בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • זמן הגאולה
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ח אדר תשע"ז

גאולת ישראל

undefined

רבנים שונים

י"ח אדר תשע"ז
5 דק' קריאה
ביאורים- קרבן פסח – מיחיד לצבור
"צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ... בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה, וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ"
הקרבנות מתחלקים לשני סוגים: קרבנות צבור, אותם מקריבים פעם אחת עבור כל העם, וקרבנות יחיד, שהאדם מחויב להביא מסיבות אישיות, כל אחד בזמן שלו. אבל קרבן פסח הוא סוג חדש: כולם חייבים להקריב אותו, וביחד. בקרבן פסח ישנן גם הלכות מיוחדות במינן, שאינן קיימות לגבי קרבנות אחרים. פסח הוא קרבן לא שגרתי. מה יש בקרבן הזה?
האחדות ירדה לעולם בפסח. בעשרת המכות העולם גילה שיש מנהיג אחד לבירה והוא שולט בה ללא גבולות. ביציאת מצרים היהודים גילו שהם הפכו לקבוצה מגובשת בעלת מכנה משותף שעושה אותם לעם אחד.
האופי הייחודי של קרבן פסח, מסביר לנו את נקודת החידוש של החג. מניחים את השה בשלמותו על האש, צולים את הבשר כדי שיתקשה ויתגבש לגוש אחד, אוכלים אותו בחבורה אחת, בבית אחד, בלי לשבור עצם. קרבן הפסח הוא שילוב של קרבן יחיד וצבור, כי הוא מסמן לנו את שלב המעבר, השלב שבו מתכנסים כל הפרטים ומתלכדים לכלל אחד.

הלכה- מוקצה מחמת גופו- א
כל דבר שאינו ראוי לשום שימוש בשבת, הרי הוא מוקצה מחמת גופו, היינו שמחמת גופו עצמו, שאין בו שום שימוש בשבת, הוא מוקצה. כגון אבנים, בעלי חיים, מטבעות כסף, עפר, עצים, פסולת, וכן גופת מת.
גם לצורך דבר המותר אסור לטלטל מוקצה זה. למשל, אסור לקחת אבן כדי להחזיק בה את הדלת או כדי לפצח בה אגוזים.
הרוצה להפקיע את האבן מאיסור מוקצה, צריך לפני השבת לייחד אותה במחשבתו לשימוש זה של החזקת הדלת או פיצוח אגוזים דרך קבע, או להשתמש בה פעם אחת ביום חול לצורך זה.
דברי מאכל שראויים לאכילה בשעת הדחק, אינם מוקצה. אבל אם אינם ראויים לאכילה ללא בישול או אפיה, כגון קמח, תפוחי אדמה, בשר חי, הרי הם מוקצים. ואף שהם ראויים לבעלי חיים, הם מוקצה, מפני שאין רגילים לתת לחיות מאכלים שמיועדים לבני אדם.
בשעת הדחק, כאשר המקפיא הפסיק לעבוד והבשר או הדג שבתוכו עלולים להתקלקל, סומכים על הסוברים שכיוון שהם ראויים למאכל כלב אינם מוקצה, ומותר להעבירם למקפיא אחר. (מתוך 'פניני הלכה' שבת ב' כג, ג)

דברים שבלב- פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי הוא עם
"יקי, תעזור לי עם שיעורי הבית בתורה!" – אחותי הקטנה. קמה מוקדם. שש בבוקר היא כבר על הרגליים, משלימה שיעורים מאתמול. היא רק שמה לב שאני מזיז רגל, כבר היא מחליטה שהתעוררתי. אני מנסה לפקוח עיניים. "רק רגע, ליאת, רק קמתי. אפילו לא אמרתי 'מודה אני'. מה נחתת עליי פתאום?" עדיין מטושטש. עדיין לא מפוקס. מוריד רגל אחת מהמיטה לתוך נעל הבית החמימה. ועוד רגל. מדדה מתוך שינה לכיוון הכיור. נוטל ידיים. שוטף פנים. רק לאחר התארגנות וברכות השחר, היה לי ראש לעזור לה. כשסיימנו את כל שיעורי הבית שלה היא 'שיחררה' אותי לישיבה.
בתחילת השיעור, פתח הרב ארז ואמר: "יש מושג שאני רוצה לדבר אתכם עליו היום. 'הקֵץ המגוּלֵה'. הגמרא אומרת שאחד הסימנים לכך שאנחנו בתקופה של גאולה הוא שהארץ נותנת את פֵּרותיה בעין יפה. 'אין לך קץ מגולה מזה', אומרים חז"ל. אנחנו רגילים לחשוב שהמילה 'קץ' היא מלשון סוף, אחרית דבר. זה נכון, אך ישנה משמעות נוספת. המילה ' קץ ' היא מלשון יקיצה , התעוררות . יָשַׁנּוּ בגלות והנה הקב"ה העיר אותנו. 'אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה, הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי'. איך אנחנו יודעים שתרדמת הגלות הסתיימה? הגמרא נתנה לנו סימן. כשהארץ תתן פריה בעין יפה – זהו סימן שהתעוררנו. כשאנו מתעוררים אנו פותחים תחילה את העיניים. הגוף מגיב עוד לפני שאנחנו חושבים מחשבות עמוקות. כך גם בזמן הגאולה. קודם כל הצד החומרי-הגשמי מתחיל להתעורר. העלייה לארץ מתגברת. הארץ נותנת פֵּרות בעין יפה. זהו קץ מגולה. יקיצה והתעוררות שגלויים לכל".
'בדיוק כמו שאחותי ראתה שאני מתעורר כאשר הזזתי רגל', חייכתי לעצמי.
"וכמו שכשאנחנו רק מתעוררים הראש שלנו עדיין לא צלול", המשיך הרב ארז, "ואנחנו לא יכולים לקפוץ ישר לסוגיה עמוקה או להתחיל לרוץ אלפַיים, כך גם ביקיצת עם ישראל. כשאנחנו חוזרים לארצנו זוהי רק ההתעוררות. אנחנו פוקחים עיניים, שרויים עדיין בערפל. הכוחות שלנו עדיין לא בשיאם. השכל והמחשבה עדיין בעלטה. עם ישראל עוד לא שב לעצמו. למסורתו, לא-לוהיו. אבל לאט לאט, אנחנו קמים ומתעוררים, עד לקימה המלאה שבה נשוב לעצמנו במלוא הכוחות והעוצמה".
אין ישראל נגאלין עד שיעשו אגודה אחת. (ילקוט שמעוני, פרשת נצבים)

