ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך אמור

אמור התשע"ז מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
בס"ד
איך לחנך את הילדים?
חינוך ילדים – מאברהם אבינו
מצוות חינוך הילדים היא כל כך יסודית, עד שבתורה היא מוזכרת כבר אצל ראשון האבות, אברהם אבינו – "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". בהמשך מוזכרת מצוות חינוך הילדים בשעת יצירת עם ישראל. בשעת יציאת מצרים – "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".
המצווה הזאת מופיעה גם כשה' מצווה אותנו על לימוד התורה – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". בכל רגע בחיים. "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". המצווה הזאת כוללת גם את הרגלת הילד בכל ההלכות, מה שמותר ומה שאסור.

אסור לאפשר לילדים לעבור עבירות
מכאן ברור כי טעות לחשוב שמותר לאפשר לילד לפני בר-מצווה לעשות מלאכות שאסורות מהתורה. כי אף-על-פי שהילד בעצמו עדיין אינו בר-מצווה, ההורים שלו הם בני מצוות, והם מצווים מהתורה למנוע ממנו להיטמא למת אם הוא כהן, ובוודאי לא לתת לו דבר שאסור לאכול.
פעם, כשהאוכל היה יקר, היו חסים על האוכל ואומרים כי מי שמצא דם בביצה, יכול לתת לקטן או לקטנה לאוכלו, ודבר זה בטעות יסודו. גם בימינו יש אומרים שאבקת חלב עכו"ם מותרת לילדים, וגם זה כמובן לא נכון (אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש). סימן לדבר, משה רבנו שהיה בתיבה במצרים, שהיא ארץ חמה, בחודש סיוון, שהוא חודש חם, ואף שהיה צמא מהשהות בתיבה – לא רצה לינוק חלב עכו"ם מבת פרעה.
כן הדין בכל האיסורים. אסור לאפשר לילד לטלטל כשאין עירוב. אסור לאפשר לו לכבות או להדליק חשמל בשבת. אפילו לא להזיז שעון שבת, להקדים או לאחר את זמן ההדלקה או הכיבוי. שכל מה שאסור בגדולים, אסור גם בקטנים.
מכה בדין
בבן איש חי מובא מעשה על אב שראה את בנו אוכל בלי נטילת ידיים וכעס עליו בשל כך. רצה האב להכות את בנו בסרגל בחוזקה, אחז בבנו בידו האחת, והרים את הסרגל בידו השנייה.
כשראה הבן את הסרגל המונף, משך את ידו מפחד, והסרגל פגע בידו של האב. הבן נבהל וברח לחדרו, ואילו האב הנדהם אחז בידו הכואבת וצעק: "אוי, למה זה קרה לי?". אמרה לו אשתו: "אולי היד שקיבלה את המכה – קיבלה אותה בדין. אם הבן שלך היה רואה אותך נוטל ידיים לפני האוכל, גם הוא היה נוטל ידיים אחריך. אבל בעל היד הזאת עצמה אכל לחם בלי נטילת ידיים. אולי בגלל זה היא קיבלה את המכה מהסרגל?".
אמור ואמרת – להזהיר גדולים על קטנים
על זה נאמר "אמור ואמרת". התאמץ אתה ללמוד תורה – ואחר כך תאמר לבנך ללמוד ותראה שגם הוא יעשה כן. דבר אתה בנחת, והוא גם כן ידבר בנחת כמוך. דקדק אתה במצוות, והוא ילמד ממך לקיים את המצווה בשמחה. התפלל אתה בכוונה – וגם הוא יעמוד כמוך בתפילה.
זה מה שדרשו חז"ל – "להזהיר גדולים על קטנים", והסבירו על כך חכמי הרמז: "להזהיר" – מצד אחד הוא לשון זהירות, אך מצד שני הוא גם לשון של זוהר ואור. שמצוות חינוך ילדים צריכה להיעשות באהבה ובמאור פנים. שכאשר הגדולים מאירים פנים לקטנים – הילדים לומדים מהם והולכים בדרך ישרה.
ויהי רצון שתזכו לגדל את בניכם לתורה ולמצוות ולמעשים טובים מתוך נחת ובריאות ושמחה רבה. אמן כן יהי רצון.

