ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים שיחות ליום העצמאות

וקדמוניות אל תתבוננו

לחץ להקדשת שיעור זה
א. מזכירין יציאת מצרים
נלמד סוגיה הלכתית, שתובילנו בעז"ה להבנת גודל התקופה. 1
במסכת ברכות (א, ה) ישנה משנה המוכרת מן ההגדה של פסח, אך תוכנה ומשמעותה ההלכתיים אינם ברורים דיים מתוך ההגדה:
"מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא; שנאמר: 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' (דברים טז, ג). 'ימי חייך' - הימים; 'כל ימי חייך' - הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה; 'כל ימי חייך' - להביא לימות המשיח".
מבאר רש"י:
"'מזכירין יציאת מצרים בלילות' - פרשת ציצית בק"ש. ואע"פ שאין לילה זמן ציצית, דכתיב: 'וראיתם אותו וזכרתם', אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה".
קריאת שמע של שחרית מכילה שלוש פרשיות: 'שמע' - קבלת עול מלכות שמים, 'והיה אם שמוע' - קבלת עול מצוות, ופרשת ציצית. בקריאת שמע של שחרית נדרשת בודאי גם פרשת ציצית משום שמצווה זו נוהגת ביום. אמנם, נשאלת השאלה האם ישנו צורך לקרוא פרשת ציצית בלילה, שהרי אינו זמן ציצית, כפי שנאמר בה: 'וראיתם אותו' ודרשו חכמים: 'למעוטי לילה'. ייתכן אם כן, שקריאת שמע של ערבית תהיה מורכבת משתי פרשיות בלבד: 'שמע' ו'והיה אם שמוע'.
מחדשת המשנה שאע"פ כן אומרים פרשת ציצית בלילה בגלל הפסוק "אני ד' א־לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים...", שבאמירתו מקיימים מצוות עשה של זכירת יציאת מצרים.
אלא שקביעה זו (שישנה מצוות זכירת יציאת מצרים בלילות, בנוסף על זכירתה ביום) שנויה במחלוקת התנאים.
כתוב בתורה: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". המילה "כל" באה לרבות, אך ישנה מחלוקת האם היא באה לרבות את הלילות (דעת בן זומא), או את ימות המשיח (דעת חכמים). זו מחלוקת בדרשה שיש בה נ"מ להלכתא, האם ישנו חיוב של הזכרת יציאת מצרים פעמיים בכל יום כדעת בן זומא, או פעם אחת בלבד כדעת חכמים. 2

ב. לא יאמרו עוד חי ד'
הגמרא (ברכות יב, ע"ב) מביאה ברייתא המאירה את יסודות הדיון:
"תניא: אמר להם בן זומא לחכמים: 'וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?'".
לבן זומא ברור שאכן אין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח! ולמה לא? אומרת הברייתא שכך נאמר במפורש בנבואת ירמיה (כג, ז-ח):
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם...".
לפי פשט הדברים, לא ניתן לרבות מהמילה "כל" שמזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, וממילא נותרה רק האפשרות לרבות את הלילות כפי שדורש בן זומא.
גם לדברי חכמים ישנו צורך בריבוי מיוחד לימות המשיח, שהרי גם הם חשו לפסוק זה, אלא שבארו אותו בצורה מצמצמת:
"לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו".
כלומר, נחלקו בן זומא וחכמים כמה משקל לתת לפסוק הזה; חכמים אומרים 'לא שתעקר' ובן זומא אומר שהפסוק נדרש כפשוטו באופן מוחלט, ומתוך כך ריבה מן המילה "כל" את זכירת יציאת מצרים בלילות.
להלכה פוסקת המשנה "מזכירין יציאת מצרים בלילות" כבן זומא, וכן נוהגים אנו למעשה.

ג. הלכתא למשיחא
מאחר שפסקנו הלכה כבן זומא, העולה מסוגייתנו, שלאורך ההיסטוריה כולה עד ימות המשיח ישנה מצוות זכירת יציאת מצרים פעמיים ביום, ומימות המשיח ואילך היא נעקרת לגמרי ובמקומה יאמרו: "חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם".
זו סוגיה מחודשת! אנחנו כבר בערך 1,900 שנה לאחר בן זומא ולא התפעלנו מהחידוש הזה, כי הסוגיה ההלכתית נוגעת לצד של אמירת פרשת ציצית בלילה, ולא מונח אצלנו שיש למשוואה הזו צד שני (עיקרי) שהוא "הלכתא למשיחא".
אשרינו שזכינו להלכתא למשיחא!
סוגיה זו שימשה, ללא ספק, כיסוד לקביעת שמות החודשים בעת העליה מבבל כפי שביאר הרמב"ן בפרשת "החודש הזה לכם" (שמות יב, ב) וזה לשונו בדילוג:
"וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (שם יט א)... וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתינו. וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א, ב; ב"ר מח, ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז, יד-טו): 'לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן...' חזרנו לקרוא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י... והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה".
כלומר, לדברי הרמב"ן, כביכול 'נעקרה' המצווה למנות את החודשים כזכר לניסי יציאת מצרים, ובמקום זאת נקראו בשמות המזכירים את הגאולה מגלות בבל.

