בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות ספירת העומר
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

undefined
22 דק' קריאה
ספירת העומר
כתוב בתורה "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג, טו). וקבלו רבותינו ז"ל שהשבת האמורה כאן היא יום טוב שגם הוא נקרא בתורה "שבת", והוא יום טוב הראשון של פסח, לכן במוצאי יום טוב ראשון של פסח, התחלנו לספור ספירת העומר, ונמשיך עד התקדש חג השבועות הבעל"ט. לדעת הרמב"ם (פ"ח מהלכות תמידין ומוספין הכ"ב) ספירת העומר בזמן הזה היא מדאורייתא, למרות שאין לנו קצירת העומר ואין לנו בית המקדש. אבל לדעת רוב הפוסקים ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן.

'לשם יחוד' קודם הספירה
כיון שכן, יש שנמנעים מלומר בנוסח ה'לשם יחוד' "הריני בא לקיים מצות עשה של ספירת העומר", שהרי לדעת רוב הפוסקים בזה"ז אין מצווה זו בכלל מצות עשה, אלא אומרים "לקיים מצות ספירת העומר". ומיהו, אנו הנהגנו לומר "לקיים מצות עשה של ספירת העומר" (ראה בסידור 'קול אליהו' עמודים 297-298), וכבר ביארנו שהכוונה למצוות "לא תסור" שנצטווינו לשמוע לדברי חכמים. יש שמחמירים על עצמם וטובלים בכל יום אחר הצהרים לפני ספירת העומר, כדי שיוכלו לספור עם הכוונות בקדושה וטהרה. וידוע שלמי שרגיל ובקיא בכוונות, ספירת העומר אורכת בלי גוזמא, כשעה. ולמכוון הצעיר זה אורך לפחות שעתיים. וגם אלו שמכוונים צריכים לומר 'לשם יחוד' כי זה לא קשור לכוונות.

'לשם יחוד' שלפני הקידוש
ידועה החשיבות של אמירת "לשם יחוד" לפני קיום כל מצווה ומצווה, שהרי מי שלא מכוון לפני עשיית המצווה, יש לחשוש שמא לא יצא בה ידי חובתו. וכתבנו בסידור נוסח 'לשם יחוד' קודם הקידוש בערב שבת, ובו כתוב "הריני בא לקיים מצוות עשה דאורייתא לקדש את השבת (בדברים), ולקיים מצוות עשה דרבנן לקדש על היין" וכו' (עיין בסידור 'קול אליהו' עמוד 410). שהרי מדאורייתא אין מצווה לקדש על היין בשבת, אלא המצווה היא לקדש את השבת ואפשר לקדשה בדברים, וסגי שיאמר ברוך מקדש השבת, ורק חכמים תקנו לקדש על היין. ולכן אין לומר לפני הקידוש הריני בא לקיים מצות עשה של קידוש על היין, אלא צריך לומר שמקיים מצות עשה לקדש את השבת בדברים, ומדרבנן לקדש על היין. ומי שלא אומר כן, או שאומר להפך, נמצא מוסיף וגם גורע על מה שכתוב בתורה. ועוד יש לדעת, שמהדין צריך לומר שהוא מתכוון לפטור בברכתו את כל בני הבית החייבים בקידוש.

אמירת "ברוך הוא וברוך שמו" בברכה שיוצאים בה
בברכה שאדם מברך ומוציא אחרים ידי חובתם בברכתו, צריך להקפיד לומר להם שלא יענו "ברוך הוא וברוך שמו" אחרי ששומעים שם השם מפיו, כיון שיכול להיחשב להם להפסק.

אני רגיל לספר, הבבא סאלי זיע"א הזמין אותי לערוך חופה וקידושין לחתנו הרה"ג רבי דוד יהודיוף זצ"ל. לפני החופה אני פונה לחתן ומזהיר אותו שלא יענה 'ברוך הוא וברוך שמו' כיון שאני מוציאו בברכתי. כששמע כך הבבא סאלי זיע"א הוא הכה במקלו בחוזקה על הרצפה ואמר לי שאם כך עושים שלא עונים 'ברוך הוא וברוך שמו', הוא הולך. כששמעתי כך, פניתי לחתן ואמרתי לו שיענה ברוך הוא וברוך שמו. לאחר החופה פניתי לבבא סאלי זיע"א ושאלתי אותו מדוע הוא נוהג כך, והרי לדעת הבית יוסף ולדעת רבנו זלמן אין לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' על ברכה שיוצאים בה יד"ח, ואמר לי הבבא סאלי שמנהגם לומר 'ברוך הוא וברוך שמו'. שאלתי אותו אם זה כתוב, ואמר לי שכן. והנה כמה פעמים חיפשתי בכתבי אדמור"י אבוחצירא ולא מצאתי, וכשפגשתי את הבבא סאלי אמרתי לו שלא מצאתי, והוא אמר לי "אתה עוד תמצא". והנה יום אחד למדתי בספר "אשרי תמימי דרך" של סידנא רבי יעקב אבוחצירא זיע"א, ומצאתי בו באות תי"ו בעניין תשובה, שצריך לעשות תשובה מי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שהוא חייב בה. שוב כשפגשתי את בבא סאלי הראיתי לו את הדברים, והוא שמח מאוד ואמר לי "אתה רואה?! ברוך המחזיר אבדה לבעליה". ואף על פי כן, אנחנו מורים שלא לומר ברוך הוא וברוך שמו על ברכה ששומע מאחֵר, אם יוצא בה ידי חובתו.

