ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך אמור

תיקון בשלושה מימדים

ימי ספירת העומר

פרשיית המועדות , כחולו של מועד , ממאכל בהמה למאכל אדם ,עיקרן של ישראל אינו אלא התורה , שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע , הנפה שהיא מעין הכרזה , מעבדות לעבדות , במקום שבו אחרים חדלו מלספור, אנחנו מתחילים , ימים של טהרה , שני חלקים בתיקון ימי הספירה , שלוש מגמות בפרשת העומר
הרב שמעון כהןאיר תשע"ז
489
לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
פרשיית המועדות
בתוך פרשיית המועדות שבפרשת אמור בא הציווי על ספירת העומר, ומכיוון שאנו נמצאים כעת בעיצומם של ימי הספירה קשה שלא להתייחס לנושא. פרשיית המועדות פותחת במועדי שעת הקציר. תחילה היא עוסקת בפסח, החג הראשון בשנה, ומזכירה בקיצור רב את ענייני החג ותאריכיו 1 . לאחר מכן באה אריכות רבה בענייני הנפת העומר והקשור בהם 2 , וכך סדר הדברים: בששה עשר בניסן קוצרים את השעורים הראשונות, מקריבים מהן עומר במקדש ומניפים אותו לפני ה'. מאז ואילך מותרת אכילת התבואה החדשה 3 .
לאחר הציווי על הנפת העומר בא הציווי על ספירת העומר. חייבים לספור מיום ט"ז בניסן שבעה שבועות וביום החמישים מביאים שתי חלות מן החיטה החדשה כביכורים למקדש. יום החמישים הוא בעצם חג השבועות, יום מתן תורה, אבל התורה לא מזכירה אותו כלל כיום שקשור לנתינת התורה. זה דבר שדורש התייחסות עצמית.
לאחר מכן באים בקיצור ציוויים על מועדי תשרי - ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות.

כחולו של מועד
הרמב"ן מבאר שפרשיית המועדות מראה לנו בעצם שיש כאן מהלך ארוך שמתחיל ביום טוב ראשון של פסח. יום טוב שני מהווה סגירה של מעגל קטן, אך יש מעגל גדול יותר שמתחיל ביום טוב ראשון של פסח ונגמר ביום החמישים, בחג השבועות. לחג השבועות אין תאריך בתורה, לא נאמר 'בחודש השישי בשישה לחודש עצרת תהיה לכם', אלא ישנה ספירה שבסופה חל חג השבועות. מכאן מגיע הרמב"ן 4 לדברים הבאים:
"עצרת היא, כי שם נעצר הכל. וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. וזהו מאמרם (חגיגה יז ע"א): שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב".
בין חג ראשון של פסח לחג האחרון של שבועות יש לנו בעצם חול המועד ארוך. כמו ששמיני עצרת עוצר את שבעת ימי חג הסוכות, ונחשב רגל בפני עצמו לשישה דברים - פז"ר קש"ב 5 , כך שבועות הוא חג העצרת העוצר את ימי חג הפסח, וכל הימים שבינתיים הם בעצם יחידה אחת.
נמצא שבימים אלו ממש אנו נתונים בימי חול המועד שבין חג ראשון של פסח לחג השבועות. חול המועד זו הגדרה מיוחדת, הוא חול אבל יחד עם זאת הוא גם מועד, יש בו את שני האלמנטים. אמנם בימי חול המועד המוכרים לנו יש הלכות מיוחדות שנוהגות, בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח רק מלאכות מסוימות מותרות, לעומת זאת כאן, בין פסח לשבועות, בודאי מותרת עשיית כל מלאכה, מכל מקום יש בימים אלו תכונה מיוחדת, בתפיסה פנימית עמוקה גם הם שייכים למדרגת חול המועד. יש בימים הללו מסוגלות מיוחדת, תהליך מיוחד שמלווה אותנו מפסח ועד חג מתן תורה.