ד. תורה העידה עליו
נחזור לזמננו זה, בו אנו נזקקים, ב"ה, להלכתא למשיחא.
אף על פי שיש מקום לבירורים ביחס לקביעת זמן "ימות המשיח" - וכבר עסקו בזה, על כל פנים במשנה חכמים נוקטים במושג "ימות המשיח" כאשר בפסוק המובא בגמרא מתואר קיבוץ גלויות. אם כך, חכמים יוצרים משוואה פשוטה שקיבוץ גלויות היינו ימות משיח.
אף הרמב"ם בסוף הלכות מלכים ומלחמות (יא, א), בהלכות משיח, אומר:
"וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו".
איפה כתוב משיח בתורת משה? איפה יש פרשה מפורשת בתורה שבה כתוב משיח? משיב הרמב"ם: בפרשת התשובה (דברים ל, ג-ה):
"שהרי תורה העידה עליו , שנאמר 'וְשָׁב ד' אֱ־לֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים... אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ד' אֱ־לֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ'".
נמצא אם כן, שהמשוואה שקיבוץ הגלויות היינו משיח, כתובה ברמב"ם, ובפשטות, היא מופיעה עוד לפני כן במשנתנו. 3
ה. זאת התורה לא תהא מוחלפת
הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז) מבאר כמה וכמה עניינים התלויים ביציאת מצרים, ומטרתם "להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת הא־לקים". יציאת מצרים היא יסוד לכל האמונה, וכל הכפירות למיניהן נעלמות על ידי נסיה. הכיצד ייתכן לדעת בן זומא לוותר על זכירת יציאת מצרים, שהיא מיסודות האמונה, ואף הדיבר הראשון בעשרת הדברות נשען על גביה?!
מצוות רבות בתורה הינן זכר ליציאת מצרים: מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, מצוות אכילת מצה, שאר מצוות הפסח ועוד רבות. אם לעתיד לבוא יציאת מצרים מפנה את מקומה לקיבוץ גלויות, מה יהיה על כל המצוות שהן זכר ליציאת מצרים? ועוד, מי"ג עיקרי האמונה "שזאת התורה לא תהא מוחלפת"?!
הרשב"א נשאל על נושא זה (שו"ת הרשב"א החדשות סי' שסח) 4 :
"ואמר כי בתלמוד אמרו שהמצות עתידות להתבטל, שהרי אמרו בראשון של ברכות: 'תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח' וכו', מכלל דבר זה נשמע שמצות התורה לזמן, והוא שק"ש ומצות הפסח והמצות ומניעת החמץ לזיכרון יציאת מצרים, כדכתיב 'וזבחת פסח לד' א־לוהיך' וגו' 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים', הנה שצווה על אכילת הפסח והמצה ומניעת החמץ שבעת ימים כדי שנזכור מתוך כך יציאת מצרים, ואם אין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח כדעת החכמים (=בן זומא) אם כן אף הפסח והמצה ומניעת החמץ בטלים, שלא נצטווינו בהם רק לזכור יציאת מצרים".
השואלים הבינו שאם אכן הלכה כבן זומא, לעתיד לבוא קיבוץ גלויות יחליף את יציאת מצרים. ואם כן, לכאורה, יתבטל חלק מרכזי ממצוות התורה כפי שבארנו.
ראשית, הרשב"א מצמצם ומגדיר שמצוות ליל הסדר אינן כלולות בהגדרה זו, והמעבר לאזכור קיבוץ גלויות במקום יציאת מצרים לא יפגע בהן:
"וזאת היתה תשובתי. כי מצות הפסח והמצה ומניעת אכילת החמץ אינו מחיוב זכירת היציאה ממצרים. ויגלה לך זה מחלוף החיובים, שהוא ית' חייב במניעת הפסח כרת באמרו: 'וחדל מעשות הפסח ונכרתה', וכן חייב באכילת החמץ באמרו: 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה', ובאכילת מצה – עשה, באמרו: 'בערב תאכלו מצות'. ואלו היה הטעם כאן וכאן, למה חייב כאן כרת וכאן לא חייב רק במצות עשה, וכל הציוויים משרש אחד. והכתוב שאמר: 'למען תזכור את יום צאתך', אינו שב אל עשיית הפסח ולמניעת החמץ ואכילת המצה, שאלו כן היה המקרא הפוך, והיה מן הראוי לומר: 'שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כי בחיפזון יצאת', אבל בהקדימו: 'כי בחיפזון יצאת' ואחריו אמר: 'למען תזכור' ראיה מוכרחת שטעם 'למען תזכור' אינו קשור עם 'שבעת ימים תאכל עליו מצות'. רק קשר הכתוב כן, לא תאכל עליו חמץ ושבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת, ולמען זה ר"ל כדי שלא יעברו דברים אלו מזיכרונך, תזכור כבר כל ימי חייך את יום צאתך מארץ מצרים. ומכאן יצא לחז"ל מצות הקריאה ביציאת מצרים בכל יום בפה מ'למען תזכור', מה שלא דרשו כן מ'למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי' לזכור את כל המצות בכל יום כמו שאנו קורין ומזכירין אותן ביום שנתנה בו התורה בחג העצרת באזהרות שעשו הפייטנים. ומעתה גם לדברי חכמים (=בן זומא) שאומרים שאין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, לא יתבטלו מצות הפסח והמצה ומניעת החמץ".
גם לאחר שמתברר שקרבן הפסח, איסור אכילת חמץ ומצוות אכילת מצה אינן חלק מוכרח מזכירת יציאת מצרים ולא יתבטלו בימות המשיח, אפילו הכי, אם תתבטל ולו מצוות זכירת יציאת מצרים בלבד, סוף כל סוף לכאורה התורה אינה נצחית, וחוזרת השאלה: והלא התורה לא תהא מוחלפת?
ועל זה משיב הרשב"א:
"ואם תטען עלינו מבטול ק"ש, ר"ל זיכרון יציאת מצרים שהיא מצוה ממצות התורה, דע, כי אין הכוונה בק"ש, רק לזכור בפה הנסים שעשה לנו האל ית' שהוציאנו ממצרים אחר שהיינו עבדים לפרעה פרוכים בלי כח ותחת סבלות מלך קשה ועם רב. ועם הזכירה נקבע שהוא יתברך ויתעלה המשגיח והיכול שלא ימנענו מונע בשום צד, ועוד שיתחזק בנפשותינו מדת הביטחון חיזוק רב. ועל כן באה האזהרה על זה במקומות הרבה בתורה בזכירת האותות והמופתים והיד החזקה, ואחר היות התכלית בזכירת הפה ביציאת מצרים מן הטענה הזאת, הנה גם התכלית ההוא שמור בהזכירנו קבוץ עם ממושך וממורט מעמים רבים נוראים מן הארצות הרחוקות מצפון ומים, ותהיה הכוונה ההיא יותר חזקה בהיות הזכירה באותות ונסים יותר חזקים. אם כן אין מצוה מתבטלת בזה כלל".