שתיית מים ושאר משקאות בסעודה
ישנה מחלוקת בין הפוסקים בעניין שתיית מים בתוך הסעודה, יש אומרים שהמים לא באים מחמת הסעודה וצריך לברך עליהם "שהכל", ויש אומרים שאדם ששותה בתוך הסעודה אינו אלא מחמת שהמאכלים הצמיאו אותו ולכן זה נחשב כבאים מחמת הסעודה ואינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. מרן בעל הבא"ח כתב לעשות פשרה בעניין זה, ולשתות מים לפני שנוטל ידיו לסעודה, רק שייזהר שלא לשתות שיעור המחייב ברכה אחרונה, ויכוון לפטור בברכה זו את כל המשקים שישתה בתוך הסעודה. גם בעניין שתיית יין, אם רגיל לשתות שאר משקאות בתוך הסעודה, הרי שברכת היין פוטרת את כל המשקאות שישתה בתוך הסעודה, אבל אם אינו רגיל לשתות שאר משקאות, צריך לכוון בברכת היין לפטור את כל סוגי המשקאות שישתה בתוך הסעודה, ובכך יוצא מידי ספק.

נטילת ידיים שלפני הסעודה - סגולה לעושר
יש להקפיד מאוד על נטילת ידיים שלפני הסעודה, ומסוגלים מים אלו להביא עושר, וכמו שמובא בגמרא (שבת דף ס"ב ע"ב) וברמב"ם (פ"ו מהלכות ברכות הי"ט) וכן נפסק בשו"ע (סי' קנח סעי' ט'), וז"ל השו"ע:
"צריך ליזהר בנט"י, שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם".

ובגמרא שם מובא שאמר רב חסדא:
"אנא משא מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא".

ונרמז הדבר במילה ענ"י שהיא ראשי תבות של ע'ל נ'טילת י'דיים, לרמוז שמי שמזלזל בה, מגיע ח"ו לידי עניות. ואני רגיל לומר שהמילה מי"ם היא ר"ת של מ'עושר מ'תנות י'דיך. וככל שנוטל ידיו בשפע של מים, כך זוכה לשפע גדול יותר. ולמרות הכל, אני רגיל להזכיר שצריך להנהיג בזה מידת דרך ארץ, כשאני בביתי אני שופך הרבה מים למצות נטילת ידיים, אבל בסעודות שבהם יש ממונים שמביאים מים בגיגית לנטילה, אני מצמצם במים ונוטל בכמות המינימאלית לנטילה, וזאת מתוך התחשבות בגבאי שטורח להביא מים לציבור, והנטילה בשפע תגרום לו טרחה יתירה ועגמת נפש, וחכם עיניו בראשו.

התחשבות במלצרים
וכן ממנהג דרך ארץ לכבד את המלצרים המגישים, שיאכלו תחילה מהמאכלים שעליהם להגיש, ויש להקפיד בדבר הזה בביתו יותר מאשר באולמות ובבתי מלון (שם בדרך כלל אוכלים המלצרים לפני עבודתם, ולפעמים זה גם בניגוד לדעתו ולרצונו של בעל הבית). ובגמרא מובא מעשה באשה אחת שהריחה ריח טוב ומושך ממאכל מסוים והרגישה תאווה גדולה לאותו מאכל, והיא באה וביקשה מבעל המאכל שיתן לה לאכול מהמאכל, והוא אמר לה, אם אתן לך מהמאכל תתקדשי לי? ומרוב תאוותה למאכל התרצתה ואמרה הן בעל כרחה. והפוסקים דנים אם היא באמת מקודשת, שהרי היא התרצתה בכח ושלא מדעתה, וכל מה שהסכימה היה רק בגלל פיקוח נפש. ומשם יצא דיון בהלכה שיש אמירת "כן" שהיא התרצות, ויש אמירת "כן" שהיא בתמיהה.

צדקותן וחכמתן של האמהות
מרן בעל הבא"ח ביאר שרבקה אמנו היתה פיקחית וחכמה עוד מקטנותה, והגדיר אותה "כשושנה בין החוחים". והנה, כשלבן ביקש למנוע מהשידוך של רבקה עם יצחק לצאת לפועל, הוא בא בטענה לאחותו, ואמר לה האם תלכי עם האיש הזה, והרי יש בזה בעיה של יחוד וכדומה, והבינה רבקה שהוא רוצה למנוע את השידוך בכל מחיר, ושקלה בדעתה כיצד תענה לו, ואמרה בלבה אם אומר לו "הן", לבן יפרש שזהו "הן" מאולץ והוא כבלשון תמיהה ואינו נחשב, על כן אמרה לו "אלך", ועל זה לא היה לו מה "לפרש" ונאלץ בעל כרחו ושלא בטובתו להסכים לשידוך. ואז ניסה לבן לעקור את השידוך בדרך אחרת, שכן באותה עת נפטר בתואל אביה, ואמר לה שנהוג לעשות לימודים ואזכרות לעילוי הנפטר בחודש העשירי, ובאחד עשר חודש, ואחר כך בסוף השנים עשר חודש, ועל כן אמר שהיא צריכה לשבת "ימים או עשור", ועל זה אמר לו אליעזר שלא יעכב בעדו, כיון שאין לרבקה כבר קשר לאביה שכן היא התגיירה, ונעשתה כנשמה חדשה, ואין לה להתחשב בטענותיו. כעין זה גם יעקב אבינו אמר לרחל ולאה "ואביכן התל בי" ואיני יכול לעלות לאר"י, והן אמרו לו הלוא נוכריות נחשבנו לו, שכן התגיירנו ואנחנו נחשבות לגביו כנכריות בעלמא והוא כבר לא אבינו. יעקב ראה את חוסן אמונתן בהקב"ה בכך שאמרו לו מה אתה מתייעץ אתנו בכלל אם לקום ולעלות לארץ ישראל, והרי הקב"ה ציוה אותך בפירוש, או אז ראה את חוזק אמונתן ואמר להם בלשון זכר "ואביכם" ולא "ואביכן" שהיו חזקות כזכרים. וכן כתוב ברות "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" - ולא שתיהן. רחל ולאה אומרות ליעקב אבינו מה אתה שואל ומתיעץ אתנו, נכון שבענין של עלמא כגון מה לאכול, באיזה צבע נצבע את הבית וכדו' תתיעץ עמנו, אבל בענין של 'שמיא' מה שאומר לך הקב"ה עשה, "אין לנו חלק ונחלה בבית אבינו", נתקנו כל קשר, וכלשונם "ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך עשה" (בראשית לא, טז). ועל זה אנו אומרים לחתנים "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה", ששתיהן יחד נענו ואמרו בתקיפות שמוכנות ומזומנות לקיים כל מה שיצוה הבורא, ולא יעמדו בדרכו של יעקב כלל ועיקר.