ממאכל בהמה למאכל אדם
בספר "צדה לדרך" 6 של רבי מנחם אבן זרח 7 מבואר מדוע קרבן העומר בא מן השעורים וקרבן שתי הלחם בא מן החיטים, וזו לשונו:
"הנה שתי הלחם באו בעצרת להכין ולהעיר המבינים על קבלת התורה בשני חלקיה שהם 'נעשה' ו'נשמע', והם לחמי הנפש. והעומר היה משעורים בפסח, לפי שהגופות לבד יצאו משעבוד לגאולה, לפיכך היה קרבנם מאכל שאר בעלי חיים. אבל בחג השבועות שהשיגו מעלת התורה שהיא שחרור הנפשות מהעבודה קשה ביום חמישים, כמו שהיה השחרור לעבדים בשנת החמישים, היה קרבנם בכורי חיטים שהוא מאכל אדם".
קרבן העומר, אומר רבי מנחם, יש בו בחינה של בהמיות, כי גאולת מצרים לא עסקה בגאולת הנשמה הישראלית, אלא בגאולת הגוף הישראלי, לכן הקרבן שישראל מביאים בפסח בא משעורים שהם מאכל בהמה. מיד לאחר יום טוב ראשון של פסח בא הציווי על העומר, "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" 8 , יש כאן כניסה לארץ ישראל ועמה עבודת כפיים. עם סיום חג ראשון של פסח אנו מצווים להיכנס לארציות של החיים ולהשלים את אותה גאולה חומרית שהתחילה ביציאת מצרים. מכאן ואילך אנו צועדים צעד אחר צעד, מדרגה אחר מדרגה, עד שבסופו של תהליך, בתום חמישים יום, אנו מגיעים למאכל של חיטה, שתי הלחם, מאכל אדם. ישנן שתי גאולות, גאולת החומר הבהמי וגאולת הרוח. ביציאת מצרים נגאלנו מהשעבוד לחומר, אבל ישנה קומה נוספת, גאולת הרוח הישראלית, גאולת הנשמה הישראלית, בה איננו משתמשים שוב במאכל בהמה אלא במאכל אדם.

עיקרן של ישראל אינו אלא התורה
בספר החינוך 9 ישנו תיאור נפלא שמלמד אותנו מהי המגמה של כל התהליך, וזו לשונו:
"לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ... והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה... שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות... ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יו"ט של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות. כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".
כלומר עיקר הדבר הוא קבלת התורה שבסוף התהליך. אבל כדי להגיע לסוף התהליך צריך לעבור דרך של חמישים יום.

שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע
המשך חכמה 10 , בביאורו לפסוקים המצווים על קצירת העומר עומד על התהליך שעובר האדם בימי ספירה אלו, ואלו דבריו:
"'כי תבאו אל הארץ וכו' וקצרתם את קצירה' וכו'. הענין מורה, כי רצון השם יתברך שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע, ונתן להם הבורא מצוות הרבה בכל פועל בכל מצעד, ליחד כל עניני בני אדם אל ה' יתברך, להיות כל הפועלים החומריים לדרכים מאירים ומזהירים להגיע בהן לשלימות האמיתי ולהתקרבות ה' יתברך...".
אדם שעוסק כל היום בעבודת הקרקע, עלול להפוך את זה לעבודה זרה שלו, לכן עבודת הקרקע של ישראל מלווה במצוות שונות המזכירות לאדם שבכל פעולה שהוא עושה בקרקע הוא פוגש מימד של קדושה, פעולה שיהודי עושה בקרקע של ארץ ישראל לא תגשים את חייו, להיפך היא תקדש אותם.
כשיהודי מגיע לארץ ישראל ועוסק בבניינה המעשי, ישנה סכנה שהצרכים המעשיים הרבים לא יותירו מקום וזמן לבנין הרוחני. כך ארע עם פטירתו של יהושע בן נון. חז"ל 11 מתארים כיצד מתוך חיבת ההתנחלות נכשלו ישראל ולא הספידו את יהושע כראוי, וזו לשונם:
"'ויקברו אותו בגבול נחלתו מצפון להר געש', אמר רבי ברכיה: חזרנו על כל המקרא, ולא מצינו מקום ששמו געש. ומהו הר געש? על ידי שנתגעשו ישראל מעשות גמילות חסד ליהושע. באותה שעה נחלקה ארץ ישראל, והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדי. והיו ישראל עוסקים במלאכתן: זה עוסק בשדהו, וזה עוסק בכרמו, זה עוסק בזיתיו... נתגעשו מֵעֲשות גמילות חסד ליהושע, וביקש הקב"ה להרעיש את העולם כולו על יושביו, כמה דאת אמרת: 'ותגעש ותרעש הארץ' (תהלים יח, ח)".
זה נמצא בחרישה וזה בקצירה, ושלום עלייך נפשי, כל אחד נכנס לנחלה שלו והתנתק מהמימד הרוחני. נראה שהמדרש מדבר על בעיה שאיננה קשורה בצורה נקודתית רק לתוכן דברי ההספד שנאמרו בשעת הלוייתו של יהושע, מדובר במציאות רוחנית כללית, העם לא ניצל את כל מה שהיה יכול לקבל מסגולות אישיותו של יהושע ולא הכיר מספיק בגדולתו העצומה כמוסר התורה, לכן כשהגיעה שעת הלויה, היו כאלה שנשארו בשדות מתוך תחושת חלוציות, הם עסקו בחרישה וזריעה, בייבוש ביצות, וסברו שזה מה שחשוב כעת לעשות.