ו. אנוכי ד' א־לוקיך
נקדים הקדמה קצרה: בהר סיני אמר הקב"ה: "אנכי ד' א־לוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". שואל ריה"ל בתחילת ספר הכוזרי: "היה לו לומר אנכי ד' א־לוקיך אשר בראתי את השמים והארץ"? ומשיב, שמצוות האמונה נשענת על המפגש שבינינו לבין ריבונו של עולם; אין הכוונה בפסוק זה שהיה לנו פעם מלך שחולל בעולם נפלאות, והוציאנו ממצרים בפלאי פלאות, ומאז אנו חיים את חיינו במנותק מהשגחתו והנהגתו חלילה, אלא רבש"ע אוחז בידנו, מגלה השגחתו עלינו והווייתו תמידית איתנו. ברור לנו שמצוות האמונה היא הוויית ועכשווית בכל רגע ורגע, ויציאת מצרים תופסת את מקומה במצווה זו בהיותה נקודת המפגש שלנו עם רבש"ע ומאז ואילך לדורות עולם, כפי שהזכרנו מהרמב"ן: "להיות לנו בכל הדורות".
על הגמרא (שבת לא ע"א) האומרת שלאחר מותו שואלים את האדם 'ציפית לישועה?' שואל הסמ"ק: "היכן כתובה מצווה זאת?" ועונה, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים שנאמר "אנכי ד' א־לוקיך", כך יש לנו להאמין שיוציאנו ויקבצנו מבין הגויים, ובאותה מצוות אמונה מצווה אדם על הציפייה לישועה שעליה ישאלו אותו האם ציפה לה. הקב"ה במעמד הר סיני איחד את יסוד האמונה עם יסוד ההשגחה וההנהגה המתמדת. לא מדובר במושג עָבָרי אלא במושג תמידי; הגילוי של הקב"ה היה על ידי ישועתנו ממצרים, ומאז ועד עולם היותו מלך עולמים מושיע לעד הוא גדר האמונה ועניינה המרכזי. מתוך שנגלה עלינו הקב"ה והוציאנו ממצרים בישועה, הוא מושיע את כולנו בכל פרט ופרט. אנחנו מבינים את עניינו של הקב"ה בעולם כמלך גואל ומושיע. אם לא ציפית לישועה לא קיימת את מצוות העשה הראשונה שבתרי"ג של "אנכי ד' א־לוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". זהו יסוד האמונה!