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
השמחה היא חשובה מאוד. במיוחד שאנו יודעים כי הגלות והחורבן הן בגלל שבני-ישראל לא עבדו את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כח, מז).
על מעלת השמחה בעבודת ה' כתוב בתהלים (סח ד): "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹקִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה". הפשט של הפסוק הוא שהצדיקים שמחים בהיותם לפני האלוקים. עיון מדוקדק בפסוק מלמד שיש פה פעמיים שמחה. בפעם הראשונה מדובר על השמחה לפני האלוקים. אחר כך כתוב שהם ששים בשמחה.
חכמינו אמרו שהם ששים על כך שהם בשמחה. הששון הזה הוא גם בעולם הזה, אבל בעיקר הוא בעולם האמת, כי כשיראה האדם מה באמת מעלתה של השמחה שלו, הוא יראה שעל זה הקב"ה שמח.
משל למה הדבר דומה? לאדם שביקש מבנו מים לשתות. אם הבן יביא לו את המים בעצלות – לא יהיה למים טעם וריח, והוא יצטער שבכלל ביקש מים מבנו. אבל אם הבן ירוץ ויביא לו את המים בשמחה ובמהרה, אם יביא לו את המים בכלי נאה ובכבוד, המים גם ירוו את צימאונו וגם יעשו אותו שמח. זה מה שהיה בשעת מתן תורה, שמחים באופן כל כך מוחשי, כאילו אכלו ושתו, ובזה אלוקים שמח.
את השמחה הזאת צריך להמשיך כל חג וחג, שכך למדו חכמינו מחג הסוכות שנאמר בו "ושמחת בחגך" וממנו למדו לכל החגים כולם. וכן מה שכתוב בו "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

קידוש השם בפרהסיה
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן".
פעם הלכתי עם הרב ברחוב בשבת, וכל הדרך הוא דיבר אתנו דברי תורה, לקיים מה שנאמר "ובלכתך בדרך". כשהגענו לאחד הרחובות המרכזיים של ירושלים ראיתי שנתכרכמו פניו. הוא ראה מכוניות נוסעות בעיצומו של יום השבת, ורצה לעשות משהו למנוע את החילול שבת.
לפתע פשט את גלימתו של הראשון לציון ולקח אותה בידו. ידעתי שהרב מהדר בדרך כלל לא לטלטל בשבת. אבל היה לו חשוב להוריד את הגלימה למרות שהיה צריך לעבור על מנהגו בעניין הטלטול.
שאלנו אותו למה הוא הוריד את הגלימה, והרב השיב: יש סברה שאומרת שמחלל שבת בפרהסיה הוא רק מי שלא מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול (תו"ח עירובין ס"ט). אם הם רואים מישהו שהולך עם גלימה כזאת ברחוב והם לא עוצרים ויורדים מהרכב, הם עלולים בגללי להיחשב כמו מחללים שבת בפרהסיה. ואני לא רוצה להכשיל אותם בכך. לכן פשטתי את הגלימה ולקחתי אותה בידי.



