ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
גם הגר"ש עמאר יעביר שיחה בסופ"ש ההכנה לר"ה. שריינת מקום?
בית המדרש שבת ומועדים שיעורים נוספים

נערך לשבת חוה"מ פסח התשע"ז

מדברי הרב אליהו זצוק"ל לפסח

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
צעקתו של הבן
בהגדה של פסח אנו מזכירים את הפסוק האמור בספר דברים (כו ז) "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ". על זה יש לשאול: מדוע נאמר בפסוק "אלוקי אבותינו", ולא "אלוקינו"?
שמעתי על הפסוק הזה פירוש משם הרב הגאון חכם מנשה שלו זצ"ל, ששמע מבעל הבן איש חי זיע"א, והיה מספר אותו בדיוק כמו ששמע מפי הבן איש חי זיע"א.
משל לבן מלך שנשבה לבין הליסטים. כשראו הליסטים שהם שבו את בן המלך, חששו שמא מישהו יכיר אותו וילשין בפני המלך. מה עשו השובים? עמדו והשחיתו את תואר פניו של הבן כדי שלא יוכלו לזהותו.
בינתיים שלח המלך שלוחים שיחפשו את בנו בין חבורות השודדים והליסטים ולא מצאוהו, שהרי הושחתו פניו ולא היה ניכר כלל וכלל. הלך המלך בעצמו לחפש את בנו ולא מצאו. כשהגיע לעירם של השובים, ערכו המלך ואנשיו מסדר זיהוי לכל תושבי העיר, וביניהם עמד גם בנו. והנה הבן שומע כי אביו נמצא בעיר ובלבו תקווה כי עוד מעט אביו מזהה אותו ומוציא אותו לחופשי.
אבל הבן יודע כי במסדר הזיהוי האב לא יוכל לזהות אותו כי הושחת תואר פניו לגמרי. מה עשה? החל לצעוק "אבא! אבא זה אני!". האבא מזהה את קולו של בנו ומתקרב אל הקול לחפש את בנו, והליסטים מנסים להשתיק את הקול של אותו בן מלך.
כשזיהה המלך את בנו הוא נקם בליסטים בכפליים. גם על השבי וגם על כך שהשחיתו את פני בנו. מיותר לומר כי בסופו של דבר שחרר המלך את בנו לקח אותו לביתו, הביא רופאים מומחים שירפאו את פצעיו של הבן, עד שחזר תואר פניו לקדמותו.
כך היה עם בני-ישראל במצרים. כל כך השחיתו המצרים את תואר פנינו במצרים, עד שירדנו למ"ט שערי טומאה. "וירעו אותנו המצרים ויענונו". ואולם הקול שלנו, הקול שהיה בתחילה, לא השתנה. על כן אמר הפסוק: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

ייסורים מזככים
מנין לומדים שייסורים ממרקים עוונות?
כשבני-ישראל יצאו ממצרים הם היו עדיין במ"ט שערי טומאה. כשהם עומדים על ים סוף מקטרג עליהם שרו של מצרים ואומר: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. אם כן, למה הם נגאלו?
הגמרא במסכת ברכות (ה ע"א) אומרת כי ייסורים ממרקים ומכפרים את עוונותיו של האדם. הגמרא לומדת זאת משן ועין: "מה שן ועין, שהן אחד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחירות, ייסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה".
רבי שמעון בן לקיש הביא מקור אחר לכך שייסורים ממרקים את עונותיו של האדם: "נאמר 'ברית' במלח ונאמר 'ברית' בייסורין. נאמר 'ברית' במלח, דכתיב (ויקרא ב): 'ולא תשבית מלח ברית', ונאמר 'ברית' בייסורין, דכתיב (דברים כח): 'אלה דברי הברית'. מה 'ברית' האמור במלח – מלח ממתקת את הבשר, אף 'ברית' האמור בייסורין – ייסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם".
ההבדל בין ייסורים של שן ועין לייסורים של מלח
למה רבי שמעון בן לקיש מביא הוכחה אחרת מברית של מלח וייסורים? לכאורה הקל וחומר הראשון משן ועין הוא חזק. מה הוסיף ריש לקיש בדבריו?
התשובה היא שעבד יוצא לחרות בשן ועין שנפגעו דווקא אם האדון הכה אותו, אך אם זר הכה עבד בעין או בשן – הוא לא יוצא לחרות. ואילו במלח, גם אם ייקח אדם מלח וייתן אותו על בשר של איש אחר – המלח ישמור על הבשר וישפר את טעמו.
כך לגבי ייסורים שאדם מקבל. אם נלמד מ"שן ועין" שייסורים מכפרים, הרי זה דווקא אם האדם יודע שצרה זו באה לו מאת ה' בגלל עוונותיו – אזי הייסורים ממרקים. אך אם אומר האדם כי אך מקרה הוא – הייסורים לא ימרקו אותו, שהוא תולה אותם בדעת אחרים. אבל אם נלמד שהייסורים ממרקים את העוונות מ"מלח", הרי שגם אם האדם אינו מודה שה' מייסר אותו בגלל עוונותיו, עדיין הייסורים ממרקים.
לא ידעו שהייסורים מה' – ונגאלו
זהו שאמר לו הקב"ה למשה רבנו: אמנם בני ישראל נאנחים כי "מצרים מעבידים אותם", ולא צועקים אלי על עוונותיהם שגרמו את העבדות; אך אני שמעתי את נאקתם כי: "ואזכור את בריתי" – זו "ברית מלח", אשר ממנה למדנו שהייסורים ממרקים גם אם האדם אינו מודה בכך שה' הוא המייסר בגלל עוונות.
כשם שזכר הקב"ה לבני ישראל את "ברית האבות" ואת "ברית המלח", כך גם בימינו נזכה להיגאל בקרוב ובמהרה, ויקוים בנו (מיכה ז, ט): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אמן.

