ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר זמן הגאולה

כ"ב אדר תשע"ז

גאולת ישראל חלק ז'

--- ---כ"ב אדר תשע"ז
לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
ביאורים- יציאת מצרים – שורש הגאולות
"אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם' (ירמיה). אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל"
הגאולה העתידה תאפיל על הזוהר של יציאת מצרים, על כך אין חולק. תהליך קיבוץ הגלויות, שבמהלכו מתאספים יהודים מכל קצוות תבל לנחלתם העתיקה לאחר ניתוק של כאלפיים שנה, פשוט לא נתפס. אין הסבר רציונאלי להתרחשות העולמית שבה עם מחליט לקום לתחיה לאחר תרדמה ממושכת ולייסד עצמאות מחדש. עד כדי כך שבן זומא טען שיציאת מצרים תשכח לחלוטין מהלבבות בימות המשיח . לעומת זאת, חכמים קבעו שיציאת מצרים לעולם לא תיעלם מהתודעה הלאומית. רק כשישראל יצאו לחופשי, נסללה הדרך לימות המשיח, והשלמות האוניברסלית החלה לצבור תאוצה. הגאולה העתידה מסכמת תהליך שנפתח ביציאת מצרים. לכן גם בימות המשיח, כשנהיה מרוכזים בתחיית העם העכשווית, נמשיך להזכיר את יציאת מצרים העתיקה. כי את הגאולה הזו אי אפשר להפסיק.

הלכה- בסיס לדבר האסור- א
חפץ של היתר שהונח עליו דבר שהוא מוקצה על מנת שיהיה מונח עליו בשבת, נעשה גם החפץ המותר מוקצה, מפני שהוא 'בסיס לדבר האסור'.
למשל, המניח כסף על שולחן, למרות שהשולחן מצד עצמו אינו מוקצה, כיוון שהניח עליו כסף שהוא מוקצה, נעשה השולחן מוקצה מפני שהוא 'בסיס לדבר האסור'. כלומר, בהחלטה להניח את הכסף על השולחן, גלומה הסכמה שלא להשתמש בשולחן בשבת, ונעשה השולחן מוקצה. וגם אם הכסף ייפול ממנו באמצע השבת, כיוון שהשולחן היה מוקצה בבין השמשות - נותר השולחן מוקצה לכל השבת.
אבל אם לא התכוון שהכסף יהיה שם אלא שכח אותו על השולחן, כיוון שלא החליט לעשותו בסיס לדבר האסור, השולחן לא נעשה מוקצה. אלא שלכתחילה אין לטלטל אותו עם המוקצה שעליו, ולכן יטה את השולחן כדי שהכסף ייפול הצידה. ואם ייגרם הפסד מהפלת המוקצה הצידה, כגון שהמוקצה הוא מחשב כיס, מותר לטלטל את השולחן עם המוקצה שעליו עד למקום שבו יוכל להטותו הצידה בלא לגרום נזק. (מתוך 'פניני הלכה' שבת ב' כג, ה)

דברים שבלב- דייר משותף
"אז מתי אתה עולה לארץ?", שאלתי את ג'רמי, בן דודי האמריקאי, לאחר שבוע מרוכז של טיולי עומק בארץ ובאתריה הנפלאים. "אני רוצה מאוד, אך מתלבט. אמנם ישיבת ארץ ישראל היא מצווה חשובה, אבל גם מצוות כיבוד הורים היא מצווה לא פחות חשובה, ואני לא בטוח שההורים שלי יתלהבו כל כך מהרעיון".
"אני חושב שמבחינה הלכתית ההורים לא יכולים לומר לך לא לקיים מצווה מהתורה", השבתי לו, "כמובן, צריך לשוחח אתם בנועם ובדרך ארץ, אבל מצוות ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וגם כנגד כיבוד הורים".
"אני מסכים אתך", הנהן ג'רמי. "אני רוצה לשתף אותך בתחושה חזקה שהייתה לי כשטיילנו בארץ. הגעתי למסקנה שמצוות ישיבת ארץ ישראל בימינו היא לא כמו בכל הדורות. מי שמקיים אותה לא רק מקיים מצווה, אלא שותף למהלך חדש בתולדות עם ישראל . במשך כל שנות הגלות יהודים קיימו את המצווה הזאת. במאה השנים האחרונות המצווה הזאת איננה מצווה פרטית, אלא חלק ממהלך אלוקי שמגמתו להשיב את עם ישראל הביתה . זהו, הגלות הסתיימה. אני מרגיש שאין לנו מה לחפש יותר בארצות הנכר. אפילו לא בסיר הבשר באמריקה". הוא חייך. "זה כבר אינו שיקול נקודתי האם לקיים מצווה זו או אחרת, אלא שאלה האם אני הולך יד ביד עם ריבונו של עולם, הרוצה שנשוב הביתה ונכניס רוח וקדושה למדינה שלנו, מדינת ישראל".
נתתי לו חיבוק אמיץ. "ג'רמי, הגיעה 'עֵת לְחֶנְנָהּ'!"