הילולא רבא - מתוך הספר באור פניך
בל"ג בעומר בכל שנה ושנה היה הרב מקיים "עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון", בחיבה יתירה ובהכנה גדולה. כבר בשבת שלפני ההילולא היה הרב מצווה לשיר לאחר קבלת שבת את הפיוט "אפתח פי ברינה לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר" (יום הילולתו באותו שבוע, י"ד באייר), ואחריו בחשק ובנעימה את השיר "בר יוחאי נמשחת אשריך".....
בליל ל"ג בעומר היה הרב נוסע למירון. בהגיעו למקום אש להבת שלהבת, מקום מנוחתו של רבי שמעון בר יוחאי, בתוך כל הדוחק היה עומד וקורא מרישא לסיפא את כל האדרא זוטא, וכשמסיים אומר קדיש ופותח ברינה ותהילה, בשירת בר יוחאי, בחדוותא וברעותא דליבא, וממשיך בעוז ותעצומות בשירתו של מרן הבן איש חי "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", כל הבתים מאות א' עד אות ת'. אשרי מי שזכה לראות את פני קודשו באותם רגעים, פנים מאירות ושוחקות, מרקד וקופץ ממש לכבוד שמחתו של רבי שמעון.
בהגיעו למילים "קולו זימר עריצים" היה הרב מורה ומסמן לשיר בלשון הווה "מזמר עריצים ומציל הלחוצים", ומעודד לשיר בכוח ובהתלהבות לעורר את זכותו ופעולתו של רבי שמעון. בהגיעו למילים "שלום רב על משכבו" היה מצביע בידו לכיוון ציונו של הרשב"י.
ובהגיעו למילים "הוא ימליץ טוב בעדינו" היה הרב מורה ומסמן לשיר בלשון הווה, "הוא ממליץ טוב בעדינו", ואין קץ לחידו, נהירו, ורעוא, דאשתכחו ברבנו בהאי שעתא. משם היה הרב מקיים את אשר כתב הבן איש חי, שראוי ללכת בל"ג בעומר גם לקברו של רבי יהודה בר עלאי ע"ה, שגם הוא מתלמידיו של רבי עקיבא, וגם לו יום זה יום שמחתו. הרב היה שוהה שם שעה ארוכה, עורך את כל סדר ההדלקה, מאריך לנצח על כל השירה והזמרה בשמחה, בעריבות ובנעימות, ובפרט בשיר האהוב לו "ארץ הקדושה יקרה וחמודה", כפי המובא בספר חרדים שנהגו מקדמת דנא לשיר זאת על מצבת רבי יהודה בר עלאי.
כמובן שלאורך כל ליל שימורים זה, עם כל הדוחק והמאמץ, היה לרב זמן וסבלנות להקשיב ולהאיר פנים לכל מבקש ושואל, לברך, לשמח ולהתייחס למאות הניגשים לקבל את פני קודשו ולברכם איש כברכתו.
שנים רבות היה הרב ממשיך לבית החיים בצפת, לפקוד את קבריהם של מרן הבית יוסף ורבנו האר"י זיע"א, ואף ממשיך לטבריה לרבי מאיר ולרבי עקיבא. בשנים קודמות היה הרב נוסע עם הציבור באוטובוס ודורש להם מענייני דיומא. פעמים שהיה מתחיל את קריאת האדרא ברכב ומסיים במירון. פעמים שהיה הרב מקדים לילך לרבי יהודה לפני רבי שמעון. .
בחודשים שהיה הרב בבית התאמץ שלוש פעמים לעלות וְלֵרָאות בהיכל רשב"י במירון. למרות חולשתו והלחץ שמסביבו במעמד זה, ישב הרב צמוד לציון הרשב"י וקרא שעה ארוכה את כל ה"אדרא זוטא" מתחילתה לסופה בריכוז רב. אחר כך פתח בשירת "בר יוחאי" וב"ואמרתם כה לחי", הדליק נרות, בירך את הנוכחים והמשיך לתפילה על קבר רבי יהודה בר-עלאי, נח בכינר ומשם חזר לירושלים

אוזן מלין תבחן
סיפר הרב, כי פעם התקשר יהודי עשיר בעת צרתו להקדשות הרשב"י במירון וביקש מהרב דיין ע"ה, רב עיה"ק צפת, שיתפללו עבורו במירון ויתרום להקדש כמה אלפי שקלים. הרב דיין ארגן תפילה, וב"ה התפללו ונושע אותו יהודי, אך כשרווח לו אמר לרב דיין, שלא התחייב בדיוק ולא התכוון ברצינות וכל מיני תירוצים, ומוכן הוא ליתן רק עשירית מהסכום, וביקש מהרב דיין חתימה על כך שקיבל את התשלום. הרב דיין התקשר לרב, לשאול בעצתו מה יעשה. הרב ביקש לדבר בטלפון עם אותו עשיר, והלה מתרץ ומתחמק ואומר שמוכן לשלם רק עשירית מהסכום. הרב פנה לרב דיין ואמר לו: קח מה שנותנים לך, עשירית, ותחתום וה' ישלים לך את מה שמגיע לך. לימים אותו עשיר קנה קרקע גדולה של חקלאות לצרכי בנייה יוקרתיים, שעתיד לצמוח לו מהם רווח גדול, ונתגלע ריב בינו לבין המוכרים על רקע דרישותיו, עד שהמוכרים חזרו בהם מהמכר. הוא תבע אותם לדין תורה אצל רב אחד, ואותו רב הפנה אותם לרב. כשהגיעו להתדיין לפני הרב ושטחו לפניו את טענותיהם, זיהה הרב את קולו של העומד לפניו, שהוא אותו קול של האדם שהתחייב לרב דיין לפני זמן רב, למרות ששמע אותו רק בשיחת טלפון אחת לפני שנים. החל הרב לתחקרו למה חושב הוא שמגיע לו הקניין, הרי לא נעשה קניין עם שטר חתום על המכר, והלה מסביר לרב: אמרנו שאני קונה, אצלנו מילה זה מילה! שאל הרב שוב, אבל לא חתמתם, והלה חוזר ומבאר לרב: הרב לא מכיר, אנחנו אנשי עסקים, אצלנו מילה זה מילה! אין חזרות, וכשלוחצים יד אחר כך זה כמו שבועות חמורות. או אז אמר לו הרב: ולמה אצל הרב דיין כשהתחייבת לתת כסף לא אמרת "מילה זו מילה"?! האיש ההמום אמר לרב במקום, שהוא משלם עכשיו את כל הכסף שחייב לרב דיין ומילה זו מילה, גם כאן וגם שם. אמר לו הרב: אתה תשלם לרב דיין, ואני פסול מלדון אותך על רקע הסיפור ההוא.

תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר סַדָאם חוּסֵין - אביהם של ישראל כרך ו' שבדרך
מספר הרב שאול דמרי: הימים היו מלחמת המפרץ, ימים של פחד ואימה. הטילים הגיעו למרכז הארץ, והאיומים של סדאם חוסיין נשמעו קרובים מתמיד. באותה תקופה הייתי מנהל המקומות הקדושים, והנה מתקשר אלי הרב זצ"ל ובפיו בקשה, שלקראת ז' באדר נכין את המקווה שבציונו של רבי שמעון בר-יוחאי זיע"א, שכן הוא מתכוון להגיע למקום עם קבוצה של מקובלים כדי שיחד ייכנסו למערה על מנת "לשנות את מוחו של סדאם חוסיין".
התרגשתי מאוד מהטלפון הזה. הבנתי שאני שותף למשהו גדול במיוחד, שקשור להצלת עם ישראל. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי למלכות. הגעתי למקום ללא שהות, ודאגתי שהמקווה יהיה נקי.
בליל ז' באדר הגיע למקום מיניבוס וממנו ירד הרב זצ"ל עם עוד עשרה מקובלים, כולם לבושים חלוקים, כולם עם נרות שחורים מחרס ועם חתיכת קלף, שעליו יכתבו את שמו של סדאם חוסיין לקיים בו "מחה תמחה את זכר עמלק". הם ביקשו שאפתח להם את המערה מצדה האחורי, שם יש שער נעול ולא נותנים לאף אחד להיכנס דרכו. עמדתי שם נרגש כולי, כשראיתי איך השיירה הקדושה הזאת מדליקה את הנרות ונכנסת בעד השער הזה.
באותו הזמן הגיע למקום כתב טלוויזיה, שבדרך לא דרך ראה את מה שקורה שם וביקש להיכנס עם המקובלים ולצלם במקום. אמרתי לו שלא יתקרב למקום, כי אפילו גדולי הרבנים לא נכנסים, אלה מקובלים מיוחדים. אף אחד לא יכול להיכנס למערה של רבי שמעון בר יוחאי. אבל הוא אמר שהוא לא מתכוון לוותר על זה, מדובר בזמן שהוא "פריים טיים", שמספר הצופים בטלוויזיה הוא גדול במיוחד. וכך, תוך כדי דבריו, הוא התקרב לפתח המערה. לפתע נשמע קול פיצוץ אדיר. המצלמה שהייתה על כתפיו התפרקה לחלוטין, והוא נפגע כך שנזקק להגיע לבית-החולים "זיו" בצפת. קיבלתי הוכחה נוספת לכך שאין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים.
כאשר המקובלים, ובראשם הרב זצ"ל, יצאו מן המקום, הרב הרגיע אותי ואמר: אל תדאג, זה נגמר. הוא המשיך ואמר: הפסוק (ישעיהו כו יט) אומר: "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל". אל תקרא טַלֶּךָ כי אם טִיליך. ואכן, ירדו ט"ל, 39 טילים, וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל – וטיל אחד נפל על אחת ממדינות ערב וגרם למותם של אנשים רבים. אתה עוד תראה, המשיך הרב, בע"ה לפני פורים הכול יתבטל כלא היה. את סופו של הסיפור כולנו יודעים, איזה נס גלוי היה עם הטילים הללו.
מאז ועד היום, בליל ז' באדר אני נוסע לקברו של רשב"י ומקיים שם הילולא. ומה שקורה שם הוא פלא גדול, כי מגיע לשם קהל רב, כמו בל"ג בעומר. זכות משה רבנו זיע"א וזכות הרב זצ"ל וכל הצדיקים תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
עוד בנושא אמור

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il