מדוע אין מברכים "שהחיינו" על הספירה ?
הר"ן (בסוף פסחים) שואל מדוע אין מברכים "שהחיינו" בפעם הראשונה שמברכים על ספירת העומר, וכמו בכל המצוות שמברכים בפעם הראשונה ברכת שהחיינו? וענה הר"ן, שאין מברכים 'שהחיינו' מכיון שזה צער על חורבן בית המקדש. ויש אומרים שאין מברכים "שהחיינו" על הספירה כיון שהיא דבר רוחני גרידא ואין לברכה על מה לחול. וכמו ביום כיפור שלא מברכים עליו שהחיינו אלא צריכים להחזיק בספר התורה. אבל מהדין כיון שזה דאורייתא יכול לברך בלי להחזיק ספר תורה בידיו. ומכל מקום, ברכת שהחיינו של יום הכיפורים היא על קדושתו העצומה של היום הגדול והנורא, ויש להקפיד לברך ברכה זו מבעוד יום ולא לחכות ללילה, כיון שיש מצוות תוספת קדושה מחול על הקודש.

בבית הכנסת שלנו הנהגנו, וב"ה שהגבאים עומדים על המשמר בדבר זה ביותר, שמברכים את ברכת שהחיינו מבעוד יום, ומסיימים את כל ענייני המכירות השונות של ספר "כל נדרי" וכו' מבעוד מועד. ומכל מקום, אם רואה שעלולים להתעכב ביותר במכירת המצוות, יכול מבעוד יום לבוא לבית הכנסת ולברך "שהחיינו" על קדושת יום הכיפורים שהיא מדאורייתא. ומכל מקום, יש יוצא מן הכלל שבו אפשר לברך שהחיינו ללא קיום המצווה, וזה בחנוכה, שאם אדם לא הדליק נרות חנוכה, וגם לא מדליקים עליו בביתו, והוא גם יודע שלא ידליק עד הבוקר, יכול לברך ברכת שעשה ניסים ושהחיינו (ביום הראשון של חנוכה או ביום הראשון שהוא מקיים את המצווה) על נר חנוכה שהוא רואה בחלון בית של מישהו אחר (עיין במסכת סוכה דף מ"ו ע"א בתוס' ד"ה הרואה נר חנוכה).

מצות העומר על כל אחד ואחד
מצות ספירת העומר היא מצווה שחלה על כל אחד ואחד, והמקור לכך בדברי הגמרא במנחות (דף ס"ה ע"ב):
"ת"ר, וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד".

ופירש רש"י:
"שכל אחד חייב לספור".

מכאן אנו למדים שאין השליח ציבור יכול להוציא את הציבור ידי חובתו בספירה. ויש אומרים שהשליח ציבור יכול להוציא אחרים בברכת הספירה אבל לא בספירה עצמה. ויש מקומות שהקהל מברך תחילה, ואחר כך השליח ציבור מברך. וטוב שיעשה השליח ציבור תנאי לפני הברכה שאין הוא מתכוון להוציא אף אחד בברכה ובספירה, אלא כל אחד ואחד יברך ויספור לעצמו. ואם הקהל נוהגים כמנהג הנ"ל, אין צורך לעשות שום תנאי.

הבדלה בבית הכנסת והבדלה של נשים
אדם שרגיל לצאת ידי חובה בהבדלה שמבדילים בבית הכנסת, יוצא בזה ידי חובה. ויש מנהג אצל עדות הבבלים שהחזן אומר לפני ההבדלה: "רבותי, כוונה על ההבדלה", והם צועקים "כוונה". ואם הוא צריך להבדיל לאשתו שבבית, יכוון לא לצאת ידי חובה בהבדלה שעושים בבית הכנסת. אם שיצא ידי חובתו בהבדלה בבית הכנסת, וכשבא לביתו ראה שאשתו לא באה לבית הכנסת, יש אומרים שתברך על היין ועל הבשמים ועל הנר, והבעל יברך ברכת "המבדיל", ומיהו, מעיקר הדין יכול הבעל לברך את כל הברכות להוציא בהן את אשתו.

ואם הבעל אינו יכול להבדיל או שהוא מאחֵר לבא מבית הכנסת, יאמר לאשתו להבדיל בבית. והנה יש אומרים שאסור לנשים לעשות הבדלה, וטעות היא זו, אין שום איסור בכך (וכן מה שמוציאים דיבה על אשה ששותה מהיין של ההבדלה שיצמח לה זקן בגלל זה, אין זה אלא דברי שטות והבלים). ואם האשה לא יכולה לשתות יין, תבדיל על מיץ ענבים. בעת הצורך, אפשר להבדיל על קפה, ובני ספרד לא ימהלו את הקפה בחלב, שלא נהגו לכבד בזה אורחים חשובים, ובני אשכנז יכולים למהול את הקפה בחלב כי אצלם זהו משקה חשוב. על תה אין להבדיל שאין זה אלא מים צבועים. וכן אין להוסיף מים ביין של ההבדלה (שו"ע רצ"ו ס"ב, כה"ח שם סק"ז).

וכל אשה תזהר שלא תדליק או תכבה את החשמל במוצאי שבת גם אחרי שיצאה שבת, לפני שאמרה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלי שם ומלכות.

אין לו יין להבדלה כיצד ינהג
אם אין לו יין ואין לו בירה וגם לא קפה, ורוצה לאכול סעודה רביעית וכדומה, צריך לאמוד אם יש במהלך 18 דקות נסיעה ברכבו קיוסק או חנות שבהם יוכל לקנות יין או בירה, וחייב לצאת לשם ולקנות בירה או יין להבדלה. ואם אין לו רכב, ישער אם יש חנות או קיוסק במרחק של 18 דקות הליכה.

