ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

שיחת מוצאי שבת תזריע מצורע תשע"ז

קדושתם של ישראל

כוח הדיבור ◆חשיבות הדברים הקטנים ◆ישראל שחטא ישראל הוא ◆חיזוק לתחילת הזמן ◆יום העצמאות בישיבה.
מוקדש לרפואת
מזל שלומציון בת נדרה שולמית ויוסף
לחץ להקדשת שיעור זה
כוח הדיבור
אני שמח מאוד לראות את כל בני הישיבה שבאו לישיבה בתחילת הזמן, מסתמא בשמחה ובחשק עם רעננות חדשה לזמן החדש.
הפרשיות הראשונות שקראנו בזמן הזה אלו תזריע ומצורע. הרמב"ן אומר שהצרעת זו לא מחלה טבעית, אלא היא משהו מיוחד לעם ישראל ולארץ ישראל. זו מחלה של אנשי מעלה במקום מעולה. זו מחלה שדורשת רמה גבוהה של קדושה, לכל חולשה או פגיעה בקדושה יש מיד ביטוי. בגלל זה אנשים יודעים לשמור על הגובה המתאים לישראל ולארץ ישראל.
מצורע נחשב כמת מבחינה מסוימת, שנאמר: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר יב, יב). הוא נוהג גם כמו אבל, אסור בתספורת "וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ", אסור לו לכבס את בגדיו, "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים" (שם), אסור בשאילת שלום כמו אבל, "וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה" (שם) שפתיו יהיו דבוקות, הוא אסור בתשמיש המיטה ואסור לשלח את קרבנותיו. על מה הוא אבל, הרי אבלות היא על מת! אמרנו למעלה שמצורע חשוב כמת, המצורע מתאבל על עצמו. זו מציאות מיוחדת שמבחינה מסוימת הוא מת, והוא יושב שבעה על עצמו כביכול. מה מת בו - הנשמה פרחה ממנו, הוא כביכול נשאר בלי הצד הרוחני, האלוקי שבו. זו בחינה מסוימת של מת והוא צריך להתאבל על זה.
הטומאה של המצורע היא החמורה ביותר. אפילו מי שנטמא מהמת עצמו, אמנם צריך לצאת מבית המקדש, מהעזרה, אבל יכול להיות במחנה לויה. מי שטמא טומאת זיבה, אסור לו להיות במחנה לויה אבל מותר לו להיות במחנה ישראל. אבל מצורע "מחוץ למחנה מושבו" צריך לצאת גם מחוץ למחנה ישראל, הוא מרוחק, יושב בדד, לבדו, מנותק מכל המציאות. הפעולה שהוא נדרש לעשות מבטאת את המציאות שלו. האדם הזה נעשה מצורע כי הוא הוציא שם רע, הוא קלקל את כוח הדיבור שלו. כוח הדיבור זו המציאות של האדם, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) 'לרוח ממללא' (תרגום יונתן שם). המציאות של האדם זה הדיבור. יש דומם ויש צומח, יש חי ויש מדבר. זה מייחד את האדם. האדם חי ונושם ועם הנשימה הוא מדבר, מוציא רוח ויוצא דיבור. הכוח הרוחני שבאדם, שאותו הוא היה צריך להוציא מהכוח אל הפועל, בעצם הסתלק ממנו, הוא פגע בכוח הדיבור שלו, ביכולת להוציא את התוכן האלוקי שבתוכו ולכן הוא נחשב כמת ומתאבל על זה.
היום אנחנו יודעים שכוח המחשבה של האדם, מתפשט על כל העולם. חז"ל כבר אמרו לנו: 'חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה' (כתובות קט ע"א) אדם אומר משהו, מספרים את זה וזה מתגלה. אדם יכול לעשות מחאה על קרקע שתפסו לו, ואפילו אם הוא נמצא במדינת הים, המחזיק שומע את המחאה הזו. הדיבור של האדם מתפשט על כל העולם. כוח המעשה של האדם לא מתפשט, פעולה מעשית היא מקומית, אדם עושה יצירה, לדוגמה בונה שולחן, זה לא מתפשט. לעומת זאת כוח הדיבור הוא בלתי מוגבל, הוא כוח אדיר וצריך לשמור עליו. צריך שכוח הדיבור יהיה כוח קדוש ושמור. פגיעה בו מנתקת את האדם מהשורש שלו, ואז הוא נעשה מצורע ואז הוא יושב בדד ואבל על כך שהוא פגם בחיות הרוחנית האלוקית שלו.
