ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!

פרשת במדבר תשע"ז

דור שהוא מצפה למלכותי – מיד הם נגאלים

באדיבות אתר הרב *עבודה קשה של נטיעות שנוטעים צדיקי הדורות ומעוררים את הלבבות למאוס בגלות נותנת את פירותיה, ומיליוני יהודים זורקים את מנעמי הגלות המדומה ועולים לארץ הקודש. *אנחנו קרובים לגאולה, ודי במעט זכויות בשביל להיגאל. וגם הצרות הרבות שעוברים ישראל הן סיבה לגאולה בעת הזאת.
לחץ להקדשת שיעור זה
צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? – צִפִּיתָ לקיום דברי הנביאים בימיך?
צִפִּיתָ לִישׁוּעָה – על הגאולה העתידה
הגמרא אומרת, כי כשמגיע האדם לעולם העליון שואלים אותו כמה שאלות. אחת הראשונות שבהן היא: צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? והסביר רש"י: האם ציפית לקיום לדברי הנביאים? (מג"א קנו ס"ק ב). וכתב על זה הר"ן: "ועוד צריך לבאר: 'צפית לישועה בימיך', כי עיקר הכוונה במילה ישועה היא על הגאולה העתידה ולא על הישועה מהצרות פרטיות. ולכן צריך לכוון על כך בעיקר כשאומר בתפילה 'כי לישועתך קוינו כל היום'" (האר"י פרי עץ חיים שער העמידה).
כל שחיכה למלכותי - אני בעצמי מעיד בו לטובה
ובמדרש (פסיקתא רבתי פרשה לד) מובא שהקב"ה מכריז להם לכל צדיקי דור ודור. "אמר להם: צדיקי עולם. אע"פ שדברי תורה צריכים הם עלי שחכיתם לתורתי ולא חכיתם למלכותי. שבועה היא לפני שכל שחיכה למלכותי - אני בעצמי מעיד בו לטובה". וכתב על כך בעל המשנה ברורה (צפית לישועה פרק ג): הרי אפילו שמצדיקים המחבבים את התורה דורשים מהם על הציפייה לישועה (ראה אור החיים ויקרא כה כה).
הציפייה הזאת תמנע מאתנו בושה כשישאלנו אותנו בבוא העת: צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? וגם נזכה לראות בשמחת הגאולה, שכך אמרו חכמים: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. כדכתיב: 'שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה'" (תענית ל'). ואיתא בילקוט איכה (רמז תתקצז): בשעת חורבן הבית אמר יצחק אבינו לפני הקב"ה, רבש"ע שמא אין חזרה לבנים? והשיב הקב"ה אל תאמר כך, יש דור שהוא מצפה למלכותי, מיד הם נגאלים, שנאמר "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (בעל המשנה ברורה בספרו צפית לישועה פרק ג).
ולא רק לגאולה העתידה מועילה הציפייה הזאת, כי אם גם לצרות פרטיות. שכן כתב מהר"י צמח (בהערות לפרי עף חיים שער העמידה; שערי תשובה קיח): "וגם אני מכווין לצפות לישועת ה' שעושה עמנו להצילנו מכמה פגעים רעים בכל יום ובכל רגע ומצאתי תועלת גדול כמה פעמים לעתות בצרה בזה".
אל יתמה האדם איך יוכל להיות שיתגלה הקץ בימינו
יש בינינו אנשים פסימיים, שטוענים כי אין אפשרות שהגאולה תבוא בדור כמו שלנו, ואף יודעים לתרץ זאת בכמה וכמה טעמים. וכנגד זה כתב בעל המשנה ברורה, בספרו "שם עולם" (חלק ב - פרק יג): "אל יתמה האדם איך יוכל להיות שיתגלה הקץ בימינו מה שלא זכו לזה בכמה דורות שלפנינו מאה שנים קודם". כי אנחנו קרובים לגאולה, ודי במעט זכויות בשביל להיגאל. וגם הצרות הרבות שעוברים ישראל הן סיבה לגאולה בעת הזאת. ואדם "לא יוכל לשער גודל שפיכת דמם ושאר צרות ומצוקות שיש לאומה זו עבור דתם מעולם ועד עולם. ומי יוכל לומר שאין לאומה זו ח"ו שום זכות עד שתצטרך להמתין על בעתה. על כן בודאי אנו צריכים לצפות בכל יום על ישועת ה'".
צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? – המצווה הראשונה בעשרת הדברות
המצווה הזאת של ציפייה לישועה תלויה בדיבר הראשון ששמעו ישראל בהר סיני: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". שלכאורה היא אמירה שאין בה שום מצווה, "ועל כרחין מאחר שהוא דיבור. הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל') ושב וקבצך מכל העמים וכו'" (סמ"ק מצווה א').
מאותם שלא ציפו לגאולה יבקש ה' עלבון הבית העלוב
לפי אור החיים הקדוש (ויקרא כה כה), הגאולה מתחילה במאיסת הגלות ובאהבת הארץ הלכה למעשה. "והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם".
ואותם אנשים שלא מעוררים את העם לגאולה – ייתנו את הדין "ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב". מסורת בעם ישראל כי הדברים החמורים של אור החיים הקדוש התממשו בימי עזרא הסופר, שאחרי קריאתו של כורש ליהודים לעלות ולבנות את בית המקדש עלו רק 40 אלף מהם, ואותם שלא עלו אמרו: בית המקדש השני לא מפואר ומשובח, והיהודים שעלו לא מושלמים בתורה ובמצוות (כמבואר בספרי עזרא ונחמיה). והרי בסופו של דבר עתיד המקדש להיהרס שנית וכולם יגלו מאדמתם, אם כן למה לנו להכפיל יגוננו פעם אחרת? טוב לנו לעמוד במקומנו ולעבוד את ה' (עיין כה"ח סימן ס"ו ס"ק מו בשם סדר היום).
אֱלָהָא סָנֵינָא לְכוּ
עזרא הסופר הקפיד מאוד על הלוויים שלא עלו וקנס אותם שלא ייתנו להם מעשר אלא לכהנים (פירוש המשניות לרמב"ם מעשר שני ה טו). הגמרא (יומא ט) מספרת על רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר לָקִישׁ ששחה בירדן ובא רַבָּה בַר בַּר חַנָּה. יָהִיב לֵיהּ יְדָא, אֲמַר לֵיהּ: אֱלָהָא סָנֵינָא לְכוּ (לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא, ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני - רש"י). "דִּכְתִיב, (שיר ח) 'אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף' וְגו'. 'אִם חוֹמָה' - אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כַּחוֹמָה וַעֲלִיתֶם כֻּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא - נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף שֶׁאֵין הָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ, עַכְשָׁיו שֶׁעֲלִיתֶם כִּדְלָתוֹת, נִמְשַׁלְתֶּם כְּאֶרֶז שֶׁהָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ".
לא נענו לקריאת עזרא ונפגעו
מובא כי מסורת אצל תושבי ג'רבה, כי בעקבות כך שהלוויים לא עלו לארץ בימי עזרא הסופר הם נתקללו, ואם לוי יגור בג'רבה הוא לא ישלים את שנתו. רבי שמלה עדני זצוק"ל, בהקדמה לפירוש "מלאכת שלמה", כותב שמקובל בין יהודי תימן שעוני ומחלוקת רודפים את יהודי תימן בגלל שלא שמעו לקריאתו של עזרא הסופר לעלות לארץ ישראל.
כך מובא בסדר הדורות כי קהילת וורמייזא ויהדות גרמניה סבלו גזרות קשות במיוחד בשנים ת"ח ותתנ"ו בגלל סירובם לעלות לירושלים אחרי קריאתו של עזרא הסופר. ובמיוחד על כך שקראו לגרמניה בשם "ירושלים הקטנה".
בספר "סדר היום" כתב כי גם יהודי טוליטולא (טולדו) וספרד סבלו מאותה סיבה. וכשהבינו את טעותם הם תיקנו את ברכת "אמת ויציב" מילה במילה, ללמד את עצמם ואת בניהם אחריהם שלא לעשות כמעשיהם. ולדעת כי מי שגאל את אבותינו ממצרים הוא גאל אותנו בימי הבית השני והוא יגאל אותנו גאולה שלמה בקרוב.
