בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

פנינה בת שרה

undefined
9 דק' קריאה 45 דק' צפיה
האם חייבים על מלאכה ללא צורך?
נחלקו התנאים בדין 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' בשבת: האם חייב עליה כדעת רבי יהודה, או שפטור כדעת רבי שמעון. בהגדרת 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' נחלקו הראשונים 1 , וכך היא שיטת התוספות 2 :
נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואינו צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכים לה במשכן אלא לעניין אחר, כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף המלאכה ושורשה. ולפי זה כולהו אתי שפיר: הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכים לחפצים שהוציאו, צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו צריכים לתחש, וחלזון ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס ולהוציא ליחה תמיד אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי להכניס ולהוציא...

לדעת ר' שמעון, בשבת חייבים רק כאשר עושים את המלאכה לאותו צורך כעין הצורך שהיו עושים את המלאכה במשכן. לדוגמא, במלאכת הוצאה חייבים רק אם יש צורך שהחפץ יהיה בחוץ, ולא אם הצורך הוא שהחפץ לא יהיה בפנים. ויש לעיין, מה הדין כאשר אדם עושה מלאכה באופן סתמי - לא למטרה שהיו צריכים לה במשכן, וגם לא לשום מטרה אחרת? מקרה כזה הוא מאוד שכיח. ונביא כמה דוגמאות:
א. אדם יוצא לרשות הרבים כשבכיסו מפתח של הבית. הוא לא צריך את המפתח בחוץ וגם אין לו צורך להוציאו מהבית, הוא פשוט התעצל להוציאו מהכיס.
ב. אדם אוהב לקשקש אותיות, ללא כל ערך ומטרה. האם יש בכך משום מלאכת כותב?
ג. החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה עושה מלאכה שאינה צריכה לגופה 3 , כי מטרתו אינה עשיית הבור אלא השימוש בעפר שהוא מוציא. מה דינו של אדם שמשחק בחול ועושה בור, אך אינו צריך לא את הבור ולא את העפר?

כמובן שיש עוד דוגמאות אפשריות רבות, והשאלה העקרונית היא האם תנאי לחיוב הוא שהמלאכה תהיה צריכה לגופה, או להיפך - תנאי לפטור הוא שהמלאכה לא תהיה צריכה לגופה?
נראה שאפשר לתלות שאלה זו במחלוקת ראשונים, בסוגיית "מקלקל בחבורה" 4 .

מקלקל בחבורה ובהבערה
שנינו "כל המקלקלים פטורים", ועל כך מביא רבי אבהו ברייתא "כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר". במלאכות חובל ומבעיר חייבים גם בדרך של קלקול, ולמדים זאת מכך שהתורה הוצרכה ללמדנו בפסוק מיוחד שמותר למול בשבת, משום המצוה, ומכאן שפעולה של מילה היא בדרך כלל אסורה, אף שהיא פעולה של קלקול; וכן התורה הוצרכה ללמד שאסור לשרוף מי שחייב ארבע מיתות בית דין, ומכאן שהבערה כזו הינה אסורה אף שהיא קלקול.

ר' יוחנן חולק על רבי אבהו, ואומר:
פוק תני לברא, חובל ומבעיר אינה משנה. ואם תאמר משנה, חובל בצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו.

לדעת רבי יוחנן, האפשרות היחידה להעמיד את דברי הברייתא שמקלקל בחבלה ובהבערה חייב היא רק כאשר אדם חובל כי הוא צריך את הדם לרפואת כלבו, או כשאדם מבעיר חפצים כי הוא צריך את האפר. במקרים אלו יש צורך מסוים במלאכה, והצורך הקטן מספיק כדי לחייב, אף על פי שזהו קלקול.