אף על פי שאנחנו רחוקים מהמציאות של הפרשה הזו בפועל, הנקודה שאנחנו לומדים ממנה מאוד מרכזית. האדם צריך לשמור על כוח הדיבור שלו. 'מילה בסלע שתיקה בשתיים' (מגילה יח ע"א), שתמיד מה שמוציאים מהפה יהיה דבר חיובי, עם תוכן. כוח הדיבור פועל באדם, אם אדם מדבר דברים טובים על אחרים זה פועל, ואם מדבר חס וחלילה להיפך זה גם פועל.
אנחנו בני תורה שעיקר עניינם הוא כוח הדיבור. זה מה שאנחנו עושים כל היום, מדברים דברי תורה. לא עוסקים במלאכה, לא בדברים אחרים, עוסקים רק בדיבור, אז על אחת כמה וכמה שהדיבור אצלנו צריך להיות נקי, טהור וזך. ממילא כאשר אדם שומר על דיבוריו, ומדבר רק מה שצריך ונכון לדבר, רק דברים של חיוב, מעלה וקדושה, אז כוח הדיבור שלו טהור. ואז הוא פועל בדברים שבקדושה יותר בשלמות ובעוצמה, כי הדיבור שלו הוא דיבור של קודש. זה הדבר הראשון שאנחנו צריכים לקחת מהפרשה שלנו.

חשיבות הדברים הקטנים
הרב בדרשותיו מתייחס למדרש בפרשה, על הפסוק: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד, לד). אחד הנגעים זה נגעי בתים. מה עושים שיש נגע כזה "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת" (שם לו). דרשו חז"ל:
עסק הוא לפינוי. אמר רבי מאיר: וכי מה מיטמי לו? אם תאמר כלי עצו ובגדיו ומתכתו, מטבילם והם טהורים, על מה חסה התורה? על כלי חרסו ועל פכו.
בגלל כלי חרס פשוטים שאין להם ערך רב, אומרת התורה שלפני שהכהן בא "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת" (שם), כי אם הכהן יטמא את הבית, כל אשר בבית יטמא. לא צריך להוציא את כל הבית אלא רק את כלי החרס, כי אם שאר הדברים נטמאים - אפשר לטהר אותם. ממשיך המדרש:
וכי מה מטמא בנגעים, הרשעים או הצדיקים? הוי אומר הרשעים. אם כך חסה תורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב. אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו, אם כך על של רשע קל וחומר על צדיק, מה יכול להיטמא שבשביל זה צריך להוציא אותו מהבית. (ספרא ה, יב)
התורה מלמדת אותנו זהירות, שלא לזלזל אפילו בממון שיש לו ערך קטן ואיננו שווה הרבה. אומר הרב: כעין זה מצינו אצל יעקב אבינו שחס על פחים קטנים. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית ל, כה) אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פחים קטנים (רש"י ד"ה ויותר). הוא חזר מעבר לנהר לאסוף דברים שערכם קטן מאוד, גם עליהם יעקב לא רצה לוותר.
מצד שני המילים "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית ל, כה) דומות לביטוי " לבדו" שנאמר בפסוק "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב, יא). יש ליעקב בחינה של דמיון לריבונו של עולם. מה הקב"ה לבדו ואין עימו אל נכר וכאילו הוא יחיד והכל בטל כלפיו, גם יעקב כך. יש בו מיוחדות, אין כמו יעקב. כמו שחז"ל אומרים לנו שהמלאכים בסולם היו יורדים למטה אל יעקב וראו כדמות השכינה ועלו למעלה וראו כדמות השכינה למעלה. יש ליעקב דמיון כביכול לייחוד של ריבונו של עולם. הכול כביכול. זו מדריגה עליונה מאוד.