הנפה שהיא מעין הכרזה
מהשעורים שנקצרו מביא בעל השדה עומר, עשירית האיפה, למקדש ואחד הכהנים מניף אותו לפני ה'. לאחר חמישים יום שוב ישנה תנופה, הכהן מניף את שתי הלחם בחג השבועות. על מצוות ההנפה אומר האלשיך הקדוש 12 דבר נפלא ביותר:
"וממושבות שלכם תביאו לחם תנופה, לרמוז שכל כך נזדככתם שממושבותיכם בארץ הלזו הבאתם בזכותכם לחמה של תורה מן השמים שהוא לחם תנופה".
הלוא המניף הוא הכהן ולא מביא השעורים. הנפה זו היא מעין הכרזה של הכהן לפני בעל השדה: רבי יהודי, זכית שיש לך נחלה בארץ ישראל, אבל תמיד עליך לזכור מי הוא הבעלים האמיתי של הנחלה הזו, ארץ ישראל איננה שייכת לעם ישראל, ארץ ישראל שייכת לקב"ה! עם ישראל אמנם קיבל זכות תשמישים בארץ הזו, ליישב אותה ולקדש אותה, אבל הארץ שייכת לריבונו של עולם. הנפת העומר מחברת את בעל השדה אל מימד הקדושה שבשדהו. הכהן הוא שליחו של הקב"ה ושליחה של האומה, הוא זה שמרים את כל מהלך הבנין בארץ ישראל.