רש"י מסביר שמחלוקת רבי אבהו ורבי יוחנן היא בעצם מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. לפי רבי שמעון לא יתכן שחובל יתחייב כאשר הוא צריך את הדם לכלבו, שכן במקרה כזה המלאכה אינה צריכה לגופה. כך גם בהבערה, אם אדם יבעיר עצים כדי להשתמש באפר תהיה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ויפטר. הלכך "אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל", רק כשאדם רוצה לחבול הוא חייב, וממילא מוכח שבחבלה ובהבערה חייבים גם במקלקל. לעומת זאת, לפי ר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, וממילא אין צורך לומר שסתם חובל ומבעיר חייבים, אלא דוקא חובל לכלבו ומבעיר לאפרו חייבים, כי הם עשו את המלאכה לצורך.

התוספות 5 מקשים על רש"י, אם רבי אבהו סובר כרבי שמעון מדוע אומר לו רבי יוחנן "חובל ומבעיר אינה משנה?" הרי זוהי דעת רבי שמעון! אלא ודאי שרבי יוחנן חולק על רבי אבהו בשיטתו של רבי שמעון עצמו:
דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר אף על פי שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לר' שמעון, דגמר ממילה והבערת בת כהן, ורבי יוחנן סבר דרבי שמעון נמי לא מחייב אלא אם כן איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו, דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה, אבל לרבי יהודה אפילו צריך לאפרו ולכלבו פטור, דאין זה תיקון חשוב...

בהמשך 6 שואלים התוספות, כיצד יתכן שרבי אבהו מחייב חבלה לשם חבלה, באופן שאינו צריך לכלבו? הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומפורש בגמרא שרבי שמעון מצריך שהמלאכה תהיה לגופה!

נתבונן בקושיית התוספות: מדוע חבלה לשם חבלה אינה לגופה? הרי הוא חובל בשביל לחבול, אין לו שום מטרות אחרות בעשיית המלאכה! אם הוא היה חובל שלא לצורך החבלה עצמה אלא למטרה אחרת, כגון בשביל להוציא את הקוץ, אז זו באמת מלאכה שאינה צריכה לגופה; אבל כאן אין לו שום מטרה אחרת!

כדי להבין את קושיית התוספות מוכרחים לומר, שהם יצאו מנקודת הנחה שמלאכה הצריכה לגופה חייבת להיות מלאכה שיש בה צורך. אם אין שום תועלת במלאכה, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. מנין למדו זאת התוספות? יתכן שזוהי משמעות המילים " הצריכה לגופה", שיש צורך בגוף המלאכה. לכן הקשו התוספות היאך יתכן לחייב כשאדם מקלקל בלי תועלת, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומתרצים התוספות שאכן בדרך כלל אדם החובל לשם החבלה עצמה יהיה פטור גם לדעת רבי אבהו, והוא מחייב דוקא כשיש צורך בחבלה, כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה, שצריך לסלקם כדי שלא יבואו ליהנות מהם, ונמצא שיש בכך תיקון. דברי התוספות מצמצמים מאוד את דינו של רבי אבהו (קשה לחשוב על הרבה דוגמאות נוספות חוץ מאיסורי הנאה), לעומת זאת לפי רש"י דברי רבי אבהו הם כפשוטם - בחבלה ובהבערה חייב גם דרך קלקול.

בירור הגדרת "מלאכה שאינה צריכה לגופה"
לפי דרכם של התוספות, שרבי יוחנן עוסק גם בשיטת רבי שמעון, מקשים התוספות קושיא נוספת: כיצד יתכן לחייב בחובל שצריך לכלבו, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה? מה בין חובל שצריך להשתמש בדם שחייב, לבין חופר גומא שצריך להשתמש בעפר, שפטור? משיב התוספות:
ויש לומר דלא דמי, דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם, כי הדם הוא הנפש, ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדירה, אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום.

התוספות מסבירים שההבדל בין חופר גומא לבין הוצאת דם נעוץ בהבדל בהגדרת המלאכה. הגדרת מלאכת חובל היא הוצאת הדם "כי הדם הוא הנפש", ולכך בדיוק האדם צריך. אין זה משנה מהו היעוד של הדם בשלב הבא, כיון שעשיית המלאכה עצמה היא לצורך הוצאת הדם הריהו חייב. לעומת זאת הגדרת מלאכת חורש היא יפוי הקרקע, עשיית הבור, ובכך אין לו שום צורך.