מאותו פסוק ומאותה מילה מדייקים חכמים שני דברים לגמרי שונים אחד מהשני. האחד שיעקב דומה לריבונו של עולם, צדיק יסוד עולם, נישא מאוד, גבוה מעל גבוה, והשני שחוזר בשביל פחים קטנים. לא ברור מה יש ליעקב עסק עם פחים קטנים, הרי הוא שמימי, רוחני מאוד מאוד, הגשמיות אצלו כאילו לא נחשבת בכלל. ודווקא זה שיעקב מתעסק עם פחים קטנים, זה מבטא את הגדולה המיוחדת שלו. הרב ממשיך: דאגה זו מצינו גם אצל רבן יוחנן בן זכאי שכאשר נכנסו תלמידיו לבקרו בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא. שני דברים רבן יוחנן בן זכאי אומר לתלמידיו ולכל אחד יש משמעות שונה לחלוטין. אחד זו דאגה לכלים. לאיזה כלים רבן יוחנן בן זכאי דואג, הרי אחרי שהוא יסתלק מהעולם והבית יהיה טמא, איזה כלים יטמאו - כלי חרס שאותם אי אפשר להטביל. דבר שני רבן יוחנן בן זכאי אומר: עומד לבוא חזקיה מלך יהודה וצריך לקבל את פניו. זה מעמד גבוה מאוד ועליון מאוד, חזקיה מלך יהודה עומד לבוא.
הרב ממשיך לבאר את הדברים בעין איה, על הגמרא במסכת ברכות (כח ע"א). הרב מוצא דמיון בין ההנהגה של רבן יוחנן בן זכאי ובין ההנהגה של חזקיה מלך יהודה. בזמנו של חזקיה מלך יהודה לא היו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. "וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן" (ישעיהו י, כז) חובל עולו של סנחריב מפני השמן שהיה דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשות, וכולם שם היו בני תורה. זה היה חזקיה. וחז"ל אומרים לנו (סנהדרין צד ע"א) שבגלל שחזקיה לא אמר שירה על מפלתו של סנחריב, הארץ פצחה בשירה, אבל זה לא היה מספיק, ואילולא כן הוא היה ראוי להיות המשיח. כלומר חזקיה ראה צורך ללמד את כל עם ישראל שיהיו בני תורה ולהתרכז רק בזה. אומר הרב שחזקיה נהג בצורה כזו למרות שזה בא על חשבון זריעה וקצירה. הוא חשב שצריך לעזוב את ענייני העולם הזה ולהתמסר לתורה. אומר הרב שזה היה "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'" (תהלים קיט, קכו) כי אחרי דורו של אחז אביו שהוריד את עם ישראל למדרגות נמוכות מאוד היה צורך לעשות שינוי גדול וקיצוני, ואף על פי שזו לא דרך מושלמת, להתעלם מהבניין הכלכלי והמעשי של העולם ורק להתמסר לתורה, בדור ההוא היה הכרח לנהוג כך. כך ראה חזקיה, שהדור חייב לעזוב את הכול כדי להחזיר אותו למסלול של הקודש, של התורה. אבל נחסר מזה שלא הייתה הנהגה של מלכות בכל השלמות שלה.
רבן יוחנן בן זכאי גם נהג כך כאשר הוא אמר 'תן לי יבנה וחכמיה'. הוא לא ביקש את ירושלים או את ארץ ישראל אלא את יבנה וחכמיה. לכאורה אותה הנהגה, הוא הבין שבמצב הנוכחי הזה צריך קודם כל לבסס את התורה. בעת פטירתו הוא מגלה שלא מפני ההתעלמות מהחיים והסדר השלם הוא עשה את זה, הוא יודע שחיי עם ישראל צריכים להיות שלמים גם בצד הפרטי וגם בצד הכללי, בענייני ממון ואף בעניינים הקטנים, הכל צריך להיות מושלם. השלמות היא לא רק שלמות של קודש כי הקודש מחובר לכל הופעת החיים. כל הופעות החיים צריכים להיות קשורות בקודש ומתעלים על ידי הקודש. סדר העולם הוא שלמות של כל הצדדים. רבן יוחנן מתקן את עניינו של חזקיה המלך ומדגיש גם את הכלים הקטנים. ולכן הוא אומר לא רק הכינו מקום לחזקיה המלך אלא פנו כלים מהבית, לאמור: אני ער גם לפרטים הממוניים הקטנים. החיים צריכים להיות חיים שלמים לגמרי. מה שאני עשיתי היה מצד ההכרח "עת לעשות לה' הפרו תורתך" אבל מצד האמת צריך את המכלול, צריך שלמות, ואי אפשר לוותר על שום דבר.