ז. אין מצווה מתבטלת בזה כלל
מהי מהות מצוות זכירת יצירת מצרים ותכלית עניינה?
הזכירה בפה אינה מעשה טכני. הוצאת המילים מהפה נועדה להשריש את הדברים בלב (בדומה לנדרים) ולקבעם בנפשותינו: ביסוס האמונה ויסוד השגחת ד' על עולמו - הן תכלית מעשה זכירת יציאת מצרים.
הרשב"א מבאר כאן שזכירת יציאת מצרים אינה מצווה העוסקת בעבר. כאשר אנו מזכירים את יציאת מצרים העניין איננו עָבָרי, היינו: זכור שהיתה יציאת מצרים וכך תקיים את המצווה. במקרה כזה קיימת את החלק הטכני, אך לא את מהות המצווה. אין גדר זכירת יציאת מצרים מצווה בפה על העבר בלבד, אלא שימוש בעבר בשביל ההווה - להשתמש במפגש המופלא שאנו מכירים מיציאת מצרים כדי לקבוע בנפשותינו את הנוכחות הא־לוקית התמידית. 5 בכל בוקר ובכל לילה, צריך אדם לקבוע בנפשו באמצעות זכירת יציאת מצרים את מלכות הקב"ה, את היות הקב"ה מלך בעולמו ואת היותו שליט בכל, וכפי שראינו בדברי הרשב"א:
"ואם תטען עלינו מבטול ק"ש, ר"ל זיכרון יציאת מצרים שהיא מצוה ממצות התורה, דע, כי אין הכוונה בק"ש, רק [=אלא] לזכור בפה הנסים שעשה לנו האל ית' שהוציאנו ממצרים אחר שהיינו עבדים לפרעה פרוכים בלי כח ותחת סבלות מלך קשה ועם רב. ועם הזכירה נקבע שהוא יתברך ויתעלה המשגיח והיכול שלא ימנענו מונע בשום צד, ועוד שיתחזק בנפשותינו מדת הביטחון חיזוק רב. ועל כן באה האזהרה על זה במקומות הרבה בתורה בזכירת האותות והמופתים והיד החזקה",
לאחר שהבנו את גדר זכירת יציאת מצרים לאמיתו מסביר לנו הרשב"א בטוב טעם:
"ואחר היות התכלית בזכירת הפה ביציאת מצרים מן הטענה הזאת, הנה גם התכלית ההוא שמור בהזכירנו קבוץ עם ממושך וממורט מעמים רבים נוראים מן הארצות הרחוקות מצפון ומים, ותהיה הכוונה ההיא יותר חזקה בהיות הזכירה באותות ונסים יותר חזקים. אם כן אין מצוה מתבטלת בזה כלל".
יסוד האמונה במלך עולמים כפי שהיתה בדור יוצאי מצרים, בדיבר המתגלגל מסוף העולם ועד סופו: "אָנֹכִי ד' אֱ־לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), היא מצוות האמונה שמקיים עם ישראל מאז ועד היום. עם ביטול שיעבוד מלכויות וקיבוץ הגלויות המצווה איננה מתבטלת אלא מקבלת נקודת עוגן יותר חזקה ויותר עוצמתית; - "ותהיה הכוונה ההיא יותר חזקה בהיות הזכירה באותות וניסים יותר חזקים".

