ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הפרשה באנציקלופדיה התלמודית- פרשת במדבר

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים חמדת האנציקלופדיה התלמודית Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיוון תשע"ז

הפרשה באנציקלופדיה התלמודית- פרשת במדבר


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם. (א יח)


יחוס וקביעת אבהות
האם אפשר לסמוך על בדיקות שהמציאו רופאים לזהוי אביו של אדם?
יחס למשפחה ולשבט. כל מקום שיש קדושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר (משנה קדושין סו ב; רמב"ם אסורי ביאה פי"ט הט"ו; טור ושולחן ערוך אבן העזר ח א), לפי שנאמר: לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א ב ובכמה מקומות. עי' בכורות מז א; רש"י קדושין שם). ועוד נאמר: וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (כאן; רמב"ם שם). בית אביו הוא משפחתו, ואין בית אמו משפחתו (עי' קדושין סט א; רמב"ם שם). לפיכך, כהן שנשא לויה או ישראלית - בנה כהן, ולוי שנשא כהנת או ישראלית - בנה לוי, וישראל שנשא כהנת או לויה - בנה ישראל (רש"י קדושין סו ב). וכן בקביעת שבטו של אדם מישראל הולכים אחר הזכר, ומי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר, הרי זה מתייחס על שבט אביו (עי' במדבר לו ג ורש"י שם; עי' בבא בתרא קט ב; רש"י במדבר א ב).
נאמנות המילדת.החיה (מילדת) נאמנת - על ולדות שלא הוחזקו ואין אנו יודעים את יחוסם (רמב"ם אסורי ביאה פט"ו הל"ב; טוש"ע אהע"ז ד לה) - לומר עליהם זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר (ברייתא קדושין עג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם). לדעת הריא"ז (קדושין פ"ד ה"א דין י) אף אשה אחרת הנמצאת שם בשעת הלידה, אם אין המילדת מכירה את הולד, ואותה אשה אומרת אני ראיתי אותו מתחילה ועוד סוף ואני מכירה אותו, הרי זו נאמנת. אבל מסתימת הפוסקים נראה שדווקא המילדת נאמנת, ולא שום אשה זולתה (עי' בית מאיר אהע"ז שם).
בטעם שהיא נאמנת, כתבו הר"ן (שם), בתוס' הרא"ש (שם עד א, ובתשובותיו כלל נב סי' ב), התשב"ץ (ח"א סי' פד), ועוד, לפי שאי אפשר על פי רוב לברר הדבר בענין אחר. ודעת הרא"ש (שם) והתשב"ץ (שם) שמן התורה נאמנת היא. והוסיף הרא"ש ביאור, שכיון שהאמינה התורה לאב אף על פי שהוא קרוב ויחיד, וטעם הדבר לפי שאין אחר יכול להכיר ולהעיד אלא הוא, למדנו משם שהוא הדין למילדת. אבל הר"ן כתב, שמן הדין אינה נאמנת, אלא שחכמים האמינוה מטעם זה שאי אפשר בענין אחר על הרוב. וכן נראה מדברי הרשב"א והריטב"א (שם).
בדיקות מדעיות.
בדברי ראשונים מצינו שקבעו יחוסו של אדם על פי בדיקה שעשו, שכתוב בספר חסידים (סי' רלב) מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם, שנחלקו שני אנשים מי מהם הוא בנו של פלוני שמת, ויירש את נכסיו, והיו הנכסים בחזקת אחד מהם, ולקחו עצם מן המת וטבלוה בספל מדמו של זה ובספל של דמו של זה, ודמו של המוחזק בנכסים לא נבלע בעצם, ודמו של השני נבלע בה, וניכר שהם גוף אחד; והוציא רב סעדיה את הנכסים מיד המוחזק בהם ונתנם לזה שדמו נבלע בעצם. וביאר במשנת אברהם (פרייס על ס' חסידים ח"א סי' רצא) שכיון שנתברר על פי חכמת הטבע שזה בנו, הרי זה בירור גמור, ושוב אין צריך עדים בדבר. אולם בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי קסד) כתב שהפוסקים לא הזכירו בדיקה זו - כגון לענין היתר עגונות, שאם יש ספק במת שלפנינו מי הוא, יש לברר על ידי דם בנו - לפי שלדעתם אין לסמוך עליה. ובשו"ת דבר יהושע (ח"ג אהע"ז סי ה אות יב) הוסיף שאף באותו המעשה לא סמכו על בדיקה זו, ומטעמים אחרים הורו להוציא הממון מיד המוחזק; ולא עשו אותה בדיקה, אלא כדי להראות לעיני העולם שהדין דין אמת.
בדורות האחרונים המציאו הרופאים כמה בדיקות שיש בהן, לדעתם, לברר בוודאות על אדם הבא לפנינו שאינו בנו של אדם ידוע אחר, וכן יש בהן לצדד במידה רבה שאדם מסויים הוא אביו של הבא לפנינו (עי' אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה כרך ב ערך אבהות, ועוד). יש שכתבו על חלק מבדיקות אלו שאין לסמוך עליהן, לפי שהן - לדעתם - נגד קבלת חז"ל, וכל בדיקה מדעית מתבטלת נגד קבלת חכמים, שהיא ברוח הקדש (שערי עוזיאל ח"ב שער מ פ"א סי' יח; עי' דבר יהושע שם וציץ אליעזר חי"ג סי' קד. ועי' פסק הרב משאש בפסקי דין של בית הדין לממונות ובירור יהדות כרך ה. ועי' הערת רש"ז אויערבך בס' לב אברהם ח"ב עמ' יז ואסיא ח"ה עמ' 166 ואילך שמצדדים לפרש בענין אחר את דברי חז"ל שעליהם הסתמכו. ועי' אנציקלופדיה הלכתית רפואית שם). ובספר משמרת חיים (רגנשברג סי' לז) כתב שאפשר לסמוך על אותן הבדיקות, שכל חוק טבעי שאין בו יוצא מן הכלל, הרי זה ודאי בהחלט; ואפילו אם יעידו עדים כנגד הדבר אין לקבלם, והמעידים כן יוחזקו לעדי שקר (ועי' מכתב הרב הרצוג באסיא שם עמ' 196).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il