גם בפרשתנו, התורה מלמדת אותנו שהכהן צריך לומר למצורע לפנות את הכלים, כי התורה חסה על ממונם של ישראל. יש כאן לימוד שלא לזלזל בשום פרט. במבט של העולם שלנו הכל יחסי, יש דברים יותר חשובים ויש דברים פחות חשובים. אנשים צריכים לקבוע לעצמם עמדה והדברים החשובים דוחקים את הדברים הפחות חשובים. אבל במבט היותר גבוה ועליון, השלמות מורכבת מהכול. הגוף בנוי ממוח, לב, רגליים, ידיים, ציפורניים ושערות, זו השלמות של המציאות שהיא בנויה מחומר ורוח. הכול זו בריאה אלוקית והשלמות צריכה להופיע בכל הצדדים, שלא יחסר שום דבר מאיזה חלק מהבריאה שהוא נפגם, שהוא התקלקל. זה מה שהתורה מלמדת אותנו כאן, הקפדה על הפרטים אפילו אצל הרשעים ואפילו בדברים הפשוטים.

ישראל שחטא ישראל הוא
בהפטרה מסופר על ארבעה מצורעים שיושבים מחוץ לעיר ואין אוכל. נשים לב לא רק לארבעת המצורעים שיש בהפטרה, אלא לנס הגדול שקרה שם. בשומרון היה רעב איום ונורא, הם היו אוכלים את הילדים. הנביא מספר שהיה מצב שאישה אחת באה אל המלך ומספרת לו שהיא וחברתה הסכימו שביום הראשון הם יאכלו את הילד שלה ומחר הם יאכלו את הילד של השנייה. ביום הראשון הם אכלו את הילד שלה ועכשיו היא לא נותנת לה לאכול את הילד השני. אין מצב יותר איום ונורא מזה. הרעב הגיע לשיא שלא יכול להיות גדול ממנו. ממש עוד יום או יומיים והעיר נופלת. מסביב האויבים צרים על העיר ופתאום מהפך. האויב שומע רעשים, קולות של סוסים צוהלים, והמון שמתקרב מכל העברים, החיילים שומעים רעש של צבא גדול שמתקרב אליהם, והם נבהלים ובורחים. קרה נס, הם בורחים ומשאירים את הכול. ממה הם בורחים, מה ראו, אין שום דבר, הם שמעו קולות... הקב"ה עשה נס גדול.
כאשר אני קורא את הפרק הזה אני חושב שיכול לקרות פעם נוספת נס כזה. לפעמים אנו שואלים את עצמנו איך נגיע למצב שארץ ישראל תהיה רק ביד היהודים... הנה, יש לקב"ה 'פטנט'... שולח קולות, ואנשים נבהלים, בלי מלחמות, פשוט קמים ובורחים... גם במלחמת השחרור היה כך , הערבים נבהלו וחלק ברחו, חלק ללבנון, חלק לירדן, עזבו את יפו ועזבו לעזה... אף אחד לא אמר להם שיקרה להם משהו רע, ובכל זאת ברחו.
קצת לפני כן מסופר על אלישע שהקיף אותו צבא רב והוא אומר לנערו שאנחנו יותר רבים מהם, אולי לא רואים בעין שלנו אבל אפשר לראות את זה בעין אלוקית. המציאות היא שהקב"ה מנהל את עולמו והרבה דברים שאנחנו רואים היום, תופעות רבות שאף אחד לא שיער אותם, מתרחשות באופן עליון ואלוקי. זו בעצם ההפטרה.