והיא שעמדה – גם היום התורה שעמדה, השכינה שעמדה
אנו אומרים בהגדה של פסח "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". פשט הדברים הוא שההבטחה שדיברנו עליה קודם היא זאת שעמדה לנו.
שהרי בקטע הקודם בהגדה אמרנו: "בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְֹרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת. כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל".
אם כן ההבטחה הזאת היא שעמדה לנו גם לצאת ממצרים וגם להינצל מכל הקמים עלינו לכלותינו. ההבטחה, הברית והשבועה של אלוקים לאבותינו – היא שעמדה לנו מול כל אלה שרוצים להשמידנו והצילה אותנו מידם.
הזוהר מעמיק להסביר מה פירוש "והיא". היא – התורה. זכות לימוד התורה היא זאת שמעוררת את הברית. שגם התורה נקראה ברית. והלוחות נקראו לוחות הברית. שהם הם מעוררים את הברית להתקיים.
האר"י הקדוש הוסיף להסביר כי "והיא שעמדה" זו השכינה. ששכינתו של הקב"ה בינינו היא זאת שמקיימת את הברית הזאת. כמו שנאמר: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (ויקרא כו מד).
שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו
בכל דור ודור קמים צוררים שרוצים להשמידנו. זה גורם לכך שבכל דור ודור מתעוררת שנאת ישראל מחדש. כל פעם היא לובשת פנים חדשות. כל פעם יש לאלה שרוצים להשמידנו המצאות חדשות. לפעמים אלה גזרות רוחניות ולפעמים גזרות גשמיות.
וצריך לדעת כי אלה שרוצים להשמידנו לפעמים מתחפשים, כשם שעמלק היה רגיל להתחפש. כמו שמפרשים חז"ל את הפסוק "וישמע הכנעני מלך ערד" (במדבר כא, א), שאומרים כי הכנעני הזה היה עמלקי שהתחפש לכנעני, שינה את לשונו ודיבר בשפת כנען. וכך עד ימינו מנסים העמלקים לדורותיהם להתחפש לעמים שוחרי שלום, נימוס ודרך-ארץ. ובקרב לבם חורשים עלינו מזימות.
לא אחד – אם איננו מאוחדים
"ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" – בדרך רמז רגילים לפרש כי אם איננו מאוחדים, אם איננו אחד, זה בלבד עומד לנו לרועץ ועומדים עלינו לכלותינו. אבל האחדות מצילה אותנו מידם. אם כל אחד יפסיק לעשות רק את חשבונו הפרטי – נגיע לאיחוד. לכן ביקשה אסתר ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים", כי אם תהיה אחדות – תתבטל עצת המן שאמר על עם ישראל שהוא עם "מפוזר ומפורד".