הבדלה בקיוסק
פעם הייתי בשבת בחיפה, ובמוצאי שבת הייתי צריך להגיע לירושלים, ולא היה לי יין להבדלה. יצאתי לחפש קיוסק, וביקשתי מבעל הקיוסק בירה. הוא מזג לי כדרך בעלי הקיוסקים, ואני רואה שהוא מחזיק את הבקבוק גבוה מעל הכוס, כך שחצי מהכוס היתה מלאה בבירה, ומחציתה השניה ריקה ויש בה רק קצף של הבירה, והרי צריך להקפיד שתהיה כוס מלאה. התביישתי לבקש מבעל הקיוסק עוד בירה, שלא יאמר שהרבנים קמצנים ונצלנים, ולכן ביקשתי ממנו שימכור לי כמה סוכריות טופי, והוצאתי את הסוכריות מהנייר והכנסתי אותם לכוס, ואז הבירה עלתה על גדותיה. בעל הקיוסק שראה את מעשיי לא הבין, וחשב שמא אני עושה מעשי כשפים, והנה הוא רואה שאני נוטל את הכוס ומברך, אבל אני מברך ברכה ארוכה מאוד, והוא ניגש אליי ואמר לי, תראה, אני רגיל לראות שמברכים ברכה קצרה, אבל אתה לא די בכל מעשיך המוזרים, אלא עוד אתה מברך כזו ברכה ארוכה - אתמהה. אמרתי לו שאני ברכתי ברכת שהכל על הבירה, ואחר כך ברכת המבדיל, והיא ברכה ארוכה. ואז הוא נזכר שגם סבא שלו היה נוהג כן במוצאי שבתות והיה מברך "ברכה ארוכה כזאת". כשבאתי לשלם לו הוא לא רצה לקבל תשלום, בטענה שזיכיתי אותו - אבל אני אמרתי לו שהאר"י הקדוש אומר שעל מצוות בעולם הזה צריך לשלם, ועל כן הצעתי לו פשרה שיקח לפחות חצי מחיר.

דודי ראש ישיבת 'פורת יוסף' הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל היה אומר "המבדיל בין קדש לחול" רומז לחינוך הילדים - אם אדם יודע להבדיל בין מוסד חול למוסד של קדש זה חשיבות גדולה, וז"ל בספרו 'קול יהודה' (עמודים כו - כז תחת הכותרת 'כחה של הבדלה') שם הביא את מאמר חז"ל בפסחים (דף קי"ג) "אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי עולם הבא, ואלו הן: הדר בארץ ישראל, המגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות". הנה המאמר הזה אומר דרשני, כי כדי לזכות לחיי העוה"ב נחוץ לאדם להקריב קרבנות עצומים כל ימי חייו, למען אשר יזכה לחיי העולם הבא שכולו טוב, וכמאמר הגמרא במסכת ברכות (דף ה' ע"א) "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנם אלא ע"י יסורים וכו' תורה, אר"י ועולם הבא. ובכן יש לתמוה במאמר שהקדמנו כי שתי המעלות הראשונות קשה באמת להשיגם וצריך סבל והתאמצות יתירה, כי לגור באר"י לא מן הדברים הקלים, וגם לגדל בניו לתלמוד תורה זו אחת המעלות הקשות ביותר בחיי בני אדם, ובכן כדאי שעל ידם יזכה לחיי העולם הבא. אמנם יש להבין מה כוחה של המעלה השלישית להבדיל על היין במוצאי שבת עד שיזכה על ידה לחיי העולם הבא ? איזה כח יש למצווה הזאת יותר משאר המצוות? ולמה איפה לא הזכירה הגמרא את שמירת השבת שזו באמת יותר קשה מאשר להבדיל על היין במוצאי שבת, שאינה אלא פרט קטן מהלכות שבת? וכו' עיין שם שהאריך, ובמסקנה כתב, להבדיל בין קדש לחול - היכן להכניס את הילד שילמד בין ת"ת, בין בי"ס יסודי שמלמדים תורה, לבין בי"ס חילוני, ואם ידע להבדיל יזכה לבנים ת"ח צדיקים ובעלי הוראה וה' יזכנו ללכת בדרך הנכונה והישרה בכל דרכינו בחיים אמן, עכ"ל הקדוש והטהור.

לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת
כתוב:
"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, טז).

שואל בעל אוה"ח הקדוש מהו שכתוב "לעשות" את השבת, בשלמא ימים טובים ומועדים שייך לכתוב עליהם "עשייה" שהרי בית דין קובעים את זמני המועדים על פי הראייה; אבל שבת בראשית נקבע זמנה כבר מששת ימי בראשית, ומהו "לעשות" את השבת? וענה: על ידי שמוסיפים מחול על הקדש בכניסת השבת וביציאתה, זה נקרא "לעשות" את השבת, כי אנו "מוסיפים" על זמן השבת שהקב"ה ציוה לשמור.

מצווה למנות ימים ושבועות
הגמרא (שם סו ע"א):
"גופא אמר אביי, מצווה למימני יומי ומצווה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר, זכר למקדש הוא".

ולמעשה, אנו מונים גם ימים וגם שבועות. ואם ספר שבועות ולא ימים, וכגון שביום השביעי או ביום ארבעה עשר אמר 'היום שבוע אחד לעומר' או 'שני שבועות לעומר', ולא פירט את מספר הימים, יש אומרים שלא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולספור בברכה, כיון שלא השלים את המצווה שהיא לספור ימים ושבועות, ויש אומרים שחוזר לספור בלי ברכה. ולמעשה, אינו חוזר ומברך, וטוב שיחזור ויספור בלי ברכה.

התפלל ערבית מבעוד יום
אם התפלל ערבית מפלג המנחה, אינו יכול לספור את העומר מבעוד יום, שאין זה עדיין היום הבא, אלא ימתין ויברך בלילה בזמנה.