ח. ממזרח וממערב מצפון ומים
ברור אצל הרשב"א שהאותות והניסים של דורותינו אלה חזקים יותר מנפלאות יד ד' שנגלתה ביציאת מצרים, והדברים מובנים מאד! הרי אם נשווה את שתי הגאולות: במצרים היינו מכונסים במקום אחד, כבושים תחת מלך קשה משעבד אחד, והיינו זקוקים למצביא ומנהיג אחד. לעומת זאת, כאשר אנחנו נמצאים בכל הארצות ומפוזרים במזרח ובמערב, בצפון ובים, אלה תחת גלות זו ואלו תחת גלות זו - באיזו מהן זקוקים יותר לכוח א־לוקי שליט בעולמו?! אמנם צריך לשם כך "עיניים פקוחות"- "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ד' צִיּוֹן" (ישעיה נב, ח), כהסברו של הרב זצ"ל לדברים ע"פ הפסוק "עין ד' אל יראיו" - הזוכים לכוון אל העין הא־לוקית (אוה"ק ח"ב עמוד תנה), וכפי ששמענו אין ספור פעמים מפיו של רבינו הרצי"ה זצ"ל שהיה אומר: "כי עין בעין" - כאשר זוכים לכוון עין של מטה לעין של מעלה, "יראו בשוב ד' ציון" - זוכים ורואים בשוב ד' לציון. ושמא אין בעל הנס מכיר בנִסו?! אך אנו זכינו ב"ה לפקוח את עינינו; הפסוק אומר: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו) וראינו נפלאות!
כשיהודים באים לפתע מכאן, מכאן ומכאן, אין זה אלא קיום דבר ד' בתורה: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ד' אֱ־לֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ד' אֱ־לֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ...". אולי ניתן היה לחשוב, שפתאום ישלח הקב"ה "יד" מן השמיים או מלאכים עם כנפיים... אולם לא כך הקב"ה מופיע בעולמו! "וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם" (תהלים קז, ג). זהו "חי ד' אשר העלה ואשר הביא...".
בטרם נפל "מסך הברזל" - מישהו בכלל יכול היה לחשוב או לחלום על כך?! העולם כולו נמצא בתוך "מלחמה קרה" כאשר ברית המועצות היא מעצמת על שבבעלותה ארסנל אדיר של פצצות אטום וביכולתה למחות את העולם כולו. כאשר איש לא דמיין שכך יתפתחו הדברים אפילו בעשרים וארבע השעות שקודם לכן, החליט הצבא שאינו נלחם באזרחים והפנה את צריח הטנקים לאחור, וברגע אחד פרצו האזרחים לקרמלין והכל נפל. תחת השראת רוסיה הסובייטית היו אז הארצות הקומוניסטיות בית כלא אדיר, ולא רק ליהודים. לא ניתן היה לצאת משם. פתאום יהודים יכולים לצאת ובאים ארצה מיליון יהודים בזמן קצר - מישהו מבין את זה?! ועוד קודם לכן: מתימן, מארצות המזרח ומאירופה האיומה שהיו בתי כלא לעם ישראל, פתאום מתקבצים יהודים תוך עמל סיזיפי של חלוצים בגאולה בדרך הטבע, כדבריו הנודעים של רבי אבא בגמרא (סנהדרין צח, ע"א), שקבע ש"אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח): 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא '"! והנה הארץ נותנת פרותיה בעין יפה, ועם ישראל בא אליה במיליוניו – "ומארצות קיבצם", ב"ה. ועוד יזכנו ד' כהנה וכהנה.

ט. וזכנו להיות רואים מלכותך
עם כל הסיבוכים שבדרך עלינו לדעת את האמת, והאמת היא שנוסדה כאן האמונה מחדש. התחדש הגילוי והמפגש עם רבש"ע גואל ישראל, ובגדול! זכינו ונתחדש לנו ייסוד האמונה מחדש, וזו מהפכה עצומה; זהו באמת יסוד מצוות זכירת יציאת מצרים, כאשר מבינים את הנקודה שבה כפי שביאר הרשב"א. לכן "לא יאמרו עוד חי ד'... כי אם חי ד'...". כל מי שמבין וזכה ללמוד בבתי המדרשות של דרך האמונה צריך לומר: "אנכי ד' א־לוקיך אשר הוצאתיך... ומארצות קיבצם, ממזרח וממערב מצפון ומים". אחרי לימוד והבנה של סוגיה זו של עומק מצוות האמונה, נקודת הכובד בדורנו צריכה להימשך ולעבור מפסח ליום העצמאות וליום ירושלים (ואפילו לדעת חכמים האומרים שיהיה שיעבוד מלכויות עיקר...). ומי שיכול לשבת בליל הסדר ולחגוג את יציאת מצרים ואיננו מסוגל להגיע ליום העצמאות ולחגוג אותו בגדלות ובשמחה עצומה, 6 מסופקני אם אין הקב"ה מנענע לו בראשו כאומר לו: אינני מלך זקן, אני מלך חי וקיים!
אם יש מי שמסתפק אם לומר הלל ביום העצמאות, עליו להבין שבראש ובראשונה, ביסוד הכל עומדת החובה לייחס הכל למלך עולמים, והייחוס למלך עולמים יהיה העוגן עליו יתבסס כל המפגש שלנו עימו. יסוד החיוב להזכיר יציאת מצרים, הוא להורות באצבע ולומר ״זה א־לי ואנוהו״, ובימינו - ״הִנֵּה אֱ־לֹקֵינוּ זֶה״. מהו ״זה״? פריקת עול הגלות מעל צווארנו, קיבוץ הגלויות, הניסים והנפלאות! כשלומדים את הסוגיה הזו מבינים שרבש"ע מצפה מאתנו: הראו באצבע ונחדש את מצוות האמונה מתוך "אנכי ד' א־לוקיך" אשר קיבצתיך מכל הארצות וקיימתי בך את נבואת משה רבינו "אם יהיה נדחך בקצה השמים". כאשר אנחנו מגיעים לימים אלו עלינו לעשות חסד עם עצמנו ועם הקב"ה ולומר בהתפעלות, מתוך הכרת הטוב: "הִנֵּה אֱ־לֹקֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ... נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ישעיה כה, ט). חייבים ללמוד להראות באצבע! כמה צער ישנו בשמים ובארץ מסמיות העיניים מלראות את א־לוקינו משיב ושב לציון ברחמים!
ומכאן גודל החיוב של בתי המדרשות שזכו להימנות עם הצדיקים המאמינים, בקול ענות גבורה, בהלל שלם ובברכה, לייסד אמונה על "אנכי ד' א־לוקיך" של ניסים ונפלאות של קיבוץ גלויות, ומתוך כך נתפלל על המשך הגאולה.