הבשורה על הנס באה על ידי ארבעה מצורעים. אמרנו מקודם שמצורעים אלו אנשים שמוצאים מחוץ למחנה בגלל הקלקול העמוק שלהם, זה העונש כמעט הנורא ביותר לשבת מחוץ למחנה, והנה הם אלו שמבשרים את הבשורה. הרב צבי יהודה היה אומר, שכל אדם מישראל, אפילו מי שהוא בקצה, הוא עדיין חלק מישראל. אפילו אם נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק בתפילה. אבל עקרב פוסק (ברכות לג ע"א). על פי תיקוני זוהר, אמר הרב צבי יהודה, שכל עוד אדם מאמין בה', אפילו שהוא נכשל בעבירות גדולות וקטנות, כל עוד שיסוד האמונה קיים אצלו, הוא חלק מעם ישראל. אם הוא לא עובד עבודה זרה והוא לא קשור בבת אל נכר, אם הוא לא התחתן עם גויה, שאלו שני דברים שמנתקים את האדם מהשורש, הוא עדיין מחובר. ברגע שהוא ניתק מהשורש הוא לא יכול להתחבר. אבל לפני כן, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, הוא עדיין חלק מהמתפללים. 'נחש' אלו הפתויים שמשיאים את האדם לעבור עברות, וגם אם הוא עובר עליהם, עדיין הוא חלק מעם ישראל. אבל אם הוא עוקר את העיקר הוא מתנתק. הדבר הזה רמוז במילה "עקרב". הנקודה הפנימית רמוזה בד' אחד. לאות דל"ת יש יציאה קטנה החוצה, ואם היציאה הזו תתבטל הדל"ת תהפך לרי"ש, 'אחר', לא 'אחד' אלא 'אחר'. יש נקודה פנימית ושורשית, היא נקודה אחת אבל היא עמוקה, ואם היא תתבטל הכל נהרס. זו היו"ד של יעקב. יעקב זה עקב ויו"ד. ועקרב זה עקב ורי"ש. אם מתבטלת היו"ד שזו הנקודה הפנימית, ומתהפכת לרי"ש זה הורס את הכול. אבל כל עוד שהנקודה הפנימית קיימת עדיין האדם קשור. גם המצורעים הללו שהם נדחו מהציבור והיו בחוץ, הם שייכים, יכולה להתגלות גם על ידם הגאולה.
אם נוסיף להתבונן נראה שצרעת זה משהו מיוחד כדי לתקן את הצדיקים. הקב"ה אומר למשה רבנו להכניס את היד לחיקו והיא יוצאת מצורעת, הקב"ה מזהיר אותו לדבר בזהירות על ישראל ואם לא יש לזה תוצאות. מרים הנביאה, אוהבת את משה אהבה גדולה, דואגת לו כאשר שמים אותו ביאור, והוא יקר לה מאוד, והיא מדברת דברים מתוך דאגה, אבל לא כמו שנכון לדבר, והיא מקבלת את עונש הצרעת. הצרעת שייכת למדרגות גבוהות מאוד שלא ייתכן שיהיה שם קלקול ואם יש צד של קלקול זה מתבטא בצורה מאוד קשה ומכוערת. יש כאן דרישה להיות שלמים. זה עניינו של שמירת כוח הדיבור.

חיזוק לתחילת הזמן
הדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו זה המדרש שמתאים לתחילת הזמן. כתוב: "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹרוֹת" (שיר השירים ה, יא) , אומר המדרש בפרשת מצורע (פרשה יט, ב):
ר' חנן דציפרין פתר לה בתלולית זו של עפר. מי שטיפש מהו אומר: מי יכול לקצות את זו?
אדם רואה ערימה של עפר ואומר 'מי יכול להוריד אותה? זה גדול עלי, בלתי אפשרי!'
מי שפיקח מהו אומר: הריני קוצה שתי משפלות היום ושתי משפלות למחר עד שאני קוצה את כולה. כך מי שטיפש מהו אומר: מי יכול ללמוד את התורה, נזיקים ל' פרקים, כלים ל' פרקים. מי שפיקח מהו אומר: הריני למד שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר עד שאני קורא את כל התורה כולה.