מעבדות לעבדות
ב"דרשות מהר"ל מפראג" 13 יש דרוש נפלא. מדובר בדרשות שדרש המהר"ל 14 בפוזנא בחג השבועות של שנת השנ"ב. בתחילת הדרשה הראשונה, "דרוש על התורה", מביא המהר"ל גמרא. הגמרא 15 דורשת את הפסוק באיוב "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" 16 ומבררת באיזה עמל מדובר, "אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר: 'כי אדם לעמל יולד', איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר 'כי אכף עליו פיהו' - הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא".
האדם, כל עניינו בעולם זה עמל של תורה. מבאר המהר"ל:
"ומפני שנברא האדם לעמל, לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח שבו יצאו ממצרים מהיות עוד שם עבדים עובדים לאדוניהם, אשר גאלם ה' יתברך לבלתי יהיו עוד עובדים עבודת פרך".
במצרים היינו עבדים, הרגשנו היטב היטב את העמל שנדרש מאתנו, והנה הקב"ה גאל אותנו מן העבדות והוציא אותנו ממצרים.
"בכן ציוה למחרת מיד על שיתחילו להכנה לתורה לספור מספר הימים אשר יעברו, עד כי יהיו מוכנים לקבל עול התורה ומצוות. לבל יעלה על דעתן לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין אבל לעמל הוא יולד".
כלומר יציאת מצרים איננה יציאה מעבדות לחירות, אלא מעבדות לעבדות, משעבוד מצרים לשעבוד לקב"ה. חמישים הימים שאנו סופרים מיציאת מצרים ועד מתן תורה הם ימים של הכנה המבדילים בין גאולת הגוף לשעבוד החדש אליו אנו נדרשים. כל עוד האדם חי על האדמה, אין לו רשות להיות בן חורין, "אדם לעמל יולד", יש לו תפקיד ומגמה, יש לו יעדים אלקיים, הוא לא נולד להפקר, הוא משועבד לגילוי הצופן הגנטי-אלקי שנמצא בעומק נשמתו.
"ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל כמו שיבוא, שזהו ענין הקרבת העומר מן השעורים, ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים, דהיינו החירות והעמל בזמן אחד יחד, כי אין ההפכיים נמצאים יחד. ומכל מקום למחרת מיד, בלי עוד הפסק זמן, היה צורך שיהיו מכינים את עצמם לקבלת העמל הזה ועולו".
מיד כשיוצא יום טוב ראשון של פסח אנחנו מתחילים לספור ספירת העומר מתוך ציפיה לקבלת העמל החדש.

במקום שבו אחרים חדלו מלספור, אנחנו מתחילים
דברים דומים כותב גם הרש"ר הירש 17 בסגנונו המיוחד, ואלו דבריו:
"'ממחרת השבת' כבר חגותם את חג חירותכם; וכבר זכרתם לפני ה' את העצמאות, שזכיתם בה בשבתכם בארצכם ובאכלכם מלחם הארץ; נמצא, שכבר הגעתם אל החירות ואל רווחת העצמאות, המהווים בדרך כלל את מטרת כל השאיפות הלאומיות. ואילו אתם תראו עצמכם רק בראשית ייעודכם הלאומי; ותחלו עתה למנות לקראת השגת מטרה אחרת. ובלשון זו נאמרה מצוות הספירה בדברים (טז, ט): 'מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות'; במקום שאחרים חדלו לספור, תחל ספירתך אתה".
בדרך כלל פסגת השאיפה הלאומית של האדם היא שתהיה לו עצמאות. כשאמריקה מכריזה על עצמאותה ועל הקמת מדינתה, מבחינתה זוהי התכלית. אבל לאמיתו של דבר החירות הגשמית היא רק ההתחלה. לכן אצלנו פסח הוא ראש וראשון לכל המועדות, המועדות מתחילים בפסח, ומכאן ואילך באים המגמות והיעדים האלקיים. איננו מסתפקים בבניית מדינה-ארץ-מולדת, אנו חפצים לבנות קומה נוספת מלאת ערכים, אנו חפצים לזרוק נשמה בגוייתנו הלאומית ולהעמיק את אמונתה וקדושתה.
בארץ ישראל אנו מנסים לזהות את נקודות הקודש שבכל פעולה ארצית שנעשית, ועל ידי כך אנו מבינים אלו מעשים שייכים אל היעדים האלקיים. זוהי הדרך להגיע אל הקודש העליון ולקדש את העולם כולו.
כבר בשעה שהקב"ה מתגלה למשה רבנו במעמד הסנה באה ההכרזה האלקית המראה לנו מהי קריאת הכיוון ולאן פני האומה מועדות, "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" 18 . זוהי ההתגלות האלקית הראשונה למשה, וכבר בשלב זה הקב"ה מכריז על היעד שאליו צריכה האומה לשאוף.