סיפור- סיפורו של צנחן / ד"ר משה עמירב
את מנחם-מנדל, שהיה מבאי-ביתנו בנתניה, הכרתי עוד משחר ילדותי. הוא היה איש מוזר וזעפן, שמעולם לא ראיתי על שפתיו אפילו צל צלו של חיוך. אבי סיפר לי פעם כי הוא מתאבל כל חייו,
"לא על משפחתו, כי אם על ציון". עוד סיפר לי אבי כי הוא חבר בקבוצה הנקראת 'אבלי ציון', המתכנסת בביתו. "ומה הם עושים?" שאלתי, ואבי השיב לי קצרות: "הם מתגעגעים לכותל המערבי". סקרנותי, סקרנות של ילד בן 12, נעורה בי, וכך ב-1957 הגעתי למפגש של 'אבלי ציון' בנתניה. בפה פעור מתדהמה הקשבתי באותו ערב לסיפוריו של מנחם-מנדל על תולדות 'אבלי ציון' בכל הגלויות ובכל הדורות. "גם במחנה הריכוז טרבלינקה" – סיפר לי מנחם-מנדל – הייתה לנו חבורת 'אבלי ציון'. יום אחד בשבוע היינו מענים את נפשותינו בצום". לא האמנתי למשמע אוזניי: אפילו במחנה המוות צמו אנשים לאות אבל על חורבן הבית!

כאשר נפרדתי ממנו, אמר לי משפט שזכרתי אותו שנים רבות: "כתוב במסכת בבא-בתרא: 'כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה'". וכך, באותן שנים, שנות נעוריי, בעת שחבריי עסקו בזמנם הפנוי בבילויים, הייתי אני עסוק באבל על ירושלים השבויה שמעבר לגבול.
ביום שני, ה-5 ביוני 1967, הגעתי לירושלים המערבית כחייל בחטיבת הצנחנים. כל אותו הלילה התקדמנו מבית לבית תחת אש-תופת... פגז ירדני התפוצץ על גג הבניין. כתוצאה מן ההדף עפתי באוויר. עד מהרה פרץ הדם מפניי, וכל מה ששמעתי היו הקריאות "חובש, חובש!". עופר החובש עצר את שטף הדם והרגיע אותי: "בעוד כמה דקות יגיע ג'יפ חילוץ ויפנה אותך לבית החולים". הבנתי כי מבחינתי המלחמה כבר נגמרה. "אבל אני חייב להגיע לכותל!" – הזדעקתי. עופר התבונן בי כאילו יצאתי מדעתי: "זה מה שמעניין אותך עכשיו, הכותל המערבי?!". כעבור שעות אחדות כבר הייתי בבית החולים הדסה עין-כרם. בבוקר המחרת האזנו לשידורו של כתב קול-ישראל, רפאל אמיר: "ברגע זה אני יורד במדרגות אל הכותל המערבי... אני נוגע באבני הכותל המערבי!". לא הייתי מסוגל להמשיך ולשמוע את השידור. קמתי ממיטתי ואמרתי למוטי, ששכב במיטה לידי, בהחלטיות: "אני הולך לכותל המערבי!".
אני נזכר היום בחיוך כיצד רצתי אליו, אל הכותל, אוחז בידו של מוטי, שכן בקושי ראיתי את דרכי. לפתע נעצרנו כהלומי רעם. לנגד עינינו ניצב הכותל המערבי: אפור, גדול, שקט ועצוּר. התחלתי להתקרב אל הכותל, כשליח ציבור העובר לפני התיבה: שליח של אבי הירשל-צבי מירושלים דליטא. שליח של סבא משה וסבא ישראל שנטבחו בפונאר. שליח של מורי ורבי אבל-ציון מנחם-מנדל ושל כל משפחתו שנספתה בטרבלינקה.
מישהו בירך לידי ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", אך לא הייתי מסוגל לענות "אמן". רק שמתי ידי על האבן והדמעות שזלגו מעיניי היו חלק מים-התפילות, הניגונים והגעגועים של אבלי-ציון לדורותיהם.
עוד בנושא זמן הגאולה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il