התורה היא גדולה, ויש שאיפות גדולות בלימוד התורה. הטיפש שרואה שהשאיפות מאד גדולות, מתייאש מראש. והפיקח אומר, השאיפה מאוד גדולה אך הדרך היא תהליך. היום קצת ומחר קצת ובסוף אפשר להשיג את הכול. אפשר להציג מטרות גדולות מאוד ולהבין שהדרך היא בשלבים. לא בבת אחת משיגים הכול. אדם רוצה להיות גדול היום, משיח היום, צדיק היום! זה לא הולך ככה, תתקדם בשלבים. אדם רוצה להיות תלמיד חכם, גדול הדור, זו שאיפה יפה, מוצדקת... אבל לא ביום אחד, אחרת זה צחוק, אם אדם יוכל להיות ביום אחד גדול הדור איזו מעלה זו. ההתקדמות היא כל יום במה שניתן להתקדם בו.... לאט לאט מתקדמים ובסופו של דבר מגיעים גבוה. אין סתירה בין שאיפות גדולות לבין היכולות. היכולות מוגבלות והשאיפות הן גדולות ומתקדמים לפי היכולות אל השאיפות הגדולות. זו דוגמא אחת שהמדרש מביא. ממשיך המדרש:
אמר ר' יוחנן: "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת" (משלי כד, ז). אמר ר' יוחנן: לככר תלוי באוירו של בית, מי שטיפש מהו אומר: מי יכול להוריד את זה, מי שהוא פיקח מהו אומר: והוא לא אחר תלאו?
קשה להגיע לכיכר הזו. הפיקח מבין שמישהו הגיע לשם, כנראה, ואם מישהו אחר הגיע גם אני יכול. מה הוא עושה -
אלא הרי אני מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו.
כך מי שהוא טיפש מהו אומר: מי יכול ללמוד תורה שבליבו של חכם. מי שפיקח מהו אומר: והוא לא מאחר למדה?
החכם נעשה חכם כי הוא למד מחכם והוא התקדם לאט לאט.
אלא הרי אני למד שתי הלכות ביום ושתי הלכות בלילה עד שאני למד כל התורה כמותו.
הביאו במדרש שתי דוגמאות, אחת של כמות, התורה גדולה מאוד מבחינת הכמות. ודוגמא שניה, גובה, יש כאן איכות. איך אפשר להגיע לעומקים כאלה, לחכמה כזו - אפשר להגיע כמו שהחכם הגיע. אלא שיש עדיין בעיה, יש אנשים שלומדים ושוכחים, זה מאוד מתסכל, אדם לומד ושוכח וזה מאוד מתסכל אותו. נמשיך במדרש:
אמר ר' לוי: לקסטל נקוב ששכר בעליו פועלין למלאותו.
יש חור למטה, וממלאים ונשפך, והבעלים אומר: 'כל היום תמלא לי את הסל הזה ותקבל שכרך על כל העבודה של היום'.
מי שטיפש מהו אומר: מה אני מועיל מכניס בזו ומוציא בזו? מי שפיקח מהו אומר: והלא שכר כל חבית וחבית אני נוטל?
אני מקבל שכר ומה אכפת לי שישפך?
כך מי שטיפש מהו אומר: מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה? מי שפיקח מהו אומר, ולא שכר יגיעה הקדוש ברוך הוא נותן?
חז"ל דיברו שלא לפחד מהתמודדויות שונות עם המגמה הגדולה של לימוד התורה, שזו באמת מגמה גדולה. אפשר להגיע אליה, אפשר להתקדם. לא לפחד, גם אם שוכחים, יש על זה שכר גדול מאוד, וגם לא שוכחים הכול כי תמיד נשאר רושם ממה שלומדים. וגם השכחה היא חיצונית, ולפני ולפנים הכול נחתם ונקבע. אני חושב שלא במקרה שחז"ל דיברו על זה בפרשתנו, זה תחילת הזמן והם הכניסו את זה לכאן. ובאמת מה זה קשור לפרשה שלנו.
ר' יהודה בר' סימון פתר קרייה בתלמידי חכמים: כתוב אחד אומר: "שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שיר השירים ה, יא). וכתוב אחר אומר: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (שם טו) וכתוב: "כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ" (נחום ב, ה), אלא אילו בני תורה שהן נראין כאילו כעורים וכאילו שחורים בעולם הזה אבל לעתיד לבוא מראיהם כלפידים.
העוסקים בתורה מתאמצים ומתייגעים, משחירים את פניהם בלימוד התורה. אבל לעתיד לבוא מראיהם כלפידים. מתי זה לעתיד לבוא, זה לא רק לעתיד לבוא ממש, אלא אחרי כמה שנים. הביטוי 'לעתיד לבוא' לא תמיד מתכוון לעולם הבא אלא גם לעולם הזה.
ר' שמעון בר' יצחק פתר קרייה בפרשותיה שלתורה,
כלומר יש פרשות בתורה שהן שחורות כעורב, לא נעימות לקרוא אותן.
