אזור אישי
התחבר | הרשם
בית המדרש שבת ומועדים חיוב ההודאה על נס

הלל ביום העצמאות ויום ירושלים

לחץ להקדשת שיעור זה
אמירת ההלל ביום העצמאות ויום ירושלים, שנויה כידוע במחלוקת, ובפרט האמירה של ההלל בברכה. לכאורה יש טענה חזקה לשלול את הדבר: מאז חתימת התלמוד לא מצינו שחכמי הדורות תיקנו מצוות חדשות מדרבנן. לגבי תקנות חכמים כגון חנוכה ופורים, אומרת הגמרא (שבת כ"ג א) שמברכים עליהן "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו...", משום שנצטווינו בתורה "לא תסור", וחובה לשמוע לדברי חכמים. אך האם גם לחכמי דורנו יש סמכות מקבילה, לתקן תקנות חדשות? כיצד אם כן נברך על ההלל "וציוונו"?

ננסה להבהיר מעט את הסוגיה:

הגמרא במסכת מגילה (י"ד, א) אומרת שהיה ראוי לומר הלל בפורים, בקל וחומר מיציאת מצרים: "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן?". אם ביציאה משיעבוד לחירות אומרים שירה, קל וחומר שיש לומר שירה כאשר ניצלים ממוות לחיים. מסבירה הגמרא, שאין אומרים הלל בפורים משום שלוש סיבות: א. משום שאין אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ. ב. משום שקריאת המגילה היא תחליף להלל. ג. משום שבנס פורים עדיין נשארו תחת שלטון אחשוורוש, ואי אפשר לומר "הללו עבדי ה'", שמשמעו שאנו עבדים לקב"ה בלבד ולא לשלטון זר.
מדברים אלה עולה בפשטות, שבכל נס שמתרחש לעם ישראל אמורים לומר הלל, אלא אם כן קיימות הסיבות הללו. ביום העצמאות ויום ירושלים כמובן אין הן קיימות, ואם כך יש לומר בהם הלל.
אולם עדיין ניתן לטעון שאין זה נקבע באופן אוטומטי, אלא הגמרא מסבירה את מהלך מחשבתם של חכמי הדור בזמן נס פורים, מדוע הם לא תיקנו הלל. בכל דור כשמתרחש נס צריכים חכמי הדור לשקול את הדבר ולתקן באופן מיוחד אמירת הלל. ואם כך, שוב עולה שאלת הסמכות, האם לחכמי דורנו ישנה סמכות לתקן תקנה כזו.
אך מדברי הגמרא בפסחים (קי"ז, א), עולה לא כך:
...והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
יש כאן תקנה קבועה לכל הדורות, שכאשר מתרחשת ישועה מצרה צריך לומר את ההלל. ממילא, אין כלל צורך בתקנה מיוחדת של חכמי הדור שבו אירעה הישועה.
כך עולה מדברי רש"י שם:
...שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה, אומרים אותו על גאולתן, כגון חנוכה.
אף שהגמרא דיברה על תקנת הנביאים, רש"י מביא כדוגמה את ההלל של חנוכה. וכך כותב במפורש רש"י בתענית (כ"ח ב):
... הלל דחנוכה... דנביאים תיקנוהו, שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן, כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן.
לכאורה הדבר קשה – כיצד ניתן לומר שהלל של חנוכה הוא מתקנת הנביאים, והרי בזמן נס חנוכה כבר פסקה הנבואה! אלא, שהנביאים תיקנו מראש שבכל עת שיארע נס יש לומר הלל. חכמי הדור בזמן החשמונאים לא נצרכו לתקן תקנה חדשה לומר הלל, אלא רק יישמו את התקנה הקדומה למציאות הנוכחית, והכריזו שכעת יש לומר הלל מתקנת הנביאים.
ניתן דוגמה להמחשה: מקדחה חשמלית, הרי היא מוקצה בשבת. האם זו תקנה חדשה של חכמי דורנו? - ודאי שלא. חכמים בזמן המשנה קבעו את גדרי מוקצה, והיום, במציאות המתחדשת, אנו מיישמים את אותם גדרים ומתרגמים אותם הלכה למעשה למכשירים המצויים היום. זה המשך ויישום של תקנת חז"ל, למרות שהמציאות הזו לא היתה קיימת בזמנם. דוגמה קרובה יותר לענייננו: כאשר אדם פרטי ניצל מסכנה, הוא מברך "הגומל". האם זו תקנה חדשה, שבעקבות מאורע פלוני חכמים מתכנסים ומתקנים שעליו לברך? ודאי שלא, אלא יש תקנה כללית שבכל עת שמתרחשת הצלה יש לברך הגומל. וכך בענייננו: יש תקנה כללית מימי הנביאים לומר הלל בכל עת שמתרחשת ישועה לציבור, ובדורנו זכינו לישועות שבהן מתיישמת תקנה זו.