דילג יום אחד - הפסיד מלברך מספק
מצות ספירת העומר היא מצווה מושלמת של כל ימות העומר, וזהו שכתוב "שבע שבתות תמימות תהיינה" ואם החסיר יום אחד, חסר ב"תמימות". שאלו המפרשים, מדוע לא יכול אדם לעמוד ביום הראשון של העומר ולומר שהוא מתכוון בברכה זו לפטור את כל הספירות של כל המ"ט יום, והרי זה מצווה אחת? ואם נאמר שכל לילה ולילה הוא מצווה בפני עצמו, אם כן מדוע אינו יכול להמשיך לברך אם פעם אחת דילג על ספירה של יום אחד? אלא, שכל העניין של הפסד הברכה בדילוג של יום אחד הוא עניין של ספק, שכן יש מחלוקת בין בה"ג לשאר המפרשים אם מצווה זו אחת היא או שמא כל יום ויום היא מצווה בפני עצמה (עיין בתוס' מנחות שם).

ספירה בחו"ל
בחוץ לארץ שעושים שני ימים טובים, והספירה של היום הראשון חלה בליל הסדר השני, כיצד ינהגו, והרי אין הם יכולים לדחות את הספירה, שהרי כתוב "ממחרת השבת" וליכא? אלא, עליהם לספור בלילה. והתעוררה לגביהם בעיה אם יספרו לפני או אחרי הקידוש - והיה רב אחד שרצה לומר שיספרו כל יום ויום שני ספירות ויַתְּנוּ שהספירה הנכונה תתקיים מספק, ועל זה היה אומר הראשון לציון הרב הגאון יצחק ניסים זצ"ל שאין מושג של ספק בספירה, שהספירה באה על דבר ודאי ולא על ספק (עיין בספרו 'יין הטוב' מהדורא בתרא).

ספירת העומר לנשים
ידועה שיטתו של רבנו תם, שלדעתו יכולות נשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. ומיהו, בנות ספרד לא קיבלו הוראה זו, וברכה על מצווה שהזמן גרמא היא ברכה לבטלה, חוץ מברכה על נטילת לולב שנהגו לברך. ועל מצות סוכה - אם היא יושבת בסוכה היא מקיימת מצווה, אבל ללא ברכה. וכיון שמצות ספירת העומר היא מצות עשה שהזמן גרמא, שכן אינה חלה כל השנה, אין הן מברכות עליה כלל, ואין לנשים שום שייכות למצווה זו. יש מהאחרונים שפסקו שאין להן לספור כלל אפילו ללא ברכה (עיין למש"ב בסי' תפ"ט ס"ק ג', ועיין לברכ"י סי' תפ"ט ס"ק כ"ב). ומה שיש המחמירים על הנשים שלא להסתפר בימות העומר, אין לזה שייכות עם הספירה, כי ענין התספורת זה מנהג אבלות שכולם קיבלו, ורק הספירה אינה שייכת לנשים. גם ילד קטן אינו סופר ואילו בתספורת אינו מסתפר עד אחרי ל"ג בעומר (עיין באורח חיים למרן הבא"ח עמוד רמ"ב).

הגדיל בין פסח ראשון לשני
הרב ברכ"י (בספרו יוסף אומץ) דן בשאלה, מה דין קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני לענין קרבן פסח, וכגון שנולד בר"ח אייר - האם בי"ד אייר (פסח שני), הוא חייב לעשות פסח שני או לא? וכתב שם, שאם אביו מנה אותו על הקרבן שלו, אזי אותו קטן פטור מלהקריב פסח שני, אבל אם לא היה כן - חייב הקטן לעשות פסח שני. ויש שחולקים ואומרים שאם הגדיל בין פסח ראשון לשני אינו חייב להקריב פסח שני, כיון שפסח שני הוא תשלומין לראשון, ובראשון הוא היה פטור, לכן גם בפסח שני הוא פטור. ועל סמך זה אומר הרב חיד"א, ישבו כמה רבנים בחול המועד ונפלה שאלה בבית המדרש, מה הדין אם יבא המשיח בין פסח ראשון לשני - האם חייבים להקריב פסח שני, או לא מכיון שהוא תשלומין לראשון? וסיים שם, והלכתא למשיחא - כשיבא המשיח נשאל אותו.

סדר קרבן פסח
לאחר תפלת מנחה של ערב פסח נוהגים לומר סדר "קרבן פסח" ככתוב במחזורים (במחזור 'קול יעקב' מובא בעמוד 98), מדין 'ונשלמה פרים שפתינו' (כה"ח תנ"ח ס"ק י', ומש"ב תע"א ס"ק כ"ב), ומה טוב לקרא זאת בירושלים. יש כמה צדיקים שנוסעים לעיר מודיעין כדי לקרא את סדר קרבן פסח, וטעמם כי מה שכתוב "או בדרך רחוקה" (לענין פסח שני, במדבר ט, י) הכוונה למודיעין. והם טוענים שצריך להקריב קרבן פסח גם בזמן שאין בית המקדש קיים, אבל בפועל הם אינם עושים זאת. ואנו אומרים להם, הרי אם יבא המשיח למשל ביום שישי בערב פסח בצהרים, אפילו שהם ירוצו מהר לירושלים, הם כבר לא יכולים להקריב קרבן פסח, אלא אם כן הם היו אחרי מודיעין בחצות היום. אבל אנו שנמצאים בירושלים יכולים להקריב קרבן פסח.

ירידה למצרים
לצערנו הרב, כל שנה אני מדבר על חשיבות חג הפסח בארץ ישראל, ולא להתפתות לצאת לחגוג את הפסח בחו"ל, ויש שאפילו פרסמו על עריכת סדר פסח במצרים, אבל השנה לא היתה מודעה כזו, ואעפ"כ היו שירדו למצרים לחג הפסח. ובכלל בעצם ההליכה למצרים יש בעיה גדולה אם נכנס דרך השערים הרגילים, שהרי כתוב "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז), אבל אם נכנס למצרים דרך הים - מותר.

