שמירת הקדושה המוּלדת
נקודת המוצא של תחילת הפרשה היא שלכהנים ישנה עדיפות מולדת, קדושה שאינה תלויית מעשה. כיון שכן יש להם מסכת הלכות והקפדות שנועדו להתאים אותם למעמדם: היזהרות מטומאות, הרחקת בעלי מומים מעבודות מסויימות ועוד.

אכן, לא רק להם, גם לכל יהודי יש קדושה, אלא שלכהן יש קדושה על גבי קדושה.

זה אינו צריך לגרום לכהנים לחיות מתוך חיוך תמידי זחוח על פניהם. בתפיסה קטנונית משהו, יכול בעל הסגולה לחוש עליונות כלשהיא על פני החסר אותה, בבחינת 'יש לי מה שאין לך', 'אני יותר חשוב או קדוש'.

להיפך. הכלל הוא, שככל שהדרגה יותר קדושה כך 'הוראות השמירה' של הקדושה הזו יותר קפדניות. כך זה לגבי כהן, לגבי המקדש, לענין ארץ ישראל, לגבי הימים המקודשים בשנה ובכלל לגבי כל יהודי. זאת לעומת מערכת השמירה הדלילה של גוי הזוקקת שמירה רק על שבע מצוותיו. (ר' בדרוש הראשון בספר 'ערבי נחל' לרבי דוד שלמה אייבשיץ)

עובדה זו, שבעלי הסגולה אינם יכולים לשקוט על שמריהם הינה בעלת השלכות חשובות על הפרט ועל הכלל.

הפן ההיסטורי
התרגלות להבנה זו מחייבת תשומת לב.

הפער בין ערכים המושגים כתוצאה של מאמץ לבין ערכים המונחלים 'מלמעלה', המוטבעים בטבע, יכול לבלבל. כשאדם מתייגע על מנת להשיג את תאריו, הוא יודע שהתרשלות תוכל לקחת ממנו את הישגיו. לא כן איש הסגולה. הוא יודע שערכו מונחל לו ממרומים. אצלו, הפיתוי הינו גדול לחשוב שכיון שכך הוא אין לו צורך בשמירה יתירה.

אך כפי שהכהן אינו פטור משמירה יתירה אלא אדרבא, הוא יותר מצווה עליה, כך הדבר נוהג לגבי העם כולו, במיוחד בעת גאולתו.

זמננו זמן של גאולה הוא. הארץ הקדושה הולכת ונבנית, מתיישבת ומתפתחת, ובני האומה הולכים ומתלקטים מנפוצותיהם.

מבין שני אופני הגאולה האפשריים, זו שבזכות וזו שבחסד, 'בעתה או אחישנה', אנו עומדים בעיצומה של זו שבחסד, בעתה. כי אכן, לא צדיקים שלמים היינו כשהקב"ה החל להופיע אור חדש על ציון. דוקא אותה תקופה בה החלה התנועה של החזרה אל חיק אימנו, ארץ ישראל שלנו, היתה תקופה של נסיגות גדולות בתחומים המונחלים לנו מעולם: השכלה כפרנית, רפורמה, חילוניות ואף התבוללות היו מנת חלקו של העם בעת ההיא. ומשלמרות זו החל תהליך הגאולה לנוע ידעו גדולי ישראל, צופי הישועה, לקבוע: גאולתנו זו אינה בזכות אלא בחסד אלוקי, היא לא תוצאה של תשובה אלא היא באה למרות שאיננו שבים בתשובה. יש בגאולה כזו צד סגולי, על מעשי, שלמרות שאיננו ראויים אנו נגאלים.

וגם כאן אורב הבלבול לרגלנו. אכן נכון, עת גאולה בלא תשובה היא זו, קדושת הזמנים של ימינו באה במופע אלוקי, כקדושת הכהונה, באופן עליון, אלא שכפי שכהן מרובה בהקפדות לשמור על סגוליותו, כך גם בכלל העם אנו מצווים לשמור על מהלכי הגאולה ולא להחמיצם.

דבר מעין זה כבר קרה במצרים:
בסוף פרשת בשלח אומרת התורה, פעמיים, כי בני ישראל ישבו בארץ מצרים ארבע מאות ושלושים שנה. התמיהה הגדולה, מנין התוספת של שלושים שנה על דבר ה' לאברהם כי גר יהיה זרעו ארבע מאות שנה העסיקה מפרשים רבים.

רבינו הגדול הרמב"ן, האריך בנושא זה והעלה מספר פתרונות. לאחר מסכת בת כמה אפשרויות שהעלה הוא מרצה לבסוף את הדרך הפרשנית שיותר נראית לו:

רוצה לומר, שהגאולה הבאה מעל הזכויות, עלולה עדין שתיפגם עקב העבירות.

אכן, ביטולה של הבטחה אין כאן, אך עיכובה יש ויש. ועל זאת יש לחרוד, ואין ללהג בזחיחות דעת על כך 'שהגאולה לא תלויה בתשובה', כיון שעדין, למרות הגאולה הסגולית, יש לשמור ולהיזהר בכל חוקות התורה, ממש כפי שהכהן מוזהר לשמר את סגולת קדושתו.

עינינו הרואות, שלמרות שעצת ה' אשר יעץ אחור לא תשוב ריקם, עם כל זאת חלילה, על ידי עוונות מנהיגי הדור ודבריו תיתכן התעכבות מרה מהעליה בהר ה'.

כבכל ציווייה של תורה, המתנה האלוקית, הסגולה המוטבעת, מבקשת מאת מקבליה את שימורה העדין, היומיומי, ככל פרטי הלכותיה של תורה, וזאת על מנת להפריח ולרומם את מעשה אלוקינו, את גדולת סגולת אומתינו.