מדוע לא נאמר שהבערה לצורך אפר היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, הרי האדם אינו צריך את ההבערה עצמה אלא את האפר? התשובה היא פשוטה, השריפה עצמה נעשית לשם השריפה, ועל כך האדם חייב; אמנם, השריפה היא רק אמצעי למטרה הסופית של האדם, שיהיה לו אפר, אך היעוד בשלבים הבאים אינו משמעותי. בשלב עשיית המלאכה יש לאדם מטרה בשריפה עצמה, שהיא השלב הראשון. לעומת זאת, בחפירת גומא אין שני שלבים. כל מטרת האדם בפעולתו היא הוצאת העפר, והבור נעשה בדרך אגב, תוך כדי הוצאת העפר.

התוספות האריכו להסביר מדוע חובל וצריך לכלבו אינו נחשב 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', ולעומת זאת שיטת רש"י בנויה על כך שחובל וצריך לכלבו זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ממחלוקת זו נלמד עיקרון: לפי התוספות מלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שיש בה צורך כלשהו, ומלאכה ללא כל צורך אינה מלאכה הצריכה לגופה. רש"י חולק, ולפיו אם אדם חובל ללא שום מטרה אלא רק כדי להזיק - חידשה התורה שהוא חייב. מכאן תשובה לשאלה ששאלנו, מהו דינו של אדם העושה מלאכה ואינו צריך אותה לשום מטרה, לפי רש"י הרי זו מלאכה, ולפי התוספות לא.

פסיק רישא דלא איכפת ליה
נראה שרש"י ותוספות נחלקו לשיטתם גם בסוגיית 'הצד חילזון' 7 . בגמרא מובאת ברייתא "הצד חילזון והפוצעו חייב אחת" - על הצידה - ושואלת הגמרא מדוע אינו חייב על הפציעה משום נטילת נשמה? עונה על כך רבא שאמנם נטילת הנשמה היא 'פסיק רישא' (היא מוכרחת כתוצאה מהוצאת הדם), אולם כאן אין האדם רוצה את נטילת הנשמה "דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא, כי היכי דליציל ציבעיה". מסביר רש"י:
טפי ניחא ליה - שדם החי טוב מדם המת, וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו, אפילו מת אין כאן אלא מתעסק. וכי מודה רבי שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי, ומיהו איכווני לא מיכוון.

רש"י מחלק בין 'פסיק רישא דלא איכפת ליה', לאדם לא איכפת מהמלאכה ואז הוא עדיין חייב, לבין מצב של 'פסיק רישא דלא ניחא ליה', כשהאדם היה מעוניין שהמלאכה לא תהיה, שאז הוא פטור.

התוספות 8 מסבירים אחרת. לשיטתם רבי שמעון פוטר גם בפסיק רישא דלא ניחא ליה, מטעם שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. דוקא הפטור של 'מקלקל' אינו קיים בחובל, אבל הפטור של 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' הינו בכל המלאכות, ולכן מי שלוקח מחט כדי להוציא את הקוץ הריהו פטור, אף שהוא חובל לצורך, כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

מחלוקת רש"י ותוספות כאן היא אותה מחלוקת שבסוגיא הקודמת: לפי רש"י רבי שמעון גם כשאין לאדם צורך במלאכה - אין את הפטור של 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', אבל לפי התוספות כדי שמלאכה תיחשב לגופה היא חייבת להיות עם צורך.

