ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת נשא תשע"ז

השראת השכינה במשכן

לברך בתורה תחילה ◆השכינה שבמשכן ◆על שלושה דברים העולם עומד ◆עניינו של המשכן ◆הרב הנזיר ◆מיוחדות הפרט והחיבור לכלל
735
לחץ להקדשת שיעור זה
לברך בתורה תחילה
קראנו השבת את פרשת נשא. אנחנו בתוך ימי התשלומים של חג השבועות ולכן אני רוצה לפתוח בדברים הקשורים לחג השבועות. הגמרא במסכת נדרים אומרת (פא ע"א): מפני מה לא מצוי שגם בניהם של תלמידי חכמים יהיו גם כן תלמידי חכמים? הגמרא מתארת תמונת מצב שיש מציאות שבניהם של תלמידי חכמים לא תלמידי חכמים. ורבינא מבאר: מפני שאינם מברכים בתורה תחילה.
דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת" (ירמיהו ט, יא) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" וגו' (שם, יב) היינו 'לא שמעו בקולי' היינו 'לא הלכו בה?' אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה.
הטור מביא את הגמרא הזו בתחילת סימן מז בהלכות ברכת התורה ואומר שלכן צריך להיזהר להגיד בכוונה את ברכות התורה. הבית יוסף מסביר שבברכת התורה אומרים: "ונהיה אנחנו וצאצאינו" ויש גורסים "וצאצאי צאצאינו", "יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". צריך לבקש שהילדים יהיו לומדי תורה בעיקר כשעוסקים בתורה, אם לא מבקשים שהילדים יהיו לומדי תורה אז הם לא יהיו. זה פשט אחד. ועוד מפרש הר"ן במסכת נדרים (פא ע"א, ד"ה דבר) בשם רבינו יונה שאם לא לומדים תורה לשמה, אלא לומדים את זה כמו מקצוע, כמו חכמה אחרת ולא מתוך קדושת התורה, לא מתעמקים ונקשרים לעומקה של התורה - מפני כך התורה לא נמשכת ולא עוברת לצאצאים. הב"ח מעמיק את הדברים ואומר (אורח חיים מז, ד"ה ומ"ש):
ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה? ונראה דכונתו יתברך מעולם הייתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך.
כלומר העיסוק בתורה צריך להיות לא רק חיצוני, לא רק ללמוד את המצוות ואת ההלכות ולדעת מה התורה מצווה אותנו בצד ההתנהגותי, אלא יש כאן משהו יותר עמוק. יש נשמה לתורה, "מקור מוצא התורה", להיות מחוברים לריבונו של עולם. ממשיך הב"ח:
ואם היו עוסקים על הכוונה הזו היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהייתה השכינה ממש בקרבם, כי היכל ה' המה ובקרבם ממש הייתה שכינה קובעת דירתה, והארץ כולה הייתה מאירה מכבודו, בזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה, והיה המשכן אחד. אבל עתה שעברו חוק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמים, להנאתם, לידע דינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות ולהראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבנה ואבידתה
לב"ח קשה: מפני שלא בירכו בתורה תחילה היה חורבן? והתשובה היא שהברכה מבטאה את עומק הדבקות בתורה. ידיעת הדינים זה דבר קצת גשמי, צריך משהו יותר עמוק, צריך את הדבקות בריבונו של עולם שהוא נותן התורה. עניינה של הברכה הוא לחבר את עצמנו אל הקודש, אל קדושת התורה, ולהיות מקום לשכינה, להיות היכל להופעת השכינה בעולם. אם מתדבקים בתורה השכינה שורה בתוכנו, היא ממלאה באור ה' ומתקיימת, ואם לא, השכינה עולה למעלה והארץ נשארת ריקנית מקדושה, ואין לה יכולת קיום, מפני כך אבדה הארץ.
והוא אמרו: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם" וגו' "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ" וגו' "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (ירמיהו ט, יא יב) ואמר: 'תורתי' תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם, וזהו אשר נתתי לפניהם כשלחן ערוך וכו'. וכמו שכתבו רבותינו ז"ל (עירובין נד ע"ב, מכילתא תחילת פרשת משפטים) על פסוק "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א) וכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה. פירוש תחילת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה לא הלכו בה, דהיינו לא הלכו בה לשמה, בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך, והוא המכוון בברכת 'אשר בחר בנו' על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו.
הגמרא מתחילה ושואלת מפני מה בניהם של תלמידי חכמים אינם תלמידי חכמים, ואחר כך היא אומרת שהארץ אבדה על זה. ארץ ישראל אבדה מהסיבה הזו, שלא בירכו בתורה תחילה. אנחנו עוסקים בתורה ביום ובלילה ברוך ה', וצריכים אנחנו לקחת את הדברים של הב"ח לתשומת לבנו כשאנחנו מברכים את ברכת התורה, וכשלומדים את התורה. באמת לראות בתורה גם את הצד הרוחני, את הצד הקדושתי, הפנימי, את מקורה של תורה, ואז התורה מעלה אותנו מעלה מעלה ואנחנו נעשים משכן לשכינה.