להרגיש שיצאנו ממצרים
ידוע שגם נערים חשו, כי דלתו של הרב זצ"ל פתוחה בעבורם. צעירים רבים היו משחרים לפתחו, בשאלות שנקרו על דרכם, והוא לא סגר דלתו בפניהם, ואף לא חסך מהם את אשר ביקשו. באחת מדרשותיו על חג הפסח, סיפר הרב על שיחה מעניינת שהייתה בינו לבין קבוצת תלמידים. הוא הסמיך את הסיפור לדבריו של הרמב"ם, כי חובת ההסיבה בליל הסדר, היא כדי שהאדם יחוש על בשרו את יציאת מצרים. מיד אחר כך החל לספר:
"פעם נשאלתי על-ידי כמה תלמידים: כיצד אדם יכול להרגיש שהוא יצא ממצרים, הרי באמת הוא לא היה שם?". הרב החליט לגרום לאותם תלמידים להשיב בעצמם על שאלה זו. "שאלתי אותם: מי ניצח במלחמת ששת-הימים, אנחנו או המצרים, הירדנים או הסורים'? אמרו לי כולם בביטחון גמור: אנחנו! מבלי לחשוב פעמיים. מה זאת אומרת? הוסיפו לשאול, כמתפלאים על השאלה.
"שאלתי שוב ושוב", הוסיף הרב, כדי לחדד בפיהם את אשר אמרו כבר בעצמם. "כולם התרעמו עלי: בוודאי שאנחנו ניצחנו". וכמתקוממים על שאלותיו של הרב, ענו, כמעט בקוצר-רוח: "הכנו אותם שוק על ירך!".
"ושוב שאלתי: מישהו מכם נלחם בששת-הימים? מישהו מכם חי בתקופה ההיא?". שקט שרר עתה בין התלמידים. והרב, כמי שחושף אט-אט את התשובה אליה חתר, המשיך בדבריו: "נכון שיש בימינו אנשים שזכו לשחרר את הכותל ולהיות שם, אבל אתם כולכם נערים צעירים!". התלמידים היו נבוכים מעט לשמע הדברים, אך הרב לא הותיר להם רווח של זמן בו ישקעו במחשבות כאילו הם לא שייכים לניצחון מלחמות ישראל חלילה, ואמר מיד: "אלא, שאתם מרגישים 'אחד' עם כל מי שהיה שם ולכן אתם אומרים 'אנחנו'".
פניהם של התלמידים העידו עליהם, כי מתחילים הם עתה לרדת לסוף דעתו של הרב ומעט להבין מה רצה להשיג בשאלותיו החוזרות ונשנות. "כך גם ביציאת מצרים", אמר הרב בנחרצות כמסכם את תשובתו בבהירות, "אתם צריכים להרגיש 'אחד' עם יציאת מצרים ולומר: 'ואותנו הוציא משם!'".

שש אנכי על אמרתך – באור פניך
סיפור זה נודע בשערים, שכן הרב חזר עליו פעמים רבות מחביבות מוסר ההשכל שבו. פעם ישב הרב עם חכם צדקה הזקן לעסוק בתורה בבית הכנסת "שמש צדקה", והוציא חכם צדקה הזקן תפוח ונתנו לרב שישטפנו ויביאנו לאכול. כמובן, אמר לרב שינגב את הפרי מהמים, כי דבר שטיבולו במשקה טעון נטילה. הרב ניגב את התפוח במגבת בית הכנסת והגישו לפניו. אמר חכם צדקה לרב: במגבת שכולם מלכלכים אותה בידיים שלהם אתה מנגב לי את התפוח? וחזר הרב ורחץ את הפרי, והפעם ניגבו בחולצתו. אמר לו חכם צדקה: בחולצה שלך שאתה מזיע בה, ממנה אתה נותן לי לאכול? ומה כבודו רוצה שאעשה? שאלו הרב, ואמר חכם צדקה לרב: גש לארון, יש שם מגבת מכובסת, אבל היא עם סבון. לכן תישטפנה במים, תסחטנה, תשטוף את התפוח, תנגב ותבוא. ועשה הרב ככל דבריו.
לאחר כשבוע נלווה עמו הרב לברית המילה של בן אחיו, הרב נעים, וחכם צדקה הזקן היה המוהל, מל, פרע ומצץ, תוך כדי שהילד טינף ולכלך. לאחר הברית שאלו הרב: עם התפוח איסטניס כזה, ועכשיו מוצץ דם עם כל הלכלוך? ענה לרב ואמר לו: "הדא מצווה"! כשזאת מצווה אין חשבונות והרגשות, רק שש ושמח. והיה הרב מספר מעשייה זו פעמים רבות בהקשרים שונים, ובאחד מהם אמר: כשייבנה בית המקדש במהרה בימינו, יבואו כולם להקריב קרבן פסח, וגם הצמחוניים שלא אוכלים בשר יהיו חייבים לאכול מקרבן הפסח. ואיך יאכלו בניגוד לטבעם? אלא, אמר הרב, הם יאמרו "הדא מצווה", ויאכלו בשר פסח בשמחה.