סיפור- כיבוש קטמון במלחמת השחרור
לקראת שביעי של פסח החלו לדבר אתנו על כיבוש קטמון. קטמון הייתה בידי הערבים והם שלטו בדרום העיר ובשכונותיה הדרומיות של ירושלים. חיוני היה לכבוש את קטמון.
נענו בעמק המצלבה. גשם זרזף. הסלעים חלקים ושטחי האדמה מכוסים בוץ. פלוגה ב' נערכת להתקפה במעלה הטרסות. פרץ של יריות. המנזר נכבש. הפלוגה שלנו מצטרפת. נערכים להגנה. אסור שהמנזר ייפול שוב לידי הערבים. חשיבותו רבה. הוא ניצב בקצה השכונה ומשמש נקודת מפתח לשליטה. יש במנזר מבנים מוצקים. הם יכולים לשמש כיעדי הגנה מבוצרים. המחלקה שלנו נערכה להגנה לאורך קיר אבנים, מחוץ למנזר.
השחר מצא אותנו נתונים בלחץ כבד של התקפות-נגד ערביות. השטח מאפשר לערבים להתקרב אלינו, בחסותם של שיחים, עצים וטרסות, בלי להתגלות. 'דדו' מגיע אליי. מספר שהמצב במנזר קשה ביותר. הערבים תוקפים בחמת-זעם ובכוח גדול את הכניסה המערבית למנזר. מצווים על המחלקה שלנו לתקוף את הערבים לכיוון צפון מערב.
הסתערנו. כאשר הגענו ראיתי מאחורֵי אבן ערבי שמכוון אליי את הרובה. התחושה הבאה הייתה שאני שוכב על הארץ, כדור נעוץ בראשי.
דדו משך אותי לתוך המנזר. חבשו את ראשי. השכיבו אותי בחדר מלא מפה לפה הרוגים ופצועים. הייתי בהכרה מלאה.
הלחץ על המנזר הלך וגבר. מספר הנפגעים שלנו הלך וגדל. לא יכולנו לצאת מהמנזר. תגבורת לא יכלה להגיע. הערבים הקיפו אותנו בטבעת אדירה.
בעשר ושלושים, בערך, הוחלט על ניסיון לפרוץ החוצה. לא היה טעם להחזיק במנזר. היה ברור שכל הלוחמים ייהרגו. הפצועים נשאלו אם הם מסוגלים ללכת. מי שהשיב בשלילה קיבל רימון יד. השאירו בידיו את ההחלטה אם ליפול בשבים של התוקפים או להתאבד בפיצוץ. גם אני קיבלתי את הרימון שלי. תכננתי הכול. איך אשלוף את הנצרה, כיצד אניח אותו מתחת לגופי. צריך להקפיד שהנצרה תישאר פתוחה. ראיתי מה עוללו הערבים למי שנפל בידיהם. הרימון היה הפתרון הטוב ביותר מפני שלא יכולתי לצאת משם. איני זוכר אם נפרדתי במחשבתי מאנשים יקרים. יכול להיות שחשבתי על אבא ועל אימא ועל הכפר.
הכול היה ברור: הערבים בחוץ – אנחנו בפנים. הם ייכנסו. אין לאן לברוח. יש לנו רק רימון.
ואז הגיעה הידיעה במכשיר הקשר, ממפקדת הגדוד. אף אחד לא הבין מה קרה, הם היו בעדיפות גדולה עלינו בכל קנה מידה, ובכל זאת הודיעו שמבחינים בבריחתם של ערבים מקטמון. קרה אצלם משהו וגם אצלנו נתרחש מהפך פסיכולוגי: שוב התחלנו להאמין שהערבים יישברו לפנינו ויחדלו מן התקיפה וניסיונות הפריצה. משעות הצהריים ואילך דעכה התקיפה הערבית עד שפסקה האש. כבשנו את קטמון.
(מתוך: רפאל איתן, 'רפול – סיפור של חייל')
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il