אלא שהתוספות מקשים קושיא גדולה על רש"י, שכן רש"י עצמו אומר בהמשך אחרת, וכפי שמוכרח מפשט הגמרא. המשנה 9 דנה באדם שמזרד זרדים, ואומרת שאם כוונתו בכך היא להשתמש בהם יש לכך שיעור מסויים, ואם כוונתו ליפות את הקרקע חייב בכלשהו. שואלת הגמרא, הרי גם כשכוונתו אינה לייפות את הקרקע - סוף סוף המציאות היא שהקרקע מתייפית, ומדוע לא יתחייב תמיד בכלשהו? עונה הגמרא שמדובר שהאדם עושה זאת בקרקע של חבירו, שאז אין לו צורך ביפוי הקרקע, ומסביר רש"י "דלא איכפת ליה לייפות". והרי בסוגיית הצד חילזון כתב רש"י שאם לא איכפת לו במלאכה הריהו חייב!

על כן צריך לומר, שגם רש"י מסכים שעשייה סתמית של מלאכה אינה נחשבת מלאכה שחייבים עליה, וכל מה שאמר רש"י שחייבים על עשייה סתמית הרי זה בחובל בלבד. ההבדל נובע מחידוש התורה שבמלאכת חובל חייבים גם על קלקול, והבין רש"י שזהו בדיוק גדר החידוש, שגם אם אדם עושה מלאכה ללא צורך והוא רק מקלקל הריהו חייב. רק כשהאדם אינו חפץ בקלקול הוא פטור, כי הוא רוצה מטרה אחרת מהמטרה של המלאכה. לעומת זאת בשאר המלאכות לא התחדש שהמקלקל חייב, כלומר לא התחדש שעשייה סתמית מחייבת, ולכן אומרת הגמרא שאם אדם חורש בקרקע של חבירו אך אינו צריך את יפוי הקרקע, הריהו פטור.

התוספות בסוגיית הצד חילזון ממשיך ושואל, כיצד יתכן לומר שאם אין לאדם שפוצע את החילזון צורך במיתתו הוא פטור מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה, הרי כל טעם הפטור במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא שאין זו מלאכת מחשבת, ובחובל למדנו שמקלקל חייב, ואם כן מוכח שבחובל אין צורך במלאכת מחשבת! התוספות מסתמכים בקושייתם על הגמרא במסכת כריתות 10 , שאומרת שמהדין שמקלקל בחבלה חייב מוכח שבמקלקל אין צורך במלאכת מחשב, ולכן חייב גם על 'מתעסק', וכותבים התוספות שמאותה סיבה יתחייב גם על 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'! התוספות אינם עונים על שאלה זו, ונשארים ב'צריך עיון'.

שאלת התוספות היא רק לשיטתם, שאינם מבחינים בין מלאכה שאין לאדם צורך בה, לבין מלאכה שהאדם רוצה שהיא לא תהיה. לעומת זאת לפי רש"י ניתן לומר שאין ללמוד מהחיוב של מקלקל בחבלה על מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי במלאכה שאינה צריכה לגופה הפטור הוא רחב יותר, שהרי המטרה של האדם היא שלילית למטרה של המלאכה. דוקא לגבי 'מתעסק' למדה הגמרא שחייב בחובל, כי גם ב'מתעסק' האדם לא התכוון כלום - אין לו כוונה לעשות את המלאכה ואין לו גם כוונה שלא לעשותה, מה שאין כן ב'מלאכה שאינה צריכה לגופה'.