ימים של טהרה
האומה נמצאת כעת בשפל נוראי, בארבעים ותשע שערי טומאה, ועניינם של ימי הספירה הוא להוציא את האומה, שער אחר שער, יום אחר יום, מעומק הטומאה ועד רום הטהרה. וכך אומר הזוהר הקדוש 19 :
"תא חזי, כל בר נש דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא, לא אקרי טהור, ולאו בכללא דטהור הוא, ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה, כד מאטי להאי ליליא, לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברא בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא, ואתדכי" 20 .
ימי ספירת העומר הם ימים של טהרה. מי שלא הכין את עצמו כראוי, אין ראוי שיהיה לו חלק בתורה, ומי שכן הכין את עצמו, עליו לנצל את הלילה הגדול הזה, ליל שבועות, לעסוק בתורה ולשמור על הטהרה העליונה שמגיעה אליו באותו הלילה.
ישנה ספירה נוספת שעם ישראל מצווה עליה, "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר" 21 . נשות ישראל הנטהרות מטומאתן מצוות לספור שבעה נקיים לקראת כניסתן לחיי טהרה. אלא שבעוד האשה מצווה על ספירת שבעה ימים בלבד, אנו מצווים למנות שבעה שבועות. כיוון שמדובר בטהרה כללית של האומה כולה, לא ניתן להסתפק בשבעה ימים בלבד, ועלינו למנות שבע שביעיות.