י. ד' מֶלֶךְ
ישנם שני קבצי פסוקים שחכמים קבצו ושִקעו בתפילות כמה פעמים. האחד: "ד' מֶלֶךְ, ד' מָלָךְ, ד' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֵד". אלו פסוקים מלוקטים מכמה וכמה מקומות: "ד' מֶלֶךְ", ו-"ד' מָלָךְ" מתהילים, ו-"ד' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֵד" משירת הים. מכיוון שאלו פסוקים מלוקטים, בולט יותר, לכאורה, אי הסדר: ד' מֶלֶךְ בהווה, ד' מָלָךְ בעבר, ד' ימלוך בעתיד. היה מתאים יותר לומר: ד' מָלָךְ בעבר, ד' מֶלֶךְ בהווה וד' ימלוך בעתיד. אך לא כן תקנו חכמים: "ד' מֶלֶךְ" בהווה ולאחר מכן בעבר ובעתיד, וזהו כל הבנת עניין האמונה.
ישנם לא מעט החיים באמונת 'ד' מָלָךְ' ומצפים למתי 'ימלוך'; הם חוגגים את חג הפסח ואת חג הסוכות, ובענייניהם הפרטיים מייחסים לקב"ה את ההשגחה. אך מה בנוגע לעניינינו היותר כלליים?! מה עם 'ד' מֶלֶךְ' שהוא עיקר האמונה?!
הרב גורן זצ"ל פסק לומר הלל בברכה ונהג לברך שהחיינו ביום העצמאות. הוא סיפר שהיה פעם תלמיד חכם ששמע אותו מברך שהחיינו והתפלא על כך. השיב לו הרב גורן: "קניתי עניבה חדשה", ונחה דעתו של אותו תלמיד חכם. אמר הרב גורן: "קנית עניבה חדשה - זה בסדר... אבל על חידוש מלכות ד' בגאולת ישראל – זה לא מספיק...". חז"ל לימדו אותנו ש זו לא אמונה! אמונת "ד' מֶלֶךְ" נבחנת אמנם גם בפרטים הקטנים, אך הרבה יותר מזה, ובעיקר - בהכרה בגילויים הגדולים. לולא זאת היאך נגיע לראות ב-"ד' יִמְלֹךְ"?!
כיוצא בזה מצינו בתפילת העמידה: "ד' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". מהי תהילתך? "ברוך אתה ד', א־לוקינו וא־לוקי אבותינו". לכאורה, צריך לאמר: "א־לוקי אבותינו אברהם יצחק ויעקב וא־לוקינו"? בכל התפילות מקדימים "א־לוקינו" ל"א־לוקי אבותינו", 7 ומונח כאן חינוך עצום ואמיתי! צריך להבין אמונה מהי; אמונה פירושה לפגוש את מלך עולמים ולקבוע בנפשותינו שהוא המשגיח והיכול. "ד' מֶלֶךְ" קודם כל, ולאחר מכן "ד' מָלָךְ". מתחילים מההווה ומתוך כך נזכה להמליכו לעולם ועד.