אף על פי שהן נראות כאילו כעורות, כאילו שחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים ונידה ויולדת. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הן עריבות עלי. שנאמר: "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (מלאכי ג, ד). תדע לך שהוא כן שהרי פרשת זב וזבה לא נאמרו באחת,
הפרשות הללו הן ארוכות, דבר שלא נעים אומרים אותו מהר, וכאן הפרשות לא נאמרו בבת אחת,
אלא זו בפני עצמה וזו בפני עצמה.
ללמדנו שזה ערב לפני הקב"ה. אני חוזר לדברים הראשונים שאמרנו, אלו פרשיות של טהרה. הרמב"ם קורא לספר שמתעסק בדברים הללו: 'ספר טהרה' לא ספר הטומאה. התורה מלמדת אותנו איך להיות אנשים טהורים. איך להיטהר מכל הטומאות, איך להיות זכים וטהורים. עם ישראל הוא קדוש בארץ ישראל הקדושה, יש עליו הדינים הללו. לבעלי חיים אין דיני טומאה, אם הם מתים יש בעיה, אבל כאשר הם חיים והם נמצאים בחדר שיש בו טומאה, הם לא נטמאים. גם גויים לא נטמאים. הם לא בגובה ששייך בו טהרה וממילא לא שייך בהם טומאה. רק ישראל שהוא עם קדוש, בכלים שלהם, בנכסים שלהם, שייך עניין הקדושה. ואם יש קדושה אז יש צורך להיזהר מכל דבר שפוגם בקדושה. הפרשיות האלה הן פרשות של גובה, של חביבות. למרות שיש הצדדים הלא נעימים, כאן יש את הניקיון מהאי נעימות. הן עריבות על הקב"ה.

יום העצמאות בישיבה
הישיבה עולה במדרגות משנה לשנה. התגעגעתי אליכם כל החודש הזה של בין הזמנים, עכשיו שבאתם אני מתחיל להרגיש יותר טוב... למה אני אומר שכל הזמן אנחנו מתקדמים, אני זוכר אותנו ביום העצמאות, הייתה אוירה כל כך מרוממת והיה לנו קשה לחבר את זה עם סדר הלימוד, אולי גם בגלל שאלו היו הימים הראשונים של המדינה, ובאמת יום העצמאות היה יותר חי יותר קרוב, ולא התרגלו אליו כמו אל מצוות אנשים מלומדה. אבל לא רק זה. לא היינו במדרגה כזו שהיה לנו קל לעבור מלימוד לחגיגה ומחגיגה ללימוד. ברוך ה' הישיבה מתקדמת בעניין הזה. יום העצמאות זה לא יום שמוציא מהלימוד, שאחר כך צריך מספר ימים כדי להיכנס חזרה למסלול, אלא חלק מהמהלך של התחלת הזמן. תחילת הזמן מתבטא בסגולה ויום העצמאות הוא יום שמבטא את הסגולה. יום העצמאות הוא ביטוי של עם ישראל בארץ ישראל. זה היסוד שעליו נבנית כל ההתעלות הרוחנית הגדולה.
אני רוצה לאחל לנו שהשבוע הזה יהיה שבוע מאוד מרומם, ובתוכו יום העצמאות עם כל התודה והשמחה על כל מה שה' הטיב לנו. אין מילים לתאר את הגודל של השמחה. אנחנו צריכים להיות שמחים אחרי אלפיים שנות גלות שאנחנו כאן וחזרנו לארץ ישראל, מקום שלא זכו דורות על גבי דורות, צדיקים גדולים שאנחנו מקושרים אליהם בקשרים עמוקים מאוד, והם לא זכו ואנחנו זכינו. זו זכות גדולה ועצומה. ולא רק שזכינו לעלות באופן פרטי לארץ ישראל אלא כציבור, כמדינה, כעם בארץ ישראל. השמחה היא עצומה, והיא מחוברת לתורה. לא קשה ללמוד בגלל שהשמחה היא עצומה, אלא אדרבה הלימוד מתרומם על ידי השמחה. שיהיה לנו שבוע של עליה גדולה, של שמחה ושקידה. תחילת הזמן עם הגבהים שלו.
חזק חזק ונתחזק!
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il ,או למספר 0547881227
עוד בנושא תזריע
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il