בין קודש לחול

"וירא אלוקים כל אשר עשה והנה טוב מאד...", אומר המדרש בבראשית רבה " טוב "- זה יצר טוב, "מאוד "- זה יצר רע. ויש לשאול מדוע טוב מאוד זה יצר רע, הרי באופן פשוט יצר הרע הוא המפריע לאדם לפגוש את "גילוי האלוקים" בבריאה? יותר מכך- הקב"ה ברא את הכוחות השונים בבריאה את הטוב ואת הרע. הרע לכאורה מסתיר את האלוקים, מסתיר את הבהירות שאמורה להיות בעולם, שאכן המציאות כולה מעידה על יוצרה, וא"כ מדוע קורא המדרש לטוב מאוד- יצר הרע?

הרעיון שעומד בבסיס המדרש לעניות דעתי הוא שאכן במציאות יש רק גילויי אלוקות שונים, חלקם גלויים וחלקם מוסתרים. החלקים הגלויים, בהם יש הבנה גלויה שהם עוזרים לאדם בפגישתו את אלוקים, אבל בחלקים הסמויים שאינם נראים לעין השטחית, מה שנראה לעין, נראה כסותר את מציאות ה' וכריק מתוכן של גילוי שמו יתברך, אך לאחר העמקה ועיון במציאות הלכאורה רעה מגלים, או מיד או לאחר זמן, ולמפרע את הכוונה האלוקית הגלומה בו ואז גילוי ה' הוא עוד הרבה יותר גדול מבהיק נוצץ ומאיר כי תמיד על דבר שבהתחלה נראה רע ולבסוף טוב יש יותר התפעלות, שאפילו בו- בדבר החשוך שם שמים מאיר.

הגמרא במסכת סוכה בדף נ"ב כותבת שלעתיד לבא הקב"ה שוחט את יצר הרע ורשעים בוכים וצדיקים בוכים כל אחד מסיבותיו הוא. שואל המהרש"א על מה הצדיק בוכה הרי הוא ניצחו? עונה המהרש"א בתירוץ שני, צדיק בוכה באמת על הרע כי הוא מבין את מהותו, הוא מבין שהרע גם הוא שלוחא דרחמנא הוא "לאתגר" את האדם על מנת שיוציא את כוחותיו מן הכח אל הפעל ועל כן הוא בוכה שהמקפצה ש"הרע" גרמה לצדיק לזנק ולהתגבר ולהתעלות נעלמה. ועל זה כתוב "באבוד רשעים רינה" ומפרש הרב זצ"ל (באוה"ק ג') רינה למי? בפשט- לצדיק, שכשהרשע נאבד רינה לצדיק אך בעומק רינה לרשעים. הרשעים עצמם בתוך תוכם שואפים אל כליונם, כי מטרתם הפנימית היא שיתגברו עליהם ובעקבות כך יתגלה דרכם ובגללם שם שמים.

ומעתה נעבור לחיי המעשה
התלמידים שנכנסים לישיבה ומבקשים לגדול בתורה וביראת שמים ולבסס את עולמם הרוחני בבחינת "ואני קרבת אלוקים לי טוב". יש בהם נקודות פתיחה שונות ועל כן ההתיחסות היא כללית ולא פרטית, כמו כן הדרכה מעשית יוצאת באופן כולל עקבי ומוסבר רק ממרן ראש הישיבה שליט"א, ומרבני השיעורים השונים בתאום עם דעתו והדרכתו הכוללת. ולעניות דעתי המשנה היא ערוכה ומוסברת כדלקמן (חלק מהדברים נתבררו בשיחות עם הרב וייצן):

רבים מהתלמידים שנכנסים לישיבה רוצים אותה ואת ההתגדלות התורנית שלהם, רואים הם את עצמם שייכים למסלול ארוך טווח בישיבה ובשלבים מתקדמים של ביסוס ובנית עולמם הרוחני תורני צולחים הם בהצלחה את מסלולי הלימוד השונים ובשלב מסוים, עוברים משלב בנין וקבלה - לשלב נתינה בשלבים. עד היציאה החוצה לעולם המעשה, כשמרכז הנתינה עוסק בעולם הרוח. תלמידים אלה ספגו במשך שנים את יסודות הבנין הרוחני עיצוב אישיותם השקפת עולמם המושתת על לימוד ענייני הלכה ואגדה, אמונה וגמרא בעומק ובבקיאות אישיותם נבנית בבריאות ואיזון מיוחדים, שעל כל אלה מנצח ומדריך את דרכם מו"ר הרב זלמן מלמד שליט"א ראש הישיבה.