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי
לא אמר בונה ירושלים – מורידים אותו
הציפייה לישועה באה לידי ביטוי בהלכות רבות. העיקרית שבהן היא התפילה שכולה מכוונת לבניין ירושלים, ולא רק בכיוון העמידה אלא בתוכן שלה. גם ברכת המזון וברכת "מעין שלוש" מכוונות לירושלים. הטור הביא את הגמרא בירושלמי שאומרת כי שליח ציבור שלא אמר ברכת "בונה ירושלים", מורידים אותו כי הוא חשוד באפיקורסות. ולצערנו היו יהודים שהוציאו מסידור התפילה שלהם את ברכת "בונה ירושלים", כי חשבו שזה הופך את התפילה לדבר שקר, הם לא רצו לעזוב את הגלות ולעלות ולבנות את ירושלים, וסופם בהתבוללות קשה וכיליון שהם גזרו על עצמם, ב"מ.
קום והתהלך בארץ
פעם שמעתי את מרן הרב אליהו זצוק"ל אומר לקהילה בארה"ב כי מצווה לעלות, ועד שעולים צריך להשקיע בארץ ולטייל בארץ ולשלוח את הילדים ללמוד בארץ ישראל. גם זה חלק מהציפייה לגאולה. ומקור ההלכה הזאת היא בדברי הר"ן, שאומר כי גם בתקופת חורבן בית המקדש דוחים את תפילת הגשם אחרי סוכות בשבועיים "אפילו לאחר חורבן לפי שהיו מתאספים מכל הסביבות ברגל בירושלים כמו שעושים גם היום, ומפני עולים הללו ראוי שנאחר". כדי שהעולים לרגל יספיקו לחזור לבתיהם (בית יוסף על או"ח סימן קיז).
לכן נפסק ב"שולחן ערוך" (אורח חיים הלכות שבת סימן רמח) כי "העולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא, יכול לפרוש". וכתב כה"ח (ס"ק מה) בשם "כנסת הגדולה" (מגן אברהם ס"ק ט"ו, תוספת שבת אות י"ז), כי יש אומרים שאפילו תיירים שעולים "על מנת לחזור, כיון דאפילו מהלך ארבע אמות בארץ ישראל מצוה היא". ובעל "פתח הדביר" (י"ג) האריך להסביר שכן דעת הרמב"ם משום כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא.
על הארץ הטובה – גם בגלות
אנו אומרים בברכת המזון "נוֹדֶה לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה". בימינו המילים הללו ברורות מאוד, אבל לפני יותר ממאה שנה הארץ הייתה שממה גמורה. התקיים בה "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ". אם כן, איך אפשר לומר כן? את השאלה הזאת שואל הזוהר (תרומה, ב קנז/א): "פָּתַח רִבִּי יוֹסִי וְאָמַר, (דברים ח) 'וְאָכַלְתָּ וְשָבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ'. אִי בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל מְבָרְכֵינָן, לְבַר מֵאַרְעָא מְנָלָן דְּהָא בְּגַוְונָא דָּא לָא אִצְטְרִיךְ". איך אפשר לומר בזמן הגלות ארץ חמדה טובה ורחבה, שהרי היא חרבה ויושבין בחוץ לארץ? (כף החיים קפז ס"ק יא).