קומו צאו מתוך עמי
ואומר בעל הבא"ח, לאחר מכת בכורות, כשפרעה אומר למשה "קומו צאו מתוך עמי" היה זה בלילה. ואומר משה לפרעה, איני שומע תאמר בקול רם. ושוב חזר פרעה בקול רם, ומשה אומר לו איני שומע, תאמר יותר חזק, עד שניחר גרונו של פרעה. ואומרים חז"ל שה' נתן כח לפרעה וכשאמר 'קומו צאו מתוך עמי' נשמע קולו עד ארץ גושן. ולכאורה, היה משה רבנו לוקח את עם ישראל ויוצא ממצרים, ולשם מה הוא זקוק לאמירה של פרעה "קומו צאו" ? אלא מכיון שעם ישראל היו צריכים להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, אבל בפועל הם היו שם רק רד"ו שנים, ויכול היה פרעה לטעון שנשאר להם עוד 190 שנה לעבוד במצרים, ורצה משה רבנו להביא את פרעה לידי כך שימחל לנו על שנים אלו ומרצונו ישלחנו מארצו, ונשמע קולו של פרעה מקצה לקצה כדי שכל המצרים ישמעו זאת.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, משה רבנו אומר "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים". משה רבנו אינו חפץ בשליחות זו מחמת שהיה כבד פה וכבד לשון. וראה זה פלא, כאשר עמד משה רבנו והקהיל את כל בני ישראל אנשים נשים וטף (עיין רש"י דברים פרק א' פסוק ג') בין ראש חודש שבט ל - ז' באדר (כאשר רק הגברים מגיל עשרים ועד ששים היו שש מאות אלף במספר, הרי שעם הנשים והטף היו יותר משני מיליון אנשים) הוא עומד ומדבר, ולא באולם אלא במִדְבּר ששם הקול נאבד במרחבי החולות האינסופיים, ובלי מערכת הגברת קול, ולא היתה לו שום הגבלה. כלומר במשך חדש ושבוע משה רבנו, שהיה 'ערל שפתים', מדבר ללא הפסקה. ואומר הרב בעל 'זבחי צדק' (רבו של בעל הבא"ח), כשמשה רבנו דיבר בדברי תורה היה זה בשטף, אבל אם באמצע לימוד התורה הוא רצה לומר איזה דבר לצורכו האישי, וכגון לברך על כוס מים, בזה הוא היה ערל שפתיים.

וכשמשה בא לפני פרעה, הוא מדבר עימו כמה מילים בקיצור, ואהרן אחיו היה מבאר את דבריו. ואומר פרעה למשה מדוע אינך מדבר בשפה המצרית ? הרי אתה גדלת בביתו של סבי ?! אמר לו משה, בנות יתרו אמרו עלי "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" ונענשתי על כך שלא אמרתי שאני יהודי, ולכן איני מדבר בשפה המצרית.

ברכה על מצה לאחר הפסח
הרב בא"ח כותב שיש להחמיר שלא לאכול מצות מפסח והלאה, כי יש ספק אם יברך עליהם המוציא או מזונות, וכן אם יברך לאחריהם על המחיה או ברכת המזון. ועל כן יאכלנה עם לחם (עיין אורח חיים עמוד רי"ג אות כ"ג).

ולמעשה: אחינו האשכנזים נוהגים לברך כל השנה על מצות 'המוציא', ולאחר מכן ברכת המזון. ואם אוכל רק מצה אחת: אשכנזי - יטול ידיו בלי ברכה ויברך המוציא, ולאחר שיאכל יברך ברכת המזון. ולדעת הספרדים - האוכל מצה אחר הפסח עד י"ד באייר - מברך המוציא וברכת המזון. לאחר מכן - מברך מזונות ועל המחיה (ועיין במחזיק ברכה סי' קנ"ח ס"ק ה')

מורנו ורבנו ועטרת ראשנו ראש הישיבה הרה"ג עזרא עטיה זצ"ל היה חסידא קדישא ופרישא, וכל הרבנים הספרדים בארץ ובעולם הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו.
וכשהוא היה מברך ברכת המזון היה זה בכוונה גדולה, כמו שאנו מתפללים תפלת עמידה בר"ה או בכיפור. יום אחד אמרה לו אשתו ע"ה, אם קשה לך לאכול לחם ולברך ברכת המזון, אני אביא לך מצות, ועליהם אתה יכול לברך מזונות ועל המחיה, והיה אוכל. עד שבא רב אחד ואמר לו שהוא צריך לברך המוציא וברכת המזון כיון שלגביו זה נחשב כלחם. יום אחד באתי לביתו של ראש הישיבה ואני רואה את אשתו בצער, שאלתי אותו לפשר הענין והיא אמרה לי מה שאירע. הלכתי לישיבה והבאתי את הספר 'מחזיק ברכה' של הרב חיד"א, ובאתי לראש הישיבה והראיתי לו שכתוב בספר שמנהג ירושלים עד י"ד באייר לברך על מצה המוציא וברכת המזון, אבל אחר כך - ברכתה מזונות ועל המחיה. וכשראה זאת ראש הישיבה נחה דעתו, ואמר אם הרב חיד"א אומר כן יש לנו על מי לסמוך.

בבגדד היו שני ערים, האחת בגדד, והשניה נהרדעא (בערבית היא נקראה "חילי" שפירושו: שקרן. הגמרא בחולין דף קכ"ז ע"א אומרת : "נרשאה נשקיך מני ככיך" - רש"י: אם נשקך אחד מיושבי נרש מנה שניך אם תמצאם כולם כי מוחזק גנב הוא. "פומבדיתאה לוייך אשני אושפיזך" - רש"י: שלא ידע היכן תשכב שגנבים מומחין הם).

בנהרדעא היו עושים את הפיתה בתנור, כמו מצה קשה ואוכלים מעט ומברכים עליה המוציא וברכת המזון. אבל בבגדד עושים את הפיתה רכה.
והיה אומר הרה"ג ר' נסים כדורי זצ"ל, אם אתה מהעיר חילי תברך המוציא, ואם אתה מבגדד ובאת לחילי תברך מזונות, כי מה שהם מברכים המוציא זה מכיון שכך דרך אכילתם למרות שזה כוסס.