ישנם תלמידים שנקודת המוצא שלהם פחות בהירה, והם נדרשים לצלוח את דרכם תוך כדי בירור זהותם ואישיותם, ולאחר 3-4-5 שנים לפחות מתבהרת דרכם וזהותם הפנימית, כך זה צריך להיות פחות מכך זה לרוב לא רציני מספיק. הם לומדים ברצינות ובכובד ראש, בהתמדה ובשקידה את יסודות הבניין ומעצבים את אישיותם תוך כדי יצירת בהירות ל"אות" המיוחדת להם שלא בהכרח מתאימה עם המחשבות שלהם על עצמם בתיכון. (ולפעמים כן) הם מתלבטים מעבר לבניין היסודי של שייכות לעולם של קדושה, מעבר לפיתוח המשקפיים המיוחדות שדרכם כל דבר בעולם נתפס כשייך להופעת וגילוי שמו יתברך. הבנת המציאות כולה בעיניים אמוניות גדולות ובעיקר הבנה ש"בכל דרכיך דעהו" כמו שמסביר הרב זצ"ל במוסר אביך פרק ב'. הם מתלבטים האם ה"אות" שלהם היא ארוכת טווח בישיבה? האם עתידם הוא פנים ישיבתי- עולם של קודש, או עולם המעשה- עולם חוץ ישיבתי עולם החול, ופעמים העולמות נראים להם מנוגדים וסותרים.

להם נאמר כך: הבנין הרוחני הזה, הקישור והשייכות אליו, צריך ליצור תחושה של שליחות של כל תלמיד באשר הוא ולכל מקום שילך יטביע הוא את המבט המיוחד, את הרעיון, שבכל דבר שאני עסוק - שם שמים מתגלה, ואז במבט כזה היציאה החוצה היא שליחות של בית המדרש שחושפת את שם שמים בכל המציאות המורחבת בין אם זה ביציאות זמניות הביתה, ובין אם זה בשירות הצבאי, ובין אם זה תלמיד שהגיע למסקנה לאחר בירור וליבון של הסוגיא עם עצמו ועם רבותיו שה"אות" שלו היא בעולם החול. היסודות, השליחות, השייכות לקודש,הופכות את חייו למעין "אידיאליזם" בלתי גבולי. (הביטוי נלקח משיחות עם הרב וייצן) אני באשר אני, עוסק בגילוי הקודש שבחול, עולם החול ועולם הקודש במבט זה אינם מיצרניים זה לזה אלא - האחד, נשמתו של השני. גם תחושות לא נעימות שעלולות להיווצר לתלמידים שמוצאים הם את דרכם מחוץ לעולם הישיבה וכביכול הם ברמה אחרת, התחושות האלה יפנו את מקומם לתחושות של אידיאליסטיות ושליחות כי אני מודד את יעודי לא ביחס לחברי, אלא ביחס ל"אות" המיוחדת לי וכבר נאמר בברכות י"ז "אני בריה וחברי בריה, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".

כיוון שעלון זה יוצא לתלמידינו שבצבא אולי עוד שתי מילים באופן ממוקד על הצבא.

גם העולם הצבאי כמו יתר התחומים בעולם העשייה , מהווה צומת חשובה בהיותה תקופה מחוץ לישיבה בה האדם יכול לקנות דברים רבים ולבצע את המצווה החשובה הזו בכל יכולתו.

גם שם אדם מביא לידי ביטוי את אישיותו את שליחותו בהיותו לוחם טוב ,מקצוען, לוחם שעולמו הרוחני מוציא את ביטויו בדבר שבו הוא עסוק. יש כאלה שהצבא מהווה עבורם מעבר הדרגתי לעולם העשייה בחוץ ויש כאלה ש"האות", השליחות שלהם, היא הצבאית. הדבר מתברר בישיבה ואז ההתמקצעות ומשך התקופה בה אדם משרת היא ארוכת טווח. הבירור הזה הוא יסודי מעין כמוהו בעיקר לאלה שמתלבטים מהי השליחות המיוחדת שלהם.

העיקר שהתלמיד יצא בשלום לכל אשר יפעל, וכשיפעל יהיה שלם עם שליחותו ולא יקרע בין השליחויות השונות כי אז יוצא שכרנו בהפסדנו שכל שליחות שהוא עושה הוא חולם על האחרת ואז הוא עושה את הדבר שבו הוא עסוק במחצית הכוח.
צריך להתגדל ,להשתלם וליצור שייכות ובהירות גדולה על השליחות שלי ואז "כל העולם כולו מתקפל אז לפניו בדבר שבו הוא עסוק" (מוסר אביך ב')

לסיכום
עולם החול אינו הפקר ותפקידנו וייעודנו להפוך את העולם למקום שבו "לית אתר פנוי מיניה כלל" הבנה זו מחייבת להעמיק בבניית בניין האמונה ליצור שייכות עצמית לקדושה ולהפוך את חיינו לשליחות של גילוי שם שמים כל אחד בדרכו בייעודו ב"אות" המיוחדת לו ומינה ומינה יתקלס עילאיה 1 .

בברכת הצלחה בברור הדרך
וביישום המטרה.

---