ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת, היום הראשון או האחרון?

דף הבית בית מדרש מדורים קרוב אליך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשע"ז

שבת, היום הראשון או האחרון?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הדיווח הארוך והמפורט של התורה על הקמת המשכן מופיע פעמיים: פרשות תרומה ותצווה ותחילת פרשת כי תישא מספרות על הציווי מפי ה'; ופרשות ויקהל ופקודי מספרות על הביצוע בידי אדם. והנה, בכל אחת מן החטיבות הללו נסמכת לעניין המשכן המצווה לשמור את השבת.
זיווג כפול זה של המשכן עם השבת הוא בעל השלכות הלכתיות ואמוניות חשובות. ראשית, על פי מסורת התורה שבעל פה, סמיכות העניינים נועדה להבהיר שהשבת דוחה את בניית המשכן. ביום השביעי חדלים לא רק ממלאכות החול. אפילו מלאכת הקודש של בניית בית ה' נפסקת בו. עד כדי כך, שחז"ל למדו מָהן המלאכות האסורות בשבת מן המלאכות שנעשו בבניית המשכן: אלה הם ל"ט אבות מלאכה.
ברובד מטפיזי יותר, יש כאן אמירה בדבר סדר חשיבותן של קדושות שונות. התורה שתלה רמזים לשוניים רבים לכך שמלאכת יצירת המשכן היא שיקוף אנושי למלאכת בריאת העולם – ולכך שהשלמת בניית המשכן דומה לשבת שבאה לאחר ששת ימי בראשית. השוו את הפסוקים על סיום בניית המשכן לפסוקי הסיום של בריאת העולם: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ... וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ כֵּן עָשׂוּ. וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט, לב־מג); וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱ־לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱ־לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ־לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, א־ג). מילות המפתח חוזרות: "מלאכה" (או עבודה), "ויכל" (להטיותיה) ו"ויברך". כשם שמעשה הבריאה הוביל אל השבת, כך גם מעשה המשכן מוביל אליה; והקדוּשה בזמן, השבת, גוברת על הקדושה במרחב, המשכן.
בציווי על המשכן, מצוות השבת מופיעה בסוף. לעומת זאת, בחטיבת הביצוע, מצוות השבת מופיעה בפתח ורק אחריה באים ענייני המשכן. מהי הסיבה להבדל זה?
במסכת שבת מופיעה מחלוקת בשאלה מה יעשה אדם הנמצא רחוק ממקום יישוב ואיבד את חשבון הימים: באיזה יום ישמור שבת? שתי תשובות מוצעות. רב הונא אומר "מונה שִשה ימים ומשַמר יום אחד", כלומר היום שהאדם הבין בו כי שכח את החשבון ייחשב לו כיום א' בשבוע; ואילו רב חייא בר רב אומר "משמר יום אחד ומונה ששה". שורש המחלוקת, מסבירה הגמרא, הוא זה: "מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון".
כלומר: מנקודת מבטו של בורא עולם, השבת היא היום השביעי; ואילו מנקודת מבטו של האדם, שנברא ביום שישי, השבת היא היום הראשון. המחלוקת היא מהי נקודת המבט שעלינו לאמץ – האלוהית או האנושית. הנה לנו אפוא תשובה פשוטה לשאלתנו על פרשיות השבת והמשכן. בחטיבה הראשונה, של הציווי על המשכן, נקודת המבט היא של המצווה, הקב"ה, ולכן מצוות השבת באה לאחר מצוות מלאכת המשכן. בחטיבה השנייה, של הביצוע, נקודת המבט אנושית – ולכן מצוות השבת, שהוא היום הראשון בשבוע וגם בהיסטוריה, באה לפני תיאור המלאכה.
אך ישנו רובד עמוק יותר, והוא טמון בהבדל מהותי בין בריאה אלוהית ליצירה אנושית. בבריאה אלוהית, אין מרחק בין הכוונה לבין הביצוע. ולא רק שהביצוע מיידי, הוא גם ודָאִי וידוע מרגע התכנון. לא כן אנו, בני האדם. לא פעם, סוף המעשה איננו ברור לנו בעת המחשבה־תחילה. היצירתיות כרוכה באי־ודאות, במידה של הסתכנות. הדברים נכונים שבעתיים באשר להיסטוריה האנושית. "חוק התוצאות הבלתי־מכוונות" מלמדנו כי מהפכות אינן נגמרות כמעט אף פעם כפי שתוכננו. מדיניות שנועדה לעזור לעניים משיגה לפעמים את ההפך. פרידריך האייק טבע את המונח "התרמית הגורלית" לכישלונה הבלתי־נמנע בעיניו של ההנדסה החברתית – המחשבה שאפשר לתכנן התנהגות אנושית מגבוה.
אפשרות אחת היא פשוט לתת לדברים לקרות. אולם רוח התפיסה ההיסטורית של היהדות אינה נוחה מחביקת־ידיים כגון זו. הדרך האחרת היא, ככל הידוע לי, ייחודית ליהדות: לטעום מן הסוף כבר בהתחלה. זוהי משמעותה של השבת. שבת איננה סתם יום מנוחה. היא הטרמה של "קץ ההיסטוריה", של אחרית הימים. בשבת אנו משחזרים את ההרמוניה האבודה של גן עדן. בשבת איננו להוטים לעשות – אלא אנו שמחים להיות. ליום אחד, איננו רשאים לתמרן את העולם; במקום זאת, אנו שמחים בעולם שהרי הוא יצירת האמנות האלוהית העילאית.
שום אוטופיה לא התגשמה אי פעם (והרי זה פירוש המילה אוטופיה: "שום מקום") – אך יש אחת שעתידה להיות יוצאת דופן ולהתממש: העולם הבא. הסיבה לכך היא שאנו עושים חזרות לקראתו אחת לשבוע.
הנה לנו אם כן עומקה הסמלי של דרמת עשיית המשכן. במדבר, זמן רב לפני חציית הירדן והכניסה לארץ היעודה, אמר אלוהים לבני ישראל לבנות עולם בזעיר אנפין. עולם זה, המשכן, יהיה מקום של סדר דקדקני ומידות מדויקות – כי כזה הוא עולם הטבע הנברא, ובלעדי זאת לא היה מתקיים. בניית המשכן הייתה אב־טיפוס סמלי של בניית חברה. כשם שהמשכן הוא בית לשכינת ה', כך תהיה גם החברה הישראלית אם היא תמלא אחר דבר ה'. ייעודה העליון של חברה כזו הוא כינון הרמוניית קיום שאיננו חווים בחיי העמל והיומרה, העימות והתחרות שלנו.
ההרמוניה הזו עוד לא הגיעה לעולם המעשה שלנו, אך ה' רצה שנכיר את היעד הזה, שנדע לאן פנינו מועדות וכך לא נתעה במדבר הזמן. משום כך, בשלב הביצוע האנושי, השבת באה ראשונה, לפני בניית המשכן – אף על פי ששַבַּת־העולם, שַבּת־ההיסטוריה של אחרית הימים, תגיע אחרונה. ה' "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית": כבר בראשית מעשה מודיע לנו את סופו, כבר מראשית הימים מגיד לנו את אחריתם. וכך, עוד לפני שאנו בוראים את המיני־עולם שלנו, המשכן, אנו מתחילים ב"חזרות" למנוחה שתבוא אחרי מלאכת היצירה, לשלום העולמים שיחליף באחרית הימים את חיי היגע. לפני תחילת המסע אנחנו מציצים אל יעדו.
רק מי שיודעים לאן פניהם מועדות יגיעו ליעד, בין אם הם רצים אליו בין אם הם מזדחלים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il