ועונה הזוהר כי גם בגלות מגיע השפע לעולם דרך ארץ ישראל. "קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, פָּלִיג אַרְעָא, יִשׁוּבָא אִיהוּ לִסְטַר חַד, וְחַרְבָּא אִיהוּ לִסְטַר אָחֳרָא. פָּלִיג יִשׁוּבָא, וְאַסְחַר עָלְמָא סַחֲרָנֵיהּ דִּנְקוּדָה חֲדָא. וּמַאן אִיהוּ, דָּא אַרְעָא קַדִּישָׁא, אַרְעָא קַדִּישָׁא אֶמְצָעִיתָא דְּעָלְמָא. וּבְאֶמְצָעִיתָא דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אִיהוּ יְרוּשָׁלַם. אֶמְצָעִיתָא דִּיְרוּשָׁלַם אִיהוּ בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְכָל טִיבוּ וְכָל מְזוֹנָא דְּכָל יִשׁוּבָא, תַּמָּן נָחִית מִלְּעֵילָּא. וְלֵית לְּךָ אֲתָר בְּכָל יִשׁוּבָא דְּלָא אִתְּזַן מִתַּמָּן". ארץ ישראל היא באמצע העולם, וירושלים אמצע ארץ ישראל, ובית קדשי קדשים אמצע ירושלים, והשפע יורד לשם קודם הכול אפילו בזמן הזה, ואחר כך מתפשט משם לכל העולם. ועל כן כיוון שהשפע בא משם אפילו בזמן הזה, לכן גם בזמן הזה מברכים "על הארץ הטובה".
בונה ירושלים – גם בשבת
על כן מצווה לקנות ולבנות בארץ ישראל גם בזמן הגלות. "חצר של ישראל בארץ הקדושה ת"ו שהיה חרב ושמם ועל ידי פיזור ממון לאלי הארץ ניתן רשות לבנותו, מותר להניח לפועלים לעשות מלאכה אפילו בשבת בכל גוונא ואפילו בפרהסיא, דחיישינן שמא יחזרו בהם וישאר חרב. ומשום ישוב ארץ ישראל מוסכם מכל הפוסקים ז"ל להתיר" (כף החיים, אורח חיים סימן רמד אות י). הלכה זו מלמדת כי צרוּת עיניהם של הגויים בבניין ירושלים איננה חדשה, ובניינה הוא חשוב מאוד מאוד. על כן, כשם שהתירו לרשום על-ידי גוי קניית אדמה בארץ ישראל, כך התירו בנייה על ידי גוי. "וכן עשו מעשה רב בעיר הקודש ירושלים ת"ו" (מים שאל דף א' ע"א, פתח הדביר אות ג'). לכן גם בזמן הגלות היו שולחים זכר למחצית השקל לבניין ולקיום המתיישבים בירושלים (כה"ח תרצד ס"ק כב).
לא יקבע דירתו בארץ הטמאה
וכתב בעל "פלא יועץ" בערך "גאולה", כי ציפייה לישועה היא לא רק תפילה, אלא מעשה. "שלא יבנה בתים רבים חזקים ועליות מרווחים בציורים ופטורי ציצים בארץ נכריה, כי מי שהוא נכון לבו בטוח יושב ומצפה מידי יום ביומו כי קרוב יום ה' שיקבץ נדחיו ונקומה ונעלה אל הר ה' מקום מקדשנו - לא יקבע דירתו דירה נאה בארץ הטמאה".
לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב
הזכרת ירושלים היא גם במעשים. ב"שולחן ערוך" (או"ח קפ ה) כתוב שנוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון. וה"בית יוסף" הביא לכך טעמים רבים. ובכף החיים (ס"ק טו) כתב: "ועוד נראה לי טעם אחר משום דבברכת המזון אנו מבקשין שתבנה ירושלים ובית המקדש בנין עולם, וארמון על משפטו ישב. ועל זמן ההוא נאמר 'לא ישא גוי אל גוי חרב' וכו'. ולכן מכסין הסכין בברכת המזון לרמוז כי בעזרת ה' יתברך תתקיים בקשתנו על בנין ירושלים ובית המקדש ולא תראה עוד חרב ומלחמה בעולם במהרה בימינו אמן".
בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים
מאמין בחי העולמים וזורע
דוד המלך אומר שתהליך שיבת ציון הוא תהליך של זריעה ועבודה קשה המלווה בדמעות, שבסופה רואים פירות ושמחים: "שׁוּבָ֣ה ה֭' אֶת שְׁבִיתֵ֑נוּ כַּאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב. הַזֹּרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ: הָ֮ל֤וֹךְ יֵלֵ֨ךְ׀ וּבָכֹה֘ נֹשֵׂ֪א מֶֽשֶׁךְ־הַ֫זָּ֥רַע בֹּֽ֬א־יָב֥וֹא בְרִנָּ֑ה נֹ֝שֵׂ֗א אֲלֻמֹּתָֽיו".