השכינה שבמשכן
"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז, א). זה עניינו של המשכן, לעשות מקום לשכינה בארץ. אומר המדרש (במדבר רבה יב, א):
"אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵ-ל ה' כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו" (תהלים פה, ט) אתה מוצא בשעה שעשו ישראל אותו המעשה (הכוונה לחטא העגל) וכעס עליהם הקב"ה שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וגו' (שמות לב, ט) "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" וגו' (דברים ט, יד) מיד עמד משה ובקש רחמים מלפניו שיתרצה להם כמה שנאמר: "וַיְחַל מֹשֶׁה" וגו' (שמות לב, יא) ונתרצה להם הקדוש ברוך הוא שנאמר: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה" וגו' (שם יד) אף על פי כן היה בלבו עליהם, שנאמר: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (שם לד) כיון שנעשה המשכן אמר רבי יהודה ברבי סימון: הלך משה והרכין אזנו במשכן אמר משה תאמר שיש בלבו של הקדוש ברוך הוא על ישראל.
אחרי שהוקם המשכן רצה משה לדעת האם הקב"ה מחל להם לגמרי על החטא
הדא הוא דכתיב: ""אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵ-ל ה'" (תהלים פה, ט) מהו הא-ל ה'? אמר משה: שעד עכשיו הוא עומד בכעסו כנגדם והוא בקושי עמהם ואין הא-ל אלא לשון חוזק כמה דתימא: "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח" (יחזקאל יז, יג) או הוא מתרצה להם והוא נוהג במדת רחמים עמהם? הדא הוא דכתיב: ה', אין ה' אלא מידת רחמים שנאמר: "ה' ה'" (שמות לד, ו). מיד פייסו הקדוש ברוך הוא שאין בלבו על ישראל כלום כמה דכתיב: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא" (שם) שהעביר זעמו מהם ועבר על פשעיהם. אמר רבי סימון: למה כתיב שתי פעמים: ה' ה'? אלא שפייסו הקדוש ברוך הוא ואמר לו למשה: מה לשעבר הייתי נוהג עמהם במידת רחמים עד שלא עשו אותו המעשה כך עכשיו במידת רחמים אנהיג עמהם. אמר רב יהודה בר רב סימון: באותה שעה שמע משה קול נאה וקול משובח.
הייתה מדרגה חדשה של משה של שמיעת דבר ה'.
מה שמע? "כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו" (תהלים פה, ט). אמר רבי ברכיה הכהן בשם רבי יהודה בן רבי סימון: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לשעבר הייתה איבה ביני לבין בני, שנאה ביני ובין בני, תחרות ביני ובין בני אבל עכשיו שנעשה המשכן אהבה ביני ובין בני, שלום ביני ובין בני, הוי: "כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ" (שם) אלו ישראל על שעשו המשכן.
מסופר שהייתה חתונה לנכדו של ה'אוהב ישראל', הוא היה זקן הרבי'ם וכל הרב'ה הגדולים באו למעמד החתונה. ובשבת כשישבו כולם לסעודת שבת, הוא דרש ואמר שיש מחלוקת בין הקב"ה לישראל. הקב"ה אומר: "שׁוּבוּ אֵלַי ...וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם" (זכריה א, ג). ואנחנו אומרים: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" (איכה ה, כא) שה' יתחיל.. ואנחנו נמשיך ונשוב. וגם דוד המלך אומר שהקב"ה צריך להשיב אותנו. וה'אוהב ישראל' אמר: 'עכשיו נשמע מה הקב"ה אומר' והוא התכופף והרכין אוזנו לשלחן להקשיב, והחסידים אומרים שהיה שם גם בעל חידושי הרי"ם, והוא אמר: 'נוכחנו שהוא באמת שמע מה הקב"ה רוצה להגיד', ומה הוא שמע "כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו" (תהלים פה, ט). הקב"ה מסכים לסלוח ולמחול לנו, רק שמכאן ואילך לא נשוב לכסלה. קראתי את הסיפור הזה ואז ראיתי שהמדרש מספר את זה על משה שהקשיב למשכן - זו מדרגה מיוחדת במינה.