שני חלקים בתיקון ימי הספירה
טהרה זו שנקנית בימי ספירת העומר מתחלקת לשני חלקים:
החלק הראשון הוא על ידי לימוד תורה. מובא בשם המקובל האלקי רבי שלום שרעבי 22 , שימי ספירת העומר הם השורש לכל התורה כולה. 'שורש' זה דבר מיוחד - בדרך כלל הוא מר, אין לו צורה והוא נראה עלוב. לעומתו העץ, הוא מרשים, הוא ירוק וצבעוני. ואף על פי כן, עם כל מעלותיו של העץ על פני השורש, סוף סוף אם אין שורש אין כלום. יתרה מזאת, בשורש גלום הפוטנציאל של העץ כולו, בכל תא מתאי השורש ישנו תרכיז שמכיל את כל תכונות האופי של העץ. אם כן כשהרש"ש אומר לנו שימי ספירת העומר הם השורש של כל השנה כולה, ניתן להבין זאת בשני פנים: מצד אחד ימי הספירה הם ימי ביניים שבהם האומה קנתה עצמאות מהשעבוד הפיזי, אבל עדיין לא קנתה שום קומה רוחנית, בימים אלו לאומה עוד אין צורה, ומצד שני ימים אלו מכילים בתמצית את העוצמה הרבה שעתידה לבא לידי ביטוי בכל ימות השנה כולה.
אם כן יש כאן שני תהליכים, מצד אחד יצאנו לחירות גופנית בלבד והגוף לבדו עדיין חסר, אבל מצד שני הקומה הזו של חירות הגוף היא חשובה מאין כמוה, שכן בלעדיה אין כל יכולת של קיום לכל קומה רוחנית.
החלק השני הוא על ידי תיקון המידות. מובא בשם הסבא מקלם 23 שבכל יום מימי הספירה נקנית מעלה מתוך ארבעים ושמונה מעלות של 'קנין תורה' המנויות במסכת אבות 24 , וביום הארבעים ותשע אנחנו חוזרים על רשימת קנייני התורה ומגיעים לעבודת ה' השלמה.
בימי הספירה אנו נדרשים להתבוננות מעמיקה בעולם המידות שלנו, בכל יום אנו נדרשים לתקן ולטהר ולבנות קומה נוספת בבנין המידות שלנו. ה"מאור ושמש", רבי קלונימוס קלמן הלוי 25 , בפירושו על התורה כותב דבר נפלא. תחילה הוא מזכיר מדרש חז"ל 26 שמספר סיפור מופלא:
"'מה יתרון לו שיעמול לרוח' (קהלת ה, טו), רבי שמעון ברבי נסב איתתא, צווח רבי לכל רבנן ולא צווח לבר קפרא. כתב ליה על תרע ביתיה: אחר שמחתך אתה מאית מה יתרון לשמחתך? נפק רבי, אסתכל ביה, אמר: מאן הוא דין דלא צווחינן ליה דכתיב אלין מילין? אמרו ליה: בר קפרא. אמר: למחר אנא עביד אריסטון בגופיה. עביד אריסטון וצווח ליה. כיון דעלון אורחין, יתבין למיגס, כיון דהוה מגיסא עליל, הוה אמר עליה תלת מאוון דמתלין על הדין תעלה והוי צנין ולא טעמין אורחין כלום. אמר רבי למשמשנוי: למה מגוסיא נפקין ולא מטעמין? אמרין ליה אית תמן חד גבר סב וכיון דמגוסי עליל הוה אמר תלת מאוון דמתלין על הדין תעלה והוא צנין סליק רבי לגביה א"ל בגין מה את לא תשבוק אריסיא דיגסון אמר דלא תימר למיגס אתיתי אלא על דלא צווחת יתי עם חבירי".
המדרש מספר על רבי, נשיא ישראל, שחיתן את בנו רבי שמעון והזמין לחתונת בנו את כל תלמידי החכמים מלבד בר קפרא. בר קפרא היה תקיף, לאור המקרה הוא החליט לעשות מעשה, הוא כתב על דלת ביתו של רבי דבר מבהיל: לאחר שמחתך אתה מת, אם כן מה יתרון יש לך בשמחה שלך?
משיצא רבי מביתו גילה את הכתובת שהוצמדה לדלת ביתו ושאל: מי הוא זה שלא הוזמן לחתונה וכתב את הכתובת הזו?
אמרו לו: זה בר קפרא.
הזדרז רבי לביתו של בר קפרא ואמר לו: אני מתנצל, פגעתי בך, מחר אי"ה אקיים סעודה מכובדת רק בשבילך.
למחרת הגיע בר קפרא לסעודה ומשהגיעו כל המוזמנים והונחו התבשילים לפניהם, עמד בר קפרא ואמר שלוש מאות משלי שועל. שלוש מאות משלים זה לוקח לא מעט זמן, אם כל משל היה לוקח דקה אחת בלבד, זה כבר יותר מחמש שעות! כולם היו מרותקים, הם שכחו לגמרי שיש אוכל שמונח לפניהם, האוכל כמובן התקרר בינתיים והאורחים לא טעמו דבר.
רבי, שכנראה היה עסוק בסדרי הסעודה, לא הבין מדוע המנות חוזרות כמות שהן לבית התבשיל. מששאל השיבו לו: יש שם איש אחד זקן שכשהוא רואה תבשיל נכנס הוא נעמד וממשיל משלים. המשלים שלו מרתקים את הציבור וכיון שהציבור מאזין בשקיקה האוכל מתקרר.
ניגש רבי לבר קפרא ואמר לו: שמעתי שהמשלים שלך נפלאים, אבל קודם כל תן לחבר'ה לאכול.
השיב בר קפרא: אתה חושב שבאתי לכאן כדי לאכול?! מה שכתבתי לך אתמול על הדלת זה בגלל שלא הזמנת אותי לחתונה. ה'רבע עוף' שיש כאן על השולחן לא מעניין אותי כעת, הקפידא שלי היא לא על האוכל הטוב שפיספסתי אתמול, אלא על זה שלא קראת לי אתמול עם כל החברים. כשכל המוזמנים שלך הגיעו לחתונה ראיתי אותם הולכים והם סיפרו לי לאן הם הולכים. לרבי יש חתונה, הם אמרו, מה אתה לא בא?! ואני הייתי צריך להרכין ראש ולומר: לא, לא הוזמנתי. כולם הלכו ורק אני נשארתי לבד בבית, על זה אני מקפיד.
ומה שכתבתי על פתחך, הלוא כך אמר שלמה: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" 27 , כלומר מאחר שדור הולך ודור בא, וכולם סוף סוף הולכים למיתה, מה תועלת יש לאדם במשתה ושמחה?!
אומר בעל ה"מאור ושמש" 28 :
"תני רבי חייא: 'שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה' (ויקרא כג טו), אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו'. דבר אחר: 'והבאתם את עומר' וגו'. ולהבין למה הביא המדרש מעשה דבר קפרא כאן ומה שייכות מעשה זו לעומר".
המדרש על בר קפרא מופיע בפרשת העומר, אף שאין לו כל שייכות לפרשת העומר. למה הוא מובא שם? במה שייך המעשה הזה לעומר?
"ונראה דִּימֵי ספירה הן מורים על האחדות, כדאיתא בספרים הקדושים. ולכן מתו תלמידי רבי עקיבא בין פסח לעצרת, מפני שהימים אלו מורין על האחדות והן לא נהגו כבוד זה לזה. ולכן הביא מעשה דבר קפרא באמצע דרשות העומר, שלא חרה לבר קפרא אלא על שלא הזמין אותו עם חבריו. שבימי הספירה צריך האדם לתקן מדה זו של האחדות, ועל ידי זה זוכה להשגת התורה בחג השבועות, כמו שכתוב: 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר' (שמות יט, ב), ופירש רש"י, שהיו כולן בלב אחד כאיש אחד, ולכן זכו להשגת התורה במתן תורה".