על ברכי יוסף
סיפר הרב, שבימי חול המועד היה לו מנהג קבוע לבקר אצל רבותיו הקדושים, להקביל פני רבו ברגל. שנה אחת בחול המועד פסח הביא עמו לחכם צדקה הזקן את בניו הקטנים כדי שיזכו לראות פני מלאך אלוקים (כלשון קודשו של הרב). תוך כדי שיחתם בדברי תורה הושיב הרב את בנו, שהיה לבוש מכנסיים קצרים, על ברכיו. אמר לו מייד חכם צדקה: אתה עכשיו צריך ליטול ידיים, נגעת במקומות מכוסים וטעון שטיפת ידיים. הרב קם ועשה כדבריו, ורק לאחר מכן אמר לו הרב: אבל אצל הילדים זה נחשב מקום מגולה, כי דרכם בכך. ענה לו חכם צדקה: עדיין (בימי פסח) לא עברו שלושים יום מאז שהתחילו לילך כך, לכן לא חשיב עדיין מקום מגולה והנוגע צריך לרחוץ ידיו.

ונגד זקניו כבוד
לפני שנים רבות באו לרב מהיישוב שפיר וסיפרו לו שיש להם ברית מילה בחג ראשון של פסח ולא מוצאים מוהל שיסכים לבוא לליל הסדר ליישוב. הרב בחכמתו כי רבה שלח את בנו הבחור רבי שמואל, שנסע על אופניים עד לשכונת קטמון, לבית אביו של רבי יהודה גיאת, שעדיין היה רווק, ואמר הרב לרבי שמואל שייגש לשאול את אביו של רבי יהודה האם הוא מסכים לשלוח את בנו, ולא יספר לרבי יהודה על מה הגיע. הלך רבי שמואל ושאל את האבא האם הוא מוכן שבנו ייסע לליל הסדר לשליחות מצווה למול או לא. והשיב לו האב: כל השנה זה "לא בסדר", אין סדר וקביעות, ורק לילה אחד זה "ליל הסדר", באים כל הילדים לאבא וה' ישלח להם שיסתדרו. תאמר להם שאנחנו מזמינים אותם אלינו לפסח, ניתן להם סעודה והכול וימולו אותו כאן. חזר רבי שמואל לבית הרב, וכשנודע הדבר לרבי יהודה בא לרב ואמר לו, מרוב חשקו במצווה: מייד בסיום ליל הסדר אתחיל לילך ברגל, אפילו שעות ארוכות, אגיע לשם ואמול. והרב השיב לו: חכם, מה עם איסור תחומין?! וראה גדולתו חכמתו ורגישותו של הרב, ששלח לשאול את האבא, שלא ייגרם לו חלילה צער.

ותפק לרעב נפשך
על חסדיו וצדקותיו של הרב סיפר הרב שכנזי שיחיה: פעם בא לרב יהודי ושח לו את צרותיו וחסרון הפרוטה בביתם, והנה ערב פסח מגיע וממה יקנה צרכי החג? הרב בירך את האיש ופטרו לשלום. לאחר שפנה היהודי לדרכו, קרא הרב לאחד העוזרים ונתן בידו אלפיים שקל וציווה אותו שילך וידאג להם לצרכי החג. אחרי מאמצים הצליחו למצוא מיהו אותו יהודי והביאו לביתו את האוכל מכספו של הרב. האשה קיבלה את המשלוח בעיניים דומעות ואמרה להם: דעו לכם, בלי זה לא היה לנו אוכל לפסח.

שבת שלום ומועדים לשמחה.
עוד בנושא שיעורים נוספים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il