על שלושה דברים העולם עומד
המדרש בהמשך אומר (במדבר רבה יב, יב):
"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז, א), הדא הוא דכתיב: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ" (שמות טו, יג). תמן תנינן: 'על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א, ב) ושלשתן זכרן משה בפסוק אחד: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ" זה החסד, "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" זו תורה, כמה דתימא: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן" (תהלים כט, יא), "אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" זו עבודת המשכן והמקדש. "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ" אלו הדורות שעמדו משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים שקבלו התורה שהיה הקדוש ברוך הוא מנהג אותם בחסדו שלא היו מעשים טובים שיחיו בהם, וזנם הקדוש ברוך הוא בחסדו וכנגדן אמר דוד כ"ו פעמים: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קז, א) ובאותו חסד יצאו ישראל ממצרים לכך אמר: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ" שבחסד גאלם, "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" ניהלם בזכות התורה שקבלו עד הקמת המשכן.
בזכות התורה שישראל קבלו עליהם היה להם קיום. זה היה המצב עד הקמת המשכן.
למה היה העולם דומה באותה שעה? לטרסקל על ב' רגלים ואינו יכול לעמוד והוא רותת.
העולם צריך לעמוד על שלוש רגלים, על שלושה דברים העולם עומד, על תורה ועבודה וגמילות חסדים, בהתחלה העולם עמד על מידת החסד, אחר כך הקב"ה נתן תורה לישראל והעולם עמד על מידת החסד ועל התורה. ועדיין חסרה העבודה. כיוון שהוקם המשכן: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" (שמות טו, יג) 'אל נווה קדשך' זה המשכן.
מיד נתבסס ועמד שמתחילה לא היה העולם על שני רגלים והיה רותת... ולכך כתיב: "לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז, א)

עניינו של המשכן
מאז שהמשכן הוקם העולם עומד על שלוש רגליים. אני רוצה להתבונן על עניינו של המשכן. הקב"ה משרה את שכינתו במשכן וזה בעצם עמוד העבודה. איך הקב"ה משרה שכינתו במשכן -הוא עשה לנו מקום שבו אנחנו נעבוד אותו, זה מקום להשראת השכינה. זה לא בית שעומד בפני עצמו אלא עניינו של המשכן שהוא המקום המרכזי שבו נעשית עבודת ה'. כל עבודת הקרבנות, כל החיבור בין ישראל לאביהם שבשמים, במשכן נמצא המרכז של החיבור. עניינו של המשכן הוא מקום שבו אנחנו משרים את השכינה בישראל, הקב"ה משרה את שכינתו על ידי שאנחנו עובדים אותו. יש שתי בחינות במשכן, בחינה אחת של עבודה, לעבוד את ה'. וכשאנחנו עובדים את ה' וקוראים בשמו אז כמובן שהוא מופיע, מציאותו מתגלית. אבל יש עוד בחינה, בסוף הפרשה כתוב שהקב"ה מדבר עם משה מהמשכן, בין שני הכרובים מדבר אליו. כאן ההופעה של השכינה היא בדבר ה' שמופיע. מקודם הקב"ה דיבר עם משה במקומות שונים, במקום לא קבוע. ומאז שנעשה המשכן, דבר ה' למשה היה רק מבין שני הכרובים. זאת אומרת שעניינו של המשכן זו השראת השכינה והשראת הנבואה שמשם הקב"ה מתגלה.

הרב הנזיר
בחורבן הבית פסקה הנבואה. משחרב בית המקדש הראשון היו עוד מעט נביאים, מי שהתנבא נמשכה נבואתו, אבל משחרב הבית הראשון, נסתלקה השכינה. חז"ל אומרים (יומא כא ע"ב) שבבית השני היו חסרים חמישה דברים, ואחד מהם זו השכינה. לא שהייתה חסרה לגמרי השכינה כי יש מדרגות בשכינה, הרי בכל בית כנסת שיש בו עשרה אנשים שכינה ביניהם, וגם אם שלושה או שנים עוסקים בתורה שכינה ביניהם (אבות ג, ו). אבל הופעת השכינה במדרגה השלמה היא בבית המקדש. אנחנו מבