ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גאולת ישראל

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה זמן הגאולה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

י"ט אדר תשע"ז

גאולת ישראל

י"ט אדר תשע"ז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ביאורים- ליל הסדר – מהעתיד אל העבר
ליל הסדר הוא אירוע מגוון מאוד, אבל אין ספק שהעניין המרכזי שלו עוסק במצווה לספר ביציאת מצרים. כדי לחסוך מאתנו את ההתלבטות איך בדיוק אמורים לקיים את המצווה הזו, ערכו חז"ל את ה'הגדה'. ה'מגיד' הוא הנוסח שהתקבל בעם ישראל כדי לסכם את ספור יציאת מצרים בצורה מדויקת ותמציתית. במבט ראשוני, ה'מגיד' נראה כלקט אקראי של פסוקים ודרשות, אבל אם ננסה לעשות קצת סדר בבלגן, נגלה מבנה ברור ומיוחד.
ריבוי הדברים שב'מגיד', מפתח את הגרעין, שהוא בעצם ארבעה פסוקים הלקוחים מפרשת ביכורים (דברים כו, ה-ח). הפסוקים שאומר מביא הביכורים במקדש, נאמרים על ידי כל ישראל בליל הסדר בבתיהם. הרבה יותר טבעי היה לצטט פסוקים מהפרשיות של יציאת מצרים עצמה. מדוע קשרו חז"ל דווקא את מצות הביכורים לליל הסדר?
יציאת מצרים היא לא הסוף, היא רק ההתחלה. היעוד שלה הוא הכניסה לארץ והשראת השכינה במקדש. כדי שלא נסתפק בנוסטלגיה וסיפורים מהעבר, הציבו לנו חז"ל בליל הסדר את החזון העתידי. המבט שלנו על יציאת מצרים, הוא מתוך פסגת הגאולה שבארץ ישראל. כי ההיסטוריה שלנו היא לא נחלת העבר, אלא מעצבת זהות לאומית שמקדמת אותנו אל העתיד.

הלכה- מוקצה מחמת גופו- ב
בעלי חיים הם מוקצה כי אין בהם שימוש בשבת, ובשעת הצורך התירו לאחוז בהם ולגוררם כדי לתת להם אוכל או כדי לשומרם, אבל אסור להרימם. וחיות מחמד שרגילים תמיד להרים לשעשוע, אינם מוקצה.
פסולת מאכלים שראויה למאכל כלבים או חתולים, אינה מוקצה, כי אף שלבעל הפסולת אין כלב או חתול, כיוון שיש בעיר כלבים וחתולים, הרי שהפסולת ראויה לשימוש ואינה מוקצה. ולכן עצמות אינן מוקצה כי הן ראויות לכלבים וחתולים. אבל פסולת מאכלים שאינה ראויה למאכל אדם ובעלי חיים, כמו קליפות גרעינים ואגוזים, גרעינים ועצמות דגים - הרי הם מוקצה. וכן שיירי מאכלים שראויים לבעלי חיים שאינם מצויים בסביבה - מוקצה. (מתוך 'פניני הלכה' שבת ב' כג, ג)

דברים שבלב- פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי הוא עם
"יקי, תעזור לי עם שיעורי הבית בתורה!" – אחותי הקטנה. קמה מוקדם. שש בבוקר היא כבר על הרגליים, משלימה שיעורים מאתמול. היא רק שמה לב שאני מזיז רגל, כבר היא מחליטה שהתעוררתי. אני מנסה לפקוח עיניים. "רק רגע, ליאת, רק קמתי. אפילו לא אמרתי 'מודה אני'. מה נחתת עליי פתאום?" עדיין מטושטש. עדיין לא מפוקס. מוריד רגל אחת מהמיטה לתוך נעל הבית החמימה. ועוד רגל. מדדה מתוך שינה לכיוון הכיור. נוטל ידיים. שוטף פנים. רק לאחר התארגנות וברכות השחר, היה לי ראש לעזור לה. כשסיימנו את כל שיעורי הבית שלה היא 'שיחררה' אותי לישיבה.
בתחילת השיעור, פתח הרב ארז ואמר: "יש מושג שאני רוצה לדבר אתכם עליו היום. 'הקֵץ המגוּלֵה'. הגמרא אומרת שאחד הסימנים לכך שאנחנו בתקופה של גאולה הוא שהארץ נותנת את פֵּרותיה בעין יפה. 'אין לך קץ מגולה מזה', אומרים חז"ל. אנחנו רגילים לחשוב שהמילה 'קץ' היא מלשון סוף, אחרית דבר. זה נכון, אך ישנה משמעות נוספת. המילה ' קץ ' היא מלשון יקיצה , התעוררות . יָשַׁנּוּ בגלות והנה הקב"ה העיר אותנו. 'אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה, הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי'. איך אנחנו יודעים שתרדמת הגלות הסתיימה? הגמרא נתנה לנו סימן. כשהארץ תתן פריה בעין יפה – זהו סימן שהתעוררנו. כשאנו מתעוררים אנו פותחים תחילה את העיניים. הגוף מגיב עוד לפני שאנחנו חושבים מחשבות עמוקות. כך גם בזמן הגאולה. קודם כל הצד החומרי-הגשמי מתחיל להתעורר. העלייה לארץ מתגברת. הארץ נותנת פֵּרות בעין יפה. זהו קץ מגולה. יקיצה והתעוררות שגלויים לכל".
'בדיוק כמו שאחותי ראתה שאני מתעורר כאשר הזזתי רגל', חייכתי לעצמי.
"וכמו שכשאנחנו רק מתעוררים הראש שלנו עדיין לא צלול", המשיך הרב ארז, "ואנחנו לא יכולים לקפוץ ישר לסוגיה עמוקה או להתחיל לרוץ אלפַיים, כך גם ביקיצת עם ישראל. כשאנחנו חוזרים לארצנו זוהי רק ההתעוררות. אנחנו פוקחים עיניים, שרויים עדיין בערפל. הכוחות שלנו עדיין לא בשיאם. השכל והמחשבה עדיין בעלטה. עם ישראל עוד לא שב לעצמו. למסורתו, לא-לוהיו. אבל לאט לאט, אנחנו קמים ומתעוררים, עד לקימה המלאה שבה נשוב לעצמנו במלוא הכוחות והעוצמה".
אין ישראל נגאלין עד שיעשו אגודה אחת. (ילקוט שמעוני, פרשת נצבים)