הגמרא מספרת לנו שהפירות של הגאולה צומחים לפעמים רק כעבור כמה דורות. בעניין זה מביאה הגמרא ארבעה סיפורים, כולם סביב חוני המעגל: "אָמַר יוֹחָנָן, כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים', אָמַר, אֶפְשָׁר שִׁבְעִין שְׁנִין כְּחַלְמָא דָּמִי, מִי אִכָּא דְּנָיִּם שִׁבְעִים שְׁנִין?" – וכי יש מישהו שישן וחולם שבעים שנה?
פעם אחת היה מהלך בדרך. ראה זקן שנוטע עץ חרוב. אמר חוני לנוטע: הרי החרוב לא ייתן פירות עד שבעים שנה. האם ברור לך שתחיה שבעים שנה ותאכל מהחרוב? אמר לו הנוטע: "אֲנָא עָלְמָא בְחֲרוּבָא אַשְׁכַּחְתִּיֵהּ, כִּי הֵיכֵי דְּשָׁתְלוּ לִי אֲבְהָתִי, אֲנָא נַמֵי אֶשְׁתּוֹל לִבְנָאִי". כשנולדתי היו בעולם עצי חרוב, כשם ששתלו לי אבותי, כך אשתול אני לבני.
תהליך של גאולה בעץ חרוב
חוני המעגל ישן אח"כ שבעים שנה, וכשקם הוא רואה את הנכד של הנוטע קוטף חרובים מהעץ. בעקבות זה הבין חוני שכך גם קורה עם התורה והתפילה שלו. הוא מגיע לבית המדרש ושומע את הלומדים מדברים על בהירות הלימוד שהייתה כמו בימי חוני המעגל. אחר כך מספרת הגמרא על כוח תפילתו שלו שממשיך בשני נכדיו, אַבָּא חִלְקִיָה וחָנִין הַנֶחְבָּא. ממש כמו שקורה לנכד של הזקן שנטע חרובים.
מהתהליך הזה הבין חוני איך מתרחשת הגאולה. עבודה קשה של נטיעות שנוטעים צדיקי הדורות ומעוררים את הלבבות למאוס בגלות ולעלות לארץ ישראל נותנת את פירותיה, ומיליוני יהודים זורקים את מנעמי הגלות המדומה ועולים לארץ הקודש, ארץ ישראל (ע"ע פלא יועץ – תשועה).
ירושת הארץ הצומחת
וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ
שבועיים לפני מלחמת ששת הימים סיפר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצוק"ל לתלמידי הישיבה, כי בשעה שהתקבלה החלטה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל הוא נסער וכאב, למרות שרבים יצאו לרחובות בשמחה גדולה. התקיים בנו מה שנאמר ביואל (ד ב) "וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ". איך הם מרשים לעצמם לחלק את ארץ ישראל?
איפה חברון שלנו?
כך אמר להם הרב צבי יהודה קוק זצוק"ל: "לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי-עשר – 'ואת ארצי חילקו'! איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!".
מאת ד' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו
ועוד הוסיף ואמר: "באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח. כך היה המצב לפני י"ט שנים, באותו לילה ובאותן שעות. למחרת בא אל ביתנו איש ברית קדשנו, הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל - היה לו צורך לבוא. וכלום יתכן שלא היה בא?! התייחדנו אז שנינו, רגעים אחדים, באותו חדר קטן ומקודש שבבית הרב - ולאן יבוא אז אם לא לשם?! מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: 'מאת ד' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו'. נקבעה החותמת".
ושבו בנים לגבולם
מאת ה' היא ירושת ארץ ישראל, ומאת ה' היא שהירושה תהיה בשלבים לפי מספר התושבים היהודים בארץ: "לֹא אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה: מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שמות כג).
בי"ז בכסלו תש"ח היו בארץ ישראל 650,000 יהודים וקיבלנו רק מדינה בגבולות החלוקה. במהלך מלחמת השחרור הוכפל מספר התושבים מ-650,000 ל-1.3 מיליון, וגבולות הארץ התרחבו. 19 שנים אחר כך היו בארץ ישראל 2.5 מיליון יהודים. קיבלנו את כל ירושלים ואת כל יהודה ושומרון.
וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים
ההבטחה של אלוקים לאברהם עתידה להתקיים במלואה. "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ" (שמות כג לא). לפי הפסוק, כל זה יקרה כשהחצי השני של עם ישראל יעלה לארץ, כשיגדל הריבוי הטבעי של היהודים בארץ ישראל.
מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ
הבטחת ה' מתקיימת כל הזמן. עשרות אלפי יהודים עולים לארץ כל שנה. מאות אלפי יהודים מיישבים את יהודה ושומרון ומספרם הולך ועולה. עשרות אלפי ערבים עוזבים את הארץ כל שנה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין השנים 1967 ל-1993 עזבו את יהודה ושומרון ואת עזה 258,000 ערבים, יותר ממה שנכנסו. בממוצע כ-10,000 כל שנה. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו הגיעו ערבים רבים לארץ מתוך תקווה שתקום כאן מדינה פלסטינית, אבל כשהתברר להם שזה דמיון, רבים מהם עזבו. לפי נתוני הלמ"ס, בין 1994 ל-2007 עזבו 321,000 פלסטינים, יותר ממה משנכנסו. ממוצע של כ-22,000 בשנה.
בשנת 2007 עזבו את הארץ 59,800 ערבים. אין נתונים מדויקים על השנים הבאות אחריה, אבל כפי הנראה המספרים רק גדלים. כל זאת במקביל לירידה הדרמטית בילודה הערבית. מ-9.23 לאישה ל-3.1. כך מקיים ה' את הבטחתו למשה מלפני 3,300 שנה על ירושה הדרגתית של הארץ לפי הריבוי והעלייה.
ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה
סדר הפסוקים – סדר הגאולה
כדי שהצמיחה הזאת תתקיים, צריכים להודות על מה שהיה עד כה, ואחר כך לבקש על השלב הבא. לכן אנחנו מזכירים בתפילה שלושה פסוקים מלוקטים ממקומות שונים בתהילים. הראשון (מו) עוסק בשמירה של ה' עלינו גם בעת שיש מלחמות בעולם: "ה֣' צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֝נוּ אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה". השני (פד) עוסק בביטחון בה': "ה֥' צְבָא֑וֹת אַֽשְׁרֵ֥י אָ֝דָ֗ם בֹּטֵ֥חַ בָּֽךְ". והשלישי (כ) עוסק בישועה שבאה מציון וירושלים: "ה֥' הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ".
חכמינו ראו בפסוקים אלו חשיבות גדולה, ולכן הם תיקנו לומר אותם בשלוש התפילות. בשחרית הם נאמרים ארבע פעמים בימים רגילים וחמש פעמים בשני וחמישי.
בעל הבן איש חי מהדר וכותב כי כדאי לומר את הפסוקים הללו גם בכניסתו לבית הכנסת, בכל שלוש התפילות (מקץ ג'), בעת עיטופו בטלית (עוד יוסף חי בראשית ז') וגם בעת יציאתו מבית הכנסת (עוד יוסף חי כי תשא כז). כל זה לרוב מעלתם וחשיבותם בציפייה לגאולה מתוך ביטחון, ומתוך ראיית פעולת ה' עין בעין בימינו אנו.

כי כך הוא סדר הגאולה, בתחילה להכיר כי ה' צבאות נמצא עמנו במקום שבו אנו נמצאים. מתוך כך אנו מלאים ביטחון בה' שיביא אותנו לשלב הבא. ומתוך הביטחון הזה זוכים לראות את הישועה עין בעין. אמן ואמן.

סיפור

הרבה הרצלים
אחרי מלחמת ששת הימים, עת שוחררה בע"ה ירושלים והכותל המערבי, החליט הרה"ג שלמה גורן זצ"ל לחפש את כלי המקדש, ובעזרתו של רני ג'ונס הביא מכשירים ממכשירים שונים לגלות מנהרות מתחת להר הבית. בין השאר הם הביאו לשם מגלי מתכות רגישים ביותר, שהרי כלי הקודש היו עשויים זהב. והרבה זהב. במהלך העבודות האלה פנה הרב גורן לרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה, על מנת שייקח חלק בחיפושים.
מספר הרב בורשטין, שהיה מקורב לרב זצוק"ל: כשסיפרתי על כך לרב, הוא נעצר, נעץ בי את מבטו ואמר לי: הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה (פרק ד) כי שלמה המלך החכם באדם "ידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה". החכם באדם בנה באופן שלא יוכלו למצוא אותו, ואתה, הרב מנחם בורשטין, תמצא?
הבנתי כי זה לא ביכולתי, וכמובן שהדברים הללו קצת ריפו את ידי. אחרי שבוע פגשתי את הרב בעניין אחר והוא שאל אותי איך מתקדמים החיפושים. אמרתי לו, שאחרי השיחה עם הרב הבנתי שאין מקום לחפש עוד את כלי המקדש. בשביל זה צריך חכמה כמו של שלמה, שבחכמתו הסתיר את המקום הזה.
אמר לי הרב: תמשיך. הכול זה ענין של סייעתא דשמיא. דע לך כי היו הרבה אנשים שחשבו כמו הרצל להביא את היהודים לארץ ישראל. וחלקם בוודאי היו גם מוכשרים ממנו. ובכל זאת הם לא הצליחו והוא הצליח. כל זה בגלל שהכול הוא עניין של סייעתא דשמיא שחלה על המעשה. כמו שהפסוק אומר: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (דברים פרק כד). אם כן, גם אתה תמשיך, ואם תזכה תשרה ברכה במעשה ידיך.
מסיים הרב בורשטין: אני לא זכיתי לכך אז, אבל אני מקווה שיבוא יום ותהיה עת רצון לגילוי כלי המקדש ולבניין הבית השלישי בקרוב. אמן.

(מתוך "אביהם של ישראל" חלק ו, שבע"ה יראה אור בקרוב)


תשובה כהלכה
גאולה בבניין ירושלים. יש לי תשוקה חזקה ואמונה גדולה שבית המקדש השלישי ייבנה בע"ה בקרוב בימינו. מצד שני, הרי גדולי הדור, כמו הרב קוק והרב אליהו זצ"ל, לא זכו שייבנה בית המקדש בימיהם. מדוע שאיש פשוט כמוני יזכה לראות?
בדורנו הסיכוי שבית המקדש ייבנה הוא הרבה יותר גדול. דווקא בזכות כל צדיקי העליון שפעלו בעולם ופעולתם לא נעלמה. הם לימדו, והתורה שלהם נלמדת עדיין. הם האירו, והאור שלהם קיים. הם עשו חסדים, והחסדים ממשיכים להתגלגל בעולם. הם פתחו שערים, והשערים עדיין פתוחים.
לכן אתה יכול לראות תהליך ענק של תשובה ושל עלייה לארץ הקודש. של בניין ירושלים ושל ארץ ישראל שנותנת פריה בעין יפה. כל זה בזכות התפילות והמעשים של הדורות הקדמונים. הם פעלו ואנחנו ממשיכים עוד קצת, וזה מגיע.

ולירושלים עירך. מה הם שלבי הגאולה? האם קודם ייבנה המקדש ואז ביאת המשיח ותחיית המתים, או שהסדר הפוך?
סדר הברכות שבתפילת שמונה עשרה הוא כך, שבתחילה: "תשכון בתוך ירושלים עירך" או "ולירושלים עירך", ורק לאחר מכן "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". וכן מובא הדבר במקומות שונים בגמרא. מצד שני, ברמב"ם מובא שקודם יבוא המשיח ורק לאחר מכן ייבנה בית המקדש. לא נותר לנו אלא להמשיך להתפלל ולהמתין ובע"ה להיווכח מה יבוא קודם.




עוד בנושא במדבר

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il