברי הרשב"א אלא רק את דברי הירושלמי, ובירושלמי ניתן להסביר גם בדרך אמצעית, בין הר"ן לרשב"א, ולומר כר"ן שהתיר רק כשאינו מתכוון לצוד כלל ומאידך כרשב"א שהתיר גם בפסיק רישא, אך אין בכך מזור כדי ליישב את מרכבת המשנה, כי כשהוא מצטט את הירושלמי הוא משנה מעט מהנוסח ומביאו ממש על פי הסבר הרשב"א "נתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי מותר".
^ 13.חילוק יסודי זה, בין מלאכה שבה האיסור הוא התוצאה לבין מלאכה שבה האיסור הוא עצם הפעולה, כתבנו בשיעור על "מלאכת כותב", כדי ליישב מדוע בהוצאה אם אחד עקר ואחד הניח שניהם פטורים כי כל אחד עשה רק חצי מלאכה ואילו בכותב אם אחד כתב את האות ח' ואחד נטל את גגה האחרון חייב. וביארנו, שבכותב המלאכה היא היצירה והאחרון הוא זה שנותן ליצירה את שמה, אך בהוצאה אין שום יצירה אלא החפץ רק זז ולכן על-כרחנו ששם המלאכה היא הפעולה, ולפיכך אם כל אחד עשה חצי פעולה הוא פטור. לגבי צידה לא מוכרחים לומר כדברי הגר"ש שקופ, כי יש מקום לומר שאף שגופו של הצבי לא נשתנה, מכל מקום עצם הכנסתו של הצבי לשליטתו של האדם, ובכך קידומו בתהליך המאפשר שימוש של האדם בחיה להנאתו, נחשב ליצירה.
^ 14.בשיעור "אינו מתכוון" נתבאר שלשיטתו טעם ההיתר באינו מתכוון הוא שאין שם המלאכה על פעולתו, ובפסיק רישא חייב כי כשהתוצאה ודאי תקרה – שם המלאכה על פעולתו, וצריך כעת להוסיף שזה דווקא במלאכות שבהן העיקר הוא היצירה, שאז הואיל והיצירה ודאי תיעשה שמה על פעולתו, אולם כשהעיקר הפעולה צריך כוונה בפועל, ולא די בכך שוודאי תיעשה.