סיפור- זיכרונות מימי ההצבעה באו"ם

באותו ערב שבת שקדם להכרעת האו"ם, נתבקש אליהו משה גנחובסקי, ממנהיגי 'המזרחי' בירושלים, על ידי הרב הרצוג, להתלוות אליו בהליכתו לשריד בית המקדש, הכותל המערבי. הייתה זו ההליכה האחרונה לכותל לפני פרוץ מלחמת השחרור. בזיכרונותיו מספר גנחובסקי, כי עד היום חרותה בו אווירת הקדושה וההתרגשות שהרב הרצוג היה אפוף בה באותה שעה. "כולו היה בוער ברגש נפלא של היום ההולך וקרב".
באותו ערב שבת התאסף קומץ אנשים לפני הכותל המערבי והתלווה אל הרב. המניין היה מצומצם, אולם תפילתו של הרב הייתה זכה והביעה את צעקת לבו. דומה היה שהרקיעה שחקים. בדרכו חזרה מן התפילה, נראה הרב כשהוא בעולמות אחרים, כולו ציפייה למדינת ישראל. כל שיחתו נסבה על יום ההכרעה ההיסטורי, היום שחיכו לו דורות של יהודים במשך אלפי שנים.

במוצאי שבת, פרשת וישלח, ט"ז בכסלו, תאריך הידוע ככ"ט בנובמבר 1947, נערכה ההצבעה באו"ם. כשהמון עם ישראל התבשר על התוצאות, 33 קולות בעד ו-13 קולות נגד, חגג העם כולו בכל רחבי הארץ. הנוער יצא בשירה וריקודים במשך כל הלילה. בירושלים נהרו המונים מכל החוגים לחצר המוסדות הלאומיים ולבית הרב הרצוג, כדי להביע את התרוממות הרוח ותודת היישוב למנהיגיו. הרבנות הראשית הכריזה על יום שבת קודש פרשת 'וישב', כ"ג בכסלו תש"ח, כשבת הלל והודאה בארץ ובעולם כולו.
אליהו גנחובסקי ממשיך ומספר כי כשהגיע לביתו של הרב הרצוג במוצאי אותה שבת לאחר ההצבעה, ביקשו מהרב הרצוג שיישא דברו לאומה ברדיו. הרב אמר: "שלחני היום כי עלה השחר – נתקיימו כבר דברי פרשת השבוע שקראנו היום. אחרי שנות הגלות המרה, שארכה אלפיים שנה, הנה שחרה של גאולת ישראל עולה. התאחדו כל בית ישראל בתקווה איתנה ואמונה בצור ישראל וגואלו". הרב הרצוג חיבר תפילות מיוחדות עבור האומות שהצביעו בעד מדינת ישראל באו"ם:
"אבינו שבשמים, ברך את האומות אשר הצביעו ביום ההכרעה למען הכושלת שבאומות, לתת לה שם ושארית בנחלת אבותיה. שלם להן פועלן הטוב, ומשכורתן תהא שלמה ממך. נקיים את הדבר אשר הבטחת לאברהם אבינו לאמור: 'ואברכה מברכיך... ונברכו בך כל משפחות האדמה'".

(שאול מיזליש, 'רבנות בסערת הימים' עמ' 97)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il