ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש מגילת אסתר

לב מלך ביד ה'

מגילת אסתר עומדת מול מי שרואים בעצמם מנהיגי העולם, שבטוחים ש"אני אוביל, אני אנווט", וטופחת על פניהם בעוז
לחץ להקדשת שיעור זה
אין לך כמגילת אסתר כדי לבטא את מגבלות המנהיג. המנהיג חושב שהוא עקבי, שיטתי ומסודר, ואפילו כול יכול, אך האמת – איך נאמר בעדינות – קצת שונה.
הכול מכירים מנהיגים, מן העת העתיקה וגם מן העת החדשה, שגרסו "אני ואפסי עוד", שהצהירו "לי יאורי ואני עשיתיני", שתפיסתם הייתה "L'État c'est moi" ("המדינה זה אני"), ש"אני אוביל, אני אנווט", והלאה והלאה, עוד ועוד מנהיגים במהלך שנות ההיסטוריה כולה. באה מגילת אסתר וטופחת על פניהם, ובעוז. ולמען הסר כל ספק יובהר שהדבר נכון לא רק ביחס למנהיג נוכרי, ממש לא. גם החלטות של מנהיג יהודי אינן מתקיימות במלואן, ומגילת אסתר מלאה בדוגמאות מכל הסוגים.
אחשוורוש מקבל החלטה להרוג את ושתי, אולם לא עוברות אלא שעות ספורות והוא כבר מתחרט. אחשוורוש מעדיף תחילה את אוהבו (המן) על אשתו (ושתי), אך בדילמה מקבילה הוא מחליט דווקא להעדיף את אשתו (אסתר) על אוהבו (המן), שאותו הוא הורג. בנוסף לכך, במשך חודש שלם הוא לא מוצא כל עניין לראות את אסתר, אך די בראייתו אותה מרחוק כדי להושיט לה מיידית את שרביט הזהב. וכמובן אחשוורוש מקבל את המלצת המן להשמיד אם העם היהודי באיגרות ראשונות, ולא חולף זמן רב עד שהוא מאפשר לעם היהודי להתגונן, ואף להתקיף, באיגרות שניות. לא בכדי תיאר אותו רבן גמליאל, אישיות נשיאותית שהבינה דבר ושניים במנהיגות: "מלך הפכפכן היה".
ומן הגברים אל הנשים - הפכפכנותה של זרש, רעיית המן. תחילה על לשונה אמירה אנטישמית: "ותאמר לו זרש אשתו... יעשו עץ גבוה חמישים אמה ובבוקר אמר למלך ויתלו את מרדכי עליו ובא עם המלך אל המשתה שמח". אך לא עובר זמן רב, ומשהנסיבות משתנות היא לא מהססת להפוך את האמירה מן הקצה אל הקצה: "ויספר המן לזרש אשתו... את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו".

ה"יום טוב" בוטל

ומן הנוכרים אל היהודים: נשווה את מה שהחליטו מרדכי ואסתר (או הפרזים, מעצמם) תחילה, עם מה שלבסוף אכן בוצע. ובכן, תחילה נאמר: "על כן היהודים הפרזים... עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו" – כלומר פורים יצוין על ידי הפרזים בי"ד באדר, יום זה יהיה "יום טוב", ולכן ייאסר במלאכה ויינתנו משלוחי מנות, אך לא נאמר דבר על מתנות לאביונים. בביצוע, לעומת זאת, נאמר: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". מחד גיסא כאן כבר לא מוזכר "יום טוב", ולכן פורים אינו אסור במלאכה, כהדגשת הגמרא: "[איסור] מלאכה לא קבילו עלייהו, דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו יום טוב לא כתיב". מאידך גיסא, ישנה תוספת של "מתנות לאביונים". זאת ועוד, לא רק הפרזים מציינים את פורים אלא גם המוקפים, ובהתאם - לא רק י"ד אלא גם ט"ו.
יש מהפרשנים שאכן נתנו דעתם לפשר השינויים ואף כרכו אותם זה בזה. כך למשל המלבי"ם, שסבר כי הפרזים חשו בסכנה גדולה הרבה יותר, ולכן מעצמם יזמו את ציון האירוע, וגם סברו שנכון לציין "יום טוב", שכן אמנם עם ישראל הכללי אינו רשאי לייסד יום טוב חדש, אך הדבר מותר ליחידים ולקבוצה. ואולם שעה שהוברר שהסכנה הייתה כללית, הרי שנכון להוסיף את יום ט"ו בעבור המוקפין, ומאחר שבמקביל הכרחי לבטל את היום טוב - בהיות האירוע כלל ישראלי - נוספה להם במקום זאת מצוות צדקה: "מתנות לאביונים... כי תכלית היו"ט היה לפרוש בו מהבלי העולם לעבודת ה' ותורתו, וציווה נגד זה שייתנו צדקה שהוא גם כן מצווה".
היו שעוד הוסיפו כי כך מתבאר מדוע תחילה נכתב "משלח מנות" חסר אות וי"ו, בעוד שלבסוף "משלוח מנות" מלא וי"ו. אין זה אלא מעין אותו עניין: תחילה כאשר דובר על יום טוב, לא היה מקום למתנות לאביונים שכן עיקרן בממון, ולכן הגדילו את משלוחי המנות, מלאי וי"ו. ברם, שעה שהוחלט שאין מקום ליום טוב, אזי ודאי שראוי לתת ממון כמתנות לאביונים, מה שבא על חשבון קיצוץ במשלוחי המנות, שחסרו וי"ו.
בהחלט הערה מחודדת, דא עקא האמת היא ששוברה בצדה: לא זו בלבד שיש שגרסו להפך – הראשון הוא שמלא ודווקא השני הוא שחסר, אלא שהעיקר הוא שברוב-ככל ספרי התנ"ך המדויקים בשתי הפעמים הכתיב זהה לחלוטין: "משלוח". ייתכן אפוא שמעט ביסום חל על חלק מהכותבים, ובכל מקרה מכלל חידוד נאה הדבר לא יצא. בין כך ובין כך, גם כאן מתקיים פער לא קטן במעבר מההנחיות לביצוע.
העולם אומר, ביידיש עסיסית: "ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט" (כשהאדם חושב, א לוהים צוחק). מתברר שאפילו כאשר "דער הויפטן טראכט" (השליט - המנהיג - חושב) גם אז "גאט לאכט"... בסופו של דבר: "לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו".

מתוך העיתון בשבע.
הרב פרופ' נריה גוטל
רבה של 'קהילת רדליך – ירושלים', מחב"ס 'השתנות הטבעים בהלכה', 'מכותבי ראיה', 'חדשים גם ישנים', 'שלמי שמחה', נשיא-אמריטוס מכללת 'אורות ישראל'.
עוד בנושא מגילת אסתר

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il