ברכה על צנימים: יש שברכתם 'המוציא' ויש שברכתם 'מזונות'. צנימים שעשו אותם מפרוסות של חלה או לחם שהתייבשו - ברכתם 'המוציא', אבל אם לשו בצק במיוחד כדי לעשות ממנו צנימים - ברכתם 'מזונות', וכ"ש אם הוסיפו שמן או סוכר.

"שהחיינו" בימי הספירה
מליל י"ז בתמוז ועד ט"ב אין מברכים שהחיינו על פרי חדש או בגד חדש. ישנה מחלוקת בין השדי חמד לברכ"י בדין אשה מעוברת שהתאוותה לפרי חדש בימי בין המיצרים - האם תאכל ותברך "שהחיינו", או שתאכל ללא ברכת "שהחיינו". ואמרו הפוסקים: תברך 'שהחיינו' בהרהור, כי לדעת הרמב"ם המהרהר בברכה אפילו לא נענע שפתיו - יצא יד"ח, כי הרהור כדיבור דמי. בימים אלו בין פסח לל"ג בעומר, יש נוהגים שאין מברכים "שהחיינו" לא על בגדים ולא על פירות, ויש נוהגים לברך רק על פירות. ויש שאין נוהגים בחומרא זו כלל ומברכים "שהחיינו" על כל דבר, בין על בגד, ובין על פרי, וכן נוהגים (עיין לכה"ח סי' תצ"ג ס"ק ד', ועיין לבא"ח בהגדה או"ח עמוד רטז סעי' כח).

"שהחיינו" על בשמים - על בשמים אין מברכים "שהחיינו" מכיון שההנאה מועטת, וכן אין מברכים עליהם ברכה אחרונה, כי ההרחה היא כמו מזון שכבר התעכל (עיין בא"ח פרשת ואתחנן אות א').

להרבות אהבה ואחוה בפרט בימים אלו
כתב הבא"ח (בספרו אורח חיים): ימי העומר הם ימים בהם מדת הדין מתוחה, וכיון שתלמידי ר"ע מתו בגלל חוסר כבוד, אנו צריכים להזהר במידה זו במאוד מאוד, וחייבים להתרחק מכל מחלוקת שהיא בין אדם לחברו, ועל אחת כמה וכמה שצריכים להתרחק תכלית הריחוק ממחלוקת בין איש לאשתו בכל השנה, ובפרט בימים אלו. וז"ל ב"אורח חיים" (עמוד רט"ז): "האהבה והאחדות היא נצרכה לישראל בכל עת וזמן. אך בימים אלו צריכים אזהרה ביותר ולהתרחק מכל ריב ומחלוקת". והוסיף כי "כבר ידעת מה שגרם לתלמידי ר"ע זיע"א בימים אלו, והשם יתברך ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו תמיד אכי"ר". ואומרת הגמרא שסיבת מותם היתה משום שלא נהגו כבוד זה בזה. היינו, היו פונים אחד לחברו בלשון "אתה" ולא בלשון של "כבודו" וכדומה, וביחס למעלתם העצומה והנשגבה היתה זו תביעה נוראה שגבתה בסופו של דבר כל כך הרבה קרבנות, וכמו שאמרו חז"ל שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

שירים
יש להזהר עד ל"ג בעומר שלא לשמוע שירים עם מנגינה מהרדיו או מהטייפ אף שהם שירי קדש, וביום ל"ג עצמו מותר לשמוע שירים.

תספורת וגילוח
הספרדים נוהגים שלא להסתפר מפסח עד יום ל"ד בעומר בבוקר שאז פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, ויכולים להסתפר מיום ל"ד בבוקר עד שבועות (שו"ע סי' תצ"ג סעי' ב'). מנהג האר"י ז"ל לא להסתפר עד ערב שבועות. ואפילו חתן ביום חופתו לא יגלח בכל ימי העומר. מנהג האשכנזים - יש שנהגו להתיר תספורת עד ר"ח אייר, ומר"ח אייר והלאה עד שבועות אסור. ויש נוהגים להסתפר בר"ח אייר ובל"ג בעומר ובשבועות והם טועים, ויש שנוהגים אחרת (עיין למש"ב סי' תצ"ג ס"ק ה', וביאו"ה שם ד"ה ויש נוהגים באורך, וכן למש"ב שם ס"ק י"ב). וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו ולא ישנה, ואם צריך לשנות, מכיון שזה רק מנהג ולא דין, יכול לעשות התרת נדרים.

"חלאקה" - יש שעושים "חלאקה" לילדים, ואם גוזרים רק מקצת השערות - מותר גם בעומר וגם בחול המועד לעשות כן, אבל תספורת מלאה - אסור, לא בחול המועד, ולא בימי הספירה עד יום ל"ד בבקר.

מסופר על הרב הרש"ש, שפעם חל שבועות ביום ראשון (וידוע שאם פסח חל ביום שבת שבועות יחול ביום ראשון), ובמקום אחד כתוב שהוא לא הסתפר אלא רק אחרי שבועות. ובמקום אחר כתוב 'אם לא הכריחוני חברי לא הייתי מסתפר, אבל הסתפרתי בערב שבועות במ"ח'. ויש מי שאומר, וכי חבריו צריכים להכריחו הרי הוא המקובל הגדול ביותר? אלא אומר הרב בעל הבא"ח, שהרש"ש הסתפק בדבר, וברגע שחבריו הכריחוהו הוא הסתפר, וכמו שמצינו בגמרא (שבת קי"ח ע"ב) "יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה". ואומרים התוספות (שם בד"ה אילו היו): "לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים אמרה תורה לברך את ישראל".

מסופר על כהן עם הארץ שראה שכל הציבור בבית הכנסת עצובים, וכששאל לפשר הענין אמרו לו שהקיסר גזר שכל היהודים מגורשים מהעיר ומי שלא יצא תוך יום או יומיים יהרגוהו. אמר להם אותו כהן מה אתם דואגים המתינו עד לאחר ברכת כהנים ותראו ישועות. והנה לאחר התפילה הם שומעים שהקיסר נחנק בשעת הסעודה ומת. מיד באו האנשים ושאלו את הכהן הכיצד ידעת שיקרה לקיסר כדבר הזה ? אמר להם הכהן, אני בכל יום מברך ברכת כהנים, ומנהגי לדלג על המילה "ויחונך" כי אמרתי לעצמי הכיצד יש ברכה בזה שה' כביכול יחנוק אותנו ? אבל היום אמרתי זאת וכיוונתי שהקיסר יחנק. כשהרה"ג ר' צבי יהודה קוק זצ"ל שמע סיפור זה הוא אמר שלא לספרו כי אין כהן עם הארץ שאינו יודע מה הביאור של המילה "ויחונך".