שלוש מגמות בפרשת העומר
נסכם ונאמר שבפרשת העומר ניתן לזהות שלוש מגמות:
המגמה הראשונה שייכת לכניסה לארץ ישראל. לא לחינם אומרים חז"ל שבזכות העומר זכה אברהם אבינו לירש את הארץ 29 . ובעצם האומה כולה נכנסה לארץ ישראל בזכות הקרבת העומר, הלוא אצל יהושע נאמר "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ" 30 , עם כניסתם לארץ ישראל קיימו בני ישראל את מצוות העומר.
מצוות העומר שייכת לגאולת הגוף וגאולת הארץ. מצוות העומר מגלה את קדושתה של הארץ ועל ידי מצוות ההנפה כל התהליך המעשי של גידול התבואה מקבל מימד של קדושה ועולה למקום עליון 31 .
המגמה השניה היא עמל תורה, כמבואר ב"דרוש על התורה" של המהר"ל.
והמגמה השלישית היא תיקון המידות, כמבואר בפירושו של בעל ה"מאור ושמש".
בפסח באה גאולת הגוף, מיד לאחר יום טוב הראשון של פסח באה הנפת העומר והרמת כל הארציות, בערב מתחילה ספירת העומר ועמה עבודת תיקון המידות. אנו מתקדמים שלב אחר שלב בשלושה מימדים: הטהרה הפיזית, הטהרה המידותית, והטהרה הרוחנית. בסופו של התהליך אנחנו מגיעים לשתי הלחם, למאכל האדם, ובכך אנו מביאים לידי ביטוי את המדרגה הרוחנית לה אנו זוכים בתום התהליך. מעתה האומה כולה נמצאת במדרגת אדם, אדם שיש בו נשמה ותורה ויראת שמים טהורה.




