על היופי שבבריאה | הרב עוזי קלכהיים זצ"ל | בית המדרש

שבת ומועדים
כללי

קטגוריה משנית

ספריה
ארץ מול שמים

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

5235

3 דק' קריאה

ראינו כיצד יש לקלס את הבורא בעת פריחת האילנות, נראה שגם על בעלי החיים ועל האדם, שנבראו בצורה נאה, בְּנוֹי המרשים ביופיו המיוחד, שניכרת ממנו אומנותו הנפלאה של הצייר. "אֵין צוּר כֵּא-לֹהֵינוּ" (שמואל א, ב, ב) דרשו חכמינו: 'אין צייר כא-לוהינו'. גם על זה התקינו חכמינו מטבע של ברכה. וכך נפסק הדבר להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רכה):

"הרואה אילנות טובות ובריות נאות, אפילו עכו"ם או בהמה, אומר: ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם שככה לו בעולמו".

ביחס ליופי הטבעי העולה מן הדברים הדוממים שבטבע או מן הצומח, אין הגבלות הלכתיות מבחינת הנאת ההסתכלות עליהם, אין חשש לתקלה או להשחתה מוסרית. אולם ביחס לאדם , הרי ההסתכלות על דמות אדם רשע נאסרה, ועל ראייה הנוגעת בתחום העריות, קיימות הגבלות הלכתיות. על ג' דברים "יצר, אשה ותינוק", נאמר: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סנהדרין קז, ע"ב). יש צורך בסייג כדי שהדבר ייקלט בצורה הנכונה והחיובית. אחד מעמודי ההוראה, המגן אברהם, הבחין וחילק בין ראייה בעלמא שהיא מותרת ובין הסתכלות והתבוננות שהיא נאסרה. ראייה שטחית לא נאסרה, בבעלי חיים, או באדם, ראייה ארעית, בלתי מאומצת - מותרת. (עיין שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רכה)

הבה נתבונן בסיפור על רשב"ג שהיה במקום קדוש, על גבי מעלה בהר הבית, וראה גויה נאה ובירך וקילס את ה', על בריותיו הנאות. סיפור זה, המופיע בשני התלמודים, הבבלי והירושלמי, המסקנות ההלכתיות שהוסקו ממנו דומות, והגדרים הנלמדים זהים כמעט, אבל הרקע, ונקודת המוצא ודרך הפקת הלקחים השונה, יעמידונו על הבדלי הגישה והסגנון שבין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. באיסור "לֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב) נמסרו בתלמוד כמה הלכות, שכל אחת מהן מפרשת את המילה: "תחנם", באופן אחר, בהתאם לצליל שהקשיבו מאותיותיה.
א. לא תתן להם חניה בקרקע, מלשון: חנה.
ב. לא תתן להם חן, מלשון: חן.
ג. לא תתן מתנת חנם, מלשון: חנם (עבודה זרה כ, ע"א).

בהסברת האיסור "לֹא תְחָנֵּם", מבחינת לא תתן להם חן, מביא התלמוד (שם) את מימרתו של רב: "אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו". על הלכה זו מקשה הגמרא מהמעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, ואמר: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'"!

ועוד הקשו מסיפור על ר' עקיבא שראה את אשת טורנוסרופוס הרשע, והגיב בשלושה אופנים: יריקה, שחוק ובכייה. ירק - שהייתה באה מטיפה סרוחה, שחק - שעתידה להתגייר ולהינשא לו, בכה - שהיופי הזה עתיד לבלות בעפר. מיישב התלמוד: "אודויי הוא דקא מודה". כלומר, רשב"ג לא שיבח והחמיא לעובדת כוכבים, אלא קילס את הקב"ה על היופי שבעולמו. והביאו ראיה ממטבע לשונם של חכמינו, כיצד יש להודות, דאמר מר: "הרואה בריות טובות, אומר: ברוך שככה ברא בעולמו". ומקשה התלמוד: "ולהסתכל מי התיר"? הלא למדנו -

"'וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע', (דברים כג, י) שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש אפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה, ולא בחזיר ולא בחזירה, ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה".

ועוד האריכה שם הסוגיה בחומרת איסור ראייה. ומיישב התלמוד: "קרן זוית הואי"! כלומר, לא תר בעיניו לראות את הגויה, אלא נתקל בה באקראי, בקרן זווית. אם נשים לב למהלך הסוגיה בתלמוד הבבלי, נקודת המוצא היא האיסור "לֹא תְחָנֵּם", לא תייחס להם חן, ומביאים סיוע ממימרת רב, שאסור לומר "כמה נאה עבודת כוכבים זו", ומקשים מן העובדות הסותרות של החכמים רשב"ג ור' עקיבא, ותירצו שהם לא בירכו את הגויה, אלא שיבחו את ה' בעבורהּ.

בגרסה הירושלמית (ברכות, פרק ט, הלכה א), נקודת המוצא היא ההלכה שצריך לשבח את הקב"ה על בריותיו הנאות, והביאו כראיה את העובדה ברשב"ג, שכך נהג הלכה למעשה, שנתן שבח לבורא העולם, כשראה את הגויה ביופיה. כלומר נקודת המוצא החיובית היא בהתבוננות על תבל ומלואה, כדי לקלס ולהודות לבורא על יְפי הבריאה והעולם. ועל זה הקשו: "לֹא תְחָנֵּם", הרי אסור לתת להם חן? וכיצד עשה זאת רשב"ג?! והשיבו, שאין מדובר בהחמאה לגוי, אלא בשבח לבורא העולם, "שכך ברא בריות נאות בעולמו". ועוד הוסיפו לחזק את הגישה, "שכן אפילו ראה גמל נאה, סוס נאה, חמור נאה, אומר: ברוך שברא בריות נאות בעולמו". אדרבא מתוך הקושיא נמצאנו למדים עוד שחיזקו את הגישה להתבונן ביופיה של הבריאה, לא רק על האדם שהוא נזר הבריאה, אלא על שאר הבריות. והקשו היאך נצדיק את חוסר הצניעות שבהסתכלות על נשים: "זו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים"? והשיבו: "דרך עקמומיות הייתה, והביט בה שלא בטובתו".

מה בין הבבלי והירושלמי במסקנות שהופקו? הסוגיה הבבלית התחילה ב'לא' - שנשמע ממנו: 'כן' אבל הוא די מצומצם, ולכן העירו התוספות (עבודה זרה כ, ע"א, ד"ה הרואה) על פי הירושלמי, שיש להרחיב את ה'כן' גם על בעלי חיים, כמו: הגמל, הסוס והחמור. לעומת זאת, הירושלמי התחיל ב'כן', בשבחו של מקום, ורק אחר כך צמצם לאסור רק אשת איש.

ארץ מול שמים

כללי