מקור נוסף לדבר ניתן להביא מדברי הגמרא בתענית כ"ח ב, המונה את הימים שבהם אומרים הלל, ומתבטאת שאלו הימים ש"יחיד גומר בהן את ההלל". הראשונים פירשו באופנים שונים, מדוע נקטה הגמרא "יחיד". אחד הפירושים הוא של הבה"ג, האומר:
...והאי דקא מפיק להון בלשון "יחיד", משום דכד כניפין (- כאשר נאספים) כלהון ישראל ובעי למימר הלל כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה, אמרי...
דהיינו, שהיחיד אומר הלל רק בימים אלה המנויים בגמרא, אבל כאשר מתרחשת ישועה לכל ישראל, הרי הם אומרים הלל גם בימים נוספים. וכך כותב הרא"ש (ברכות ב', ה), המביא פירוש זה וקושר אותו עם תקנת הנביאים שהבאנו, שכאשר מתרחשת ישועה לכלל ישראל יש לומר הלל.
וכך כותב החיד"א, בשו"ת "חיים שאל" (חלק ב', סימן י"א):
...היה נראה דשפיר נאה לתקן לומר הלל כשנעשה נס לקהל ישראל בעירם, ונביאים הראשונים כך תקנו...
ועלה על לבי לומר... דתקנת נביאים היתה כשנעשה הנס לכל ישראל דוקא...
דהיינו שיש תקנה קבועה לומר הלל בכל ישועה, אולם דוקא כאשר הישועה מתרחשת לכלל ישראל, ולא לעיר אחת.

כאן אנו נכנסים לאחד הדיונים המהותיים בעניין זה. יש הטוענים, שאמנם הקמת המדינה ושחרור ירושלים היו מאורעות גדולים, אך אין זה נס שנעשה לכל ישראל, שהרי רק מיעוט מעם ישראל היה בארץ ישראל באותו זמן. טענה זו מתבססת על תפישה שרואה את הצורך בהודאה רק מצד הצלת יושבי הארץ מידי אויבינו שקמו עלינו לכלותנו. אולם כאשר מתייחסים לא רק להצלה מן הסכנה אלא לעצם הקמת המדינה או שחרור חבלי א"י וירושלים ומקום המקדש, הרי זה ודאי אירוע משמעותי לכל ישראל, שכל יהודי קשור אליו באופן זה או אחר, בין מי שחי בארץ ובין מי שחי בחו"ל.
כך למשל לגבי נס חנוכה - הרי גם אז חלק גדול מעם ישראל ישב בחו"ל, בבבל ובמצרים ועוד, ואף על פי כן תיקנו לומר הלל, משום שאירוע זה של חידוש עבודת המקדש וחזרת המלכות לישראל לא נגע רק ליושבים בארץ אלא היה משמעותי לכלל היהודים בכל מקומות מושבותיהם.
לעיתים נשמעות טענות אחרות, כגון שמלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים התנהלו בדרך הטבע ולא אירע כאן נס, או שאין זו עדיין הגאולה השלמה. אך במקורות שהבאנו לא נאמר שהנביאים תיקנו לומר הלל רק בנס החורג מדרכי הטבע או רק בגאולה השלמה. על כל צרה שכלל ישראל נגאל ממנה יש לומר הלל, ללא חילוק. וכך רואים בדברי רש"י שהבאנו, שתקנה זו חלה בחנוכה, אף שלא היתה זו גאולה שלמה וגם ההצלה היתה בדרך הטבע (מדברי רש"י שם מוכח שההלל בחנוכה אינו נאמר על נס פך השמן אלא על ההצלה מן היוונים). וכך אומרת הגמרא, שבאופן עקרוני היה מקום לומר הלל גם בפורים, אלמלא הסיבות דלעיל, וזאת אף שנס פורים היה בדרך הטבע.

נתפלל ונקווה, שבזכות היכולת לומר שירה גם על הישועות החלקיות שזכינו להן עד כה, נזכה לישועה שלמה בקרוב!
עוד בנושא חיוב ההודאה על נס

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il