^ 1.ויקרא כג, ה-ח.
^ 2.ויקרא כג, ט-כב.
^ 3.האיסור על אכילת התבואה החדשה חל על כל תבואה מחמשת מיני דגן שנזרעה החל מי"ג בניסן של השנה שעברה. מנחת העומר (ובימינו יום י"ז בניסן) מתירה את כל התבואה שנזרעה מתאריך זה בשנה שעברה, עד תאריך זה בשנה הנוכחית.
^ 4.רמב"ן ויקרא כג, לו ד"ה עצרת היא.
^ 5.פז"ר קש"ב הוא סימן לששת הדברים שלגביהם נחשב היום השמיני של סוכות כחג בפני עצמו: פ' - פייס; ז' - זמן; ר' - רגל; ק' - קרבן; ש' - שיר; ב' - ברכה.
^ 6.צדה לדרך מאמר רביעי כלל רביעי פרק ראשון.
^ 7. רבי מנחם אבן זרח, נפטר בשנת הקמ"ה - מחכמי ספרד הראשונים וממגורשי צרפת. חיבר ספר פסקים בשם "צדה לדרך". בספרו, מלבד פסקיו, הוא סוקר סקירה היסטורית רחבה וחשובה של השתלשלות תורה שבעל פה עד לדורותיו. רבותיו היו רבי יהושע אבן שועיב תלמיד הרשב"א ורבי יהודה בן הרא"ש.
^ 8.ויקרא כג, י.
^ 9.ספר החינוך מצוה שו (מצוה רעג במהדורת מוסד הרב קוק).
^ 10.משך חכמה ויקרא כג, י.
^ 11.רות רבה פתיחתא ב. וראה גם קהלת רבה פרשה ז וגמרא בשבת קה ע"ב.
^ 12.אלשיך ויקרא כג, טו-טז.
^ 13.באר הגולה דרוש על התורה ד"ה ומפני שנברא.
^ 14. רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל מפראג) (פולין, צ'כיה), הר"פ-השס"ט - מגדולי ישראל הבולטים של תחילת תקופת האחרונים. תלמיד המהרש"ל ורבם של בעל ה"תוספות יום טוב" ורבי דוד גאנז בעל "צמח דוד". מעבר לבקיאותו הרבה בתלמוד, בספרות האגדה ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה, באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו‏‏. תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות הן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה שנים לאחר מותו. חיבר ספרים רבים בהם הוא פותח צוהר להבנה עמוקה ושיטתית של עולם האגדה והסוד. על מצבתו נכתב: "כל פרד"ס נכנס שלום ועבר, ויחכם מכל דגמר וסבר, ולא הניח דבר...".
^ 15.סנהדרין צט ע"ב.
^ 16.איוב ה, ז.
^ 17.רש"ר הירש ויקרא כג, טו.
^ 18.שמות ג, יב.
^ 19.זוהר ח"ג צז ע"ב.
^ 20.ביאור: בוא וראה, כל אדם שלא ספר חשבון הזה, אלו שבע שבתות תמימות, לזכות לטהרה זו, אינו נקרא טהור, ואינו בכלל טהור, ואינו שווה שיהיה לו חלק בתורה. ומי שמגיע טהור לאותו יום, שבועות, והחשבון לא נאבד ממנו, כשמגיע לילה ההוא של שבועות, הוא צריך לעסוק בתורה ולהתחבר בה ולשמור טהרה העליונה שמגיע עליו בלילה ההוא, ונטהר.
^ 21.ויקרא טו, כח.
^ 22.ראה נהר שלום עמ' שנד.
^ 23.ראה חכמה ומוסר ח"א עמ' תכז.
^ 24.אבות פרק ו.
^ 25. רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (פולין), התקי"א-התקפ"ג - מגדולי רבני החסידות. זמן קצר לאחר נישואיו בגיל שלוש עשרה, התוודע לרבי אלימלך מליז'נסק והפך לאחד מבכירי תלמידיו. בשנת תקמ"ה התיישב בקרקוב בהוראת רבו והחל להפיץ ברבים את תורת החסידות. לאחר פטירתו של רבי אלימלך מליז'נסק ראה עצמו כתלמידם של החוזה מלובלין, רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי ישראל מקוז'ניץ. ספרו "מאור ושמש" על התורה תואר על ידי אחדים ממנהיגי החסידות כ"שולחן ערוך של החסידות".
^ 26.ויקרא רבה כח, ב.
^ 27.קהלת א, ג-ד.
^ 28.מאור ושמש לפרשת אמור ד"ה במדרש רבה.
^ 29.ויקרא רבה כח, ו.
^ 30.יהושע ה, יא.
^ 31.ראה דברי האלשיך הנזכרים למעלה.

מקורות עיקריים:
רמב"ן ויקרא כג, לו , צדה לדרך מאמר רביעי כלל רביעי פרק ראשון , ספר החינוך מצוה שו , משך חכמה ויקרא כג, י , רות רבה פתיחתא ב , אלשיך ויקרא כג, טו-טז , באר הגולה דרוש על התורה ד"ה ומפני שנברא, רש"ר הירש ויקרא כג, טו , זוהר ח"ג צז ע"ב , ויקרא רבה כח, ב , מאור ושמש לפרשת אמור ד"ה במדרש רבה , ויקרא רבה כח, ו
עוד בנושא אמור

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il