יא. ד' צבא־ות עמנו
עוד קובץ פסוקים (עליהם נאמר בירושלמי ברכות פ"ה, ה"א: "לעולם לא יהא זז... מתוך פיך") ליקטו חכמים ושִקעו בתפילה בכמה מקומות: "ד' צבא־ות עמנו...", "ד' צבא־ות אשרי אדם בוטח בך", "ד' הושיעה...". פסוקים אלו מלוקטים שלא כסדר מפרקים שונים מתהלים: הראשון ממזמור מו, השני ממזמור פד, והשלישי ממזמור כ, והדבר אומר דרשני. שוב מונח כאן יסוד לאמונה ויסוד לתפילה: לפני שאומרים "ד' הושיעה", יש לומר "ד' צבא־ות עמנו", ויותר מזאת: "ד' צבא־ות אשרי אדם בוטח בך". מתוך כך רשאי אדם להגיע לבקשה של "ד' הושיעה".
חז"ל סדרו לנו פסוקים אלו שלא על פי סדר מזמורי התהילים, כדי להדגיש שרק אדם המתחיל: "ד' צְבָא־וֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה!" באמונה יציבה מוחלטת ומוסיף ואומר "ד' צְבָא־וֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ" שהוא יסוד הדביקות בקב"ה, יש לו פתחון פה לבקש "ד' הוֹשִׁיעָה", ועל כן מיד מסיים: "הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ" (ולא "עננו").
אני משוכנע שבדורותינו כאשר עולה אדם לבית דין של מעלה, ונשאל: "צִפִית לישועה?" שואלים אותו גם כן "וצָפִית בישועה?". מי שאומר לי שהוא מצפה לישועה אני מנסה להסביר לו שאני לא בטוח שזה עובר אצל הקב"ה, ליתר דיוק: אני בטוח שלא... מתוך צְפִיה בישועה, מתוך קביעה ש"ד' צבא־ות עמנו..." מתוך "אשרי אדם בוטח בך" - רק מתוך כך יש לנו פתחון פה להתחנן לקב"ה: "ד' הושיעה".
וכפי שהיה רבנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, חותם: בצִפיית ראיית הישועה השלמה.
יב. ושמח נפשנו - בישועתך
נחתום את מאמרנו בהתבוננות נוספת:
בברכת המוספים, הן של שבת והן של ימי המועדים אנו מבקשים: "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך, וטהר ליבנו לעבדך באמת".
עניינן של שתי הבקשות הראשונות הינו תורה ומצוות, ולכאורה בסדר הבקשות מתאים היה לצרף אליהן את בקשת "וטהר לבנו". אע"פ כן באמצע אנו מבקשים: "שבענו מטובך ושמחנו בישועתך" (בחלק מן הסידורים: "ושמח נפשנו בישועתך")! מה שמוכיח שהבקשה "וטהר לבנו" איננה על טהרת הלב הרגילה, אלא מכוונת אל הבטחת התורה "ומל ד' א־לוקיך את לבבך" 8 : "תהיה הבחירה בטוב, להם טבע. לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל... זהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי" (רמב"ן דברים ל, ו). נמצא אם כן מבואר, שבטרם מילת הלב, בעומק משמעות המדרגה השלמה הזו של המציאות, מתבקשות שתי המדרגות של "שבענו מטובך" ובעיקר: "ושמחנו/ושמח נפשנו בישועתך", שמשמען: לחוש ולמלא את הלב בשמחת הישועה.
רק בהמשך, מלב המלא בשמחה מהנוכח הא־לוקי הנובע מראיית הישועה, תבוא מדרגת מילת הלב - "וטהר ליבנו לעבדך באמת". יראו עינינו וישמח לבנו במהרה בימינו, אמן.







"הגאולה נמשכת היא והולכת. גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת, פעולת היד החזקה והזרוע הנטויה, אשר החלה במצרים והיא פועלת את פעולותיה בכל המסבות". ישראל ותחיתו כח




^ 1.. בסוגיה זו עסק כבר הגאון הגדול הרב מנחם כשר זצ"ל, בספרו 'התקופה הגדולה' פרק יא בהיקף ובעומק. עיין שם בדבריו הבהירים באריכות בכל הפרק.

^ 2.. הצל"ח במקום מקשה: מדוע נפסקה הלכה כבן זומא ולא כחכמים, על פי הכלל הפשוט שהלכה כרבים? אומנם פשוט הוא שהמשנה בעצמה במשפט הפתיחה שלה הכריעה כבן זומא: "מזכירין יציאת מצרים בלילות".