מחשבה קובעת או מה שאמר בפועל
מה הדין אם לקח כוס מים וכשהתחיל לברך "ברוך אתה ה'" חשב בדעתו לברך בפה"ג (כגון שהיו המים צבועים בצבע אדום וכדומה ולכן הוא טעה), אבל לפני שסיים את הברכה ראה שיש מים בכוס ולא יין והוא צריך לברך "שהכל" - האם מה שחשב לברך כשאמר ברוך אתה ה' זה הקובע, ולכן לא יצא ידי חובתו כיון שחשב לברך בפה"ג ואין זה ברכת המים, או מה שבירך בפועל הוא הקובע, וכיון שסיים ואמר שהכל נהיה דברו יצא ידי חובה. בענין זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד. לדעת הרמב"ם העיקר זה מה שחשב בתחילה וכיון שבשעה שאמר ברוך אתה ה' חשב לברך ולומר בפה"ג - לא יצא יד"ח, למרות שאמר לבסוף שהכל נהיה בדברו. אבל לדעת הראב"ד העיקר מה שאמר בפועל, ולכן אם סיים ואמר 'שהכל נהיה בדברו' יצא יד"ח - כלומר סיום הברכה הוא הקובע (עיין לרמב"ם פרק ח' מהלכות ברכות הלכה י"א ולראב"ד שם). והנ"מ לענין ספירת העומר וכדלהלן.

חשב לספור כהוגן וטעה באמירתו
ברך על דעת לומר את הספירה של אותו היום, למשל 'היום ארבעה ימים לעומר' וטעה ואמר 'היום חמשה ימים לעומר', באנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל. שלדעת הרמב"ם - יצא יד"ח כי חשב בהתחלה לומר 'ארבעה ימים לעומר', אבל לדעת הראב"ד - לא יצא יד"ח כי העיקר הסיום, וכאן סיים ואמר 'חמשה ימים לעומר'. בעל הבא"ח (בספרו אורח חיים עמוד ר"י אות טז, יז) אומר כיון שיש מחלוקת בזה, יספור בלי ברכה את ספירת היום כיון שסוף סוף התכוון לכך מתחילה ואז יצא ידי חובתו לכל הדעות.

ועל כן טוב שלפני אמירת 'לשם יחוד' יראה בלוח מה הספירה של אותו היום, כדי שלא יכנס לספקות. כיום יש שירותי מידע בפלאפונים ומידי יום בעל המכשיר שומע מהי הספירה של אותו היום בעומר - ויש לדעת שבשמיעה זו אינו יוצא ידי חובה כי זה הקלטה, אלא עליו לברך בעצמו.

אסור לאכול קודם עשיית מצווה דאורייתא
מהדין אם חייב לעשות מצווה דאורייתא, אסור לו לאכול לפני שמקיימה. רבי שלמה איגר (בנו של רעק"א) הפליג ואמר שביום שיש ברית מילה אסור לאבי הבן לאכול מהבקר עד המילה. וי"א מכיון שמינה את המוהל כשליח למול את הבן, אם כן המוהל לא יאכל כל היום עד שימול, כי המצווה כעת מוטלת עליו. ולמעשה, נוהגים שאבי הבן אוכל, אך לא ירבה באכילתו, וכן לא ישתה שכר עד שיקיים את המצווה. והטוב ביותר לקיים מצווה זו השכם בבקר כי זריזין מקדימין למצוות כמו שנאמר "וישכם אברהם בבקר".

אנחנו היינו גרים בעיר העתיקה, והיתה בה שכונה של כורדים, וכשהיה להם ברית מילה הם היו מתפללים בעמוד השחר, וכשהיו מגיעים לסוף החזרה היה השוחט יוצא ושוחט כבש, והיו מנקרים אותו, ואח"כ צולים אותו, וכשהיו מסיימים את התפילה, היו עורכים את ברית המילה כמעט בהנץ החמה ומיד אח"כ עושים את הסעודה והולכים לעבודתם, וגם אבי הבן היה יוצא לעבודה כי היו"ט שלו כבר נגמר. ואשריהם שהיו מדקדקים במצוות. המלאך ס"מ נקרא בשמו המלא סמ"ך מ"ם אל"ף למ"ד - ר"ת סעודה מילה אין לעשות, כי הוא לא יכול לסבול שעושים סעודה של מצווה. וכתוב "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", אומרים התוספות (שבת ק"ל ע"א ד"ה שש אנכי): ביום ה"ג מל את יצחק דהיינו ביום השמיני דמילה כמנין ה"ג. לאברהם אבינו היו הרבה אורחים, ואם היה מודיע שיש סעודת ברית מילה כל העולם היה בא, ולכן מה עשה ? היה אומר לכל מי שפגש 'יש לי הגמל', ומי שפיקח והבין שהכוונה לה"ג מל, היה בא. ולכן נוהגים שלא להזמין לסעודת ברית מילה אלא רק ירמוז לחברו כי אולי המוזמן לא יכול להגיע.

אין אומרים תיקון רחל
בימי העומר אין אומרים תיקון רחל אלא רק תיקון לאה. ולא יאמר "עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלים" אלא רק "תקום תרחם ציון תבנה חומות ירושלים", כי בימים אלו לא בוכים, אלא הם ימים של ציפייה לגאולה שלמה.

יהי רצון שהקב"ה ישלח לנו משיח צדקנו, ואז יהיה שאלה האם נקריב פסח שני או לא, וכשיבא המשיח יבואו עימו משה ואהרן ונשאל אותם את ההלכה והם יפסקו, בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il