ריפוי גוי בשבת
האחרונים דנו בשאלה האם מותר לרפא גוי בשבת. כיום, נשבע כל רופא 'שבועת הרופאים', שיטפל בכל אדם, ללא קשר למינו ולגזעו. אולם באופן פשוט, הדין היסודי הוא שהדבר אסור, כי חילול שבת לצורך פיקוח נפש הותר רק לצורך ישראל, וכן כותב המשנה ברורה 11 , שהרופאים שמרפאים גוים תוך כדי חילול שבת לא עושים כדין. אולם, יש מהפוסקים שהביאו את דברי המהר"י קולון 12 שלפיהם ניתן ללמוד גם היתר לרפא גוי. הגמרא אומרת שאם גוי כפה אדם לבשל לו בשבת אין צורך למסור על כך את הנפש, כי הגוי עשה זאת להנאתו, וכותב המהרי"ק שהרי זה בכלל 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', שהרי היהודי כלל אינו רוצה את הבישול. ולפיו יש לומר שאם אדם מרפא כי אין לו ברירה, אחרת הוא יענש ויפטרו אותו מהעבודה, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. נמצא שאם אדם רוצה לרפא כל אדם מתוך אידיאל הומני, ולכן הוא מרפא גם גוי - הריהו עושה איסור תורה. אולם לאדם שעושה הבחנה, הוא יודע שהיתר פיקוח נפש הוא רק ליהודי והוא מרפא גוי כי אין לו ברירה - הדבר מותר. זהו אחד המקורות לכל הטיפול בחולים גוים כיום, אם כי יש גם טעמים נוספים.

דברי המהרי"ק הם חידוש גדול. באופן פשוט, המושג מלאכה שאינה צריכה לגופה שייך כאשר בשעת הפעולה עצמה, היא לא נעשית למטרת המלאכה אלא למטרה אחרת. אולם, כאשר יהודי מבשל בגלל שגוי כפה אותו לכך, מטרת הבישול היא שהאוכל יהיה מבושל, ובפשטות די בכך כדי שהמלאכה תיחשב צריכה לגופה. אם לא נאמר כן, כל מלאכה תיחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי כל מלאכה נעשית לתכלית כלשהי! גם כאשר אדם מבשל לצורך אורחים אפשר לומר שאין מטרתו הבישול אלא האורחים, אבל ודאי שלא אומרים כן - האדם רוצה בבישול כאמצעי למטרתו שלאורחים יהיה אוכל, וכך גם האדם רוצה בבישול כאמצעי לרצות את הגוי! אם הוא היה מבשל כדי שלא יהיה קר, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה - את המלאכה עצמה הוא עושה למטרה אחרת. אבל כאן מטרתו היא לבשל!

נראה שסברת המהרי"ק קשורה גם היא למחלוקת רש"י ותוספות. כפי שראינו, לשיטת התוספות אם אדם חובל ונוטל את הנשמה בשביל כלבו הרי זו מלאכה שצריכה לגופה, למרות שהוא רוצה את המלאכה - סוף סוף מטרתו היא החבלה, ולשיטתם נראה פשוט שאין לסברת המהרי"ק מקום. רק לפי רש"י שחולק על התוספות, וסובר שחובל וצריך לכלבו עושה מלאכה שאינה צריכה לגופה, יש לסברת המהרי"ק מקום - אם כי גם לפי רש"י יש לחלק.

יתכן שהמהרי"ק אינו מתכוין שעצם העובדה שהיהודי מרפא את הגוי מחמת פחד הופכת את המלאכה לאינה צריכה לגופה, אלא כוונתו היא שכאשר אדם עוסק בריפוי הגוי הוא בעצם לא רוצה לרפא, הוא רק לא רוצה לא לרפא. כל כוונתו היא שלא יאמרו לו שהוא לא עשה את המלאכה, ולכן מוגדרת מלאכה זו כמלאכה שאינה צריכה לגופה.


^ 1 בשיעור זה לא נעסוק בחילוקי השיטות בהגדרת המלאכה. שיטת התוספות מובאת רק לצורך הדגמת השאלה שבה נעסוק.
^ 2 שבת צד ע"א ד"ה 'רבי שמעון פוטר'. כל ציוני הגמרות שבהמשך הם ממסכת שבת.
^ 3 חגיגה י ע"א.
^ 4 קו ע"א.
^ 5 ד"ה 'חוץ'.
^ 6 ד"ה 'בחובל'.
^ 7 עה ע"א.
^ 8 ד"ה 'טפי'.
^ 9 קג ע"א.
^ 10 יט ע"ב.
^ 11 סימן של, סעיף קטן ח'.
^ 12 שו"ת מהרי"ק סימן קל"ז, ד"ה 'ועוד'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il