^ 3.. בנבואת ירמיה על רחל אמנו (ירמיה לא, טו-טז) רואים שתי בחינות: א. "ושבו מארץ אויב". ב. "ושבו בנים לגבולם". "ושבו מארץ אויב" - רק כשיגרשו אותם, ישובו, מתוך דחיקת האויב. כך תהיה תחילת קיבוץ הגלויות. אומנם צריך לעורר את הלבבות לקיבוץ גלויות בדרך של "ושבו בנים לגבולם". בנים שבים לגבולם, מתוך דבקות בדברים החיוביים. מעין דבריו של מרן הרב זצ"ל (חיי הראי״ה עמ׳ רב) על החילוק שבין "מי אלה כעב תעופינה" ל"וכיונים אל ארובותיהם". יש האומרים שמרגע שנפל מסך הברזל ואין מקום בעולם שממנו אי אפשר להגיע, מרגע ששעבוד מלכויות הסתיים ואין עוד שבויים שצריך הקב"ה לפרוץ את המסגר המונע מהם לשוב ארצה, זהו קיבוץ גלויות! (ראה דברי הרב כשר שצוינו לעיל הערה 1). לעומת זאת יש צד לומר שקיבוץ גלויות הוא זה שיבוא אחר בניין בית המקדש, מתוך משיכה אליו (בספרו 'תורת המדינה' מאמר 'בניין ירושלים וקיבוץ גלויות' עמ' 140-141 מספר הרב גורן זצ"ל שהיה אצל הרבי מליובאוויטש והתווכח עמו על הנקודה הזו). וראה להלן בדברי הרשב"א.
בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז, ה-י) כתובה פעמים הוראת "חיות" (בפס' ה ו-ט). תחילה מתחברות העצמות זו אל זו ועליהן גידים עור ובשר, אך רוח אין בהן, ולאחר מכן מקבל הנביא פקודת נבואה אל הרוח, ומתנבא: "בואי הרוח". מופיעות כאן שתי קומות של חיוניות: בראשונה ישנה מספיק רוח כדי להחיות את המציאות הגשמית, אך לא את הקומה הרוחנית. אז נצרכת נבואה שניה. מתוך כך חובת בתי המדרשות, לעסוק בהגשמת הנבואה של תחית הרוח - הקומה השניה של עם ישראל. בצדק אנחנו חוגגים את יום ירושלים; ירושלים שייכת לקומה הנוספת.
^ 4.. ועיין גם בחידושי אגדות להרשב"א על סוגייתנו.
^ 5.. על אף שעיקר מאמרנו עוסק במצוות 'זכירת יציאת מצרים', נאיר בעז"ה ממין העניין ביחס למצוות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן.
אמרו חכמים במשנה (פסחים י, ה): "בכל דור ודור חייב אדם לראות/להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ומבאר רבא (קטז ע"ב, ע"פ הרשב"ם) שמקור החיוב הוא מן הפסוק "ואותנו הוציא משם" (דברים ו, כג). הרמב"ם בנוסח ההגדה מביא את הפסוק בשלמותו: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ".
הבאת הפסוק בשלמותו מלמדת, שלדעת הרמב"ם (שיסודו בדברי הרי"ף) החיוב אינו לראות את עצמנו בנקודת העבר של יציאת מצרים בלבד, אלא להמשיך את גודל היציאה ממצרים - אלינו (כמבואר בפסוק: "למען הביא אתנו לתת לנו"). תכלית מצוות סיפור יציאת מצרים היא להחיות את עוצם נפלאות יציאת מצרים בשעה הזו - להיות עתה גאולי ד' ממש, כאילו יצאנו עכשיו משעבוד על מנת להיות בני חורין, מקימי ייעוד ריבונו של עולם לאבותינו בבניין עמו ישראל.
בזה מבואר מאוד מדוע דורשים בהגדה את סיפור יציאת מצרים לא מספר שמות, אלא מפרשת "מקרא בכורים", בה על גבי הביכורים שיהודי מביא עתה משדהו לבית ד' כדי להודות לד' - מספר הוא מ"ארמי אובד אבי..." דרך כל העינוי והיציאה ממצרים וההגעה אל המקום הזה וכו', ומעמיסו על הרגע הזה, כאן ועכשיו, בבית המקדש.
כשנדייק, בעצם כל זה מבואר במשנה הממשיכה ומחייבת (בגרסת הרמב"ם): " לפיכך אנחנו חייבים... למי שעשה לנו ... ונֹאמר לפניו 'הללוי־ה'" ולפי נוסח ההגדה: "שירה חדשה" - שכל דור ודור חייב לומר שירה חדשה (וקו"ח דורנו, אשר ב"ה זוכה לשורר את ה"שיר החדש" - עיין שם בתוספות, בשם המכילתא), וכן בנוסח ברכת הגאולה: "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים" – הדגיש והקדים "אשר גאלנו" וככל המבואר לעיל.
על כן הוסיף הרמב"ם את המילה 'עתה' ("כאילו הוא יצא עתה משעבוד מצרים") ממש כמו "ועתה הנה הבאתי". הדברים מאירים בעז"ה והארכנו בהם בשיעור אחר.
^ 6.. כמובן שצביונו של יום העצמאות במובן המובא כאן, כל כולו אומר לעסוק בשבח ד' ובאור גאולתו, ולספר בנפלאות קיבוץ הגלויות ובניין הארץ. על המתבוננים בחסדי ד' לעמו, מוטלת החובה להקנות ליום זה צביון הממלא את העוסק בו באהבת ד', עמו ונחלתו.

^ 7.. וכן: ״גואלנו״ ל-״גואל אבותינו״ - כפי שנכתב בסידור ׳אוצר התפילות׳ בהקדמה לתפילת העמידה.

^ 8.. ומצאתי ב'מי מרום' על הסידור שכבר הרגיש בכך.
עוד בנושא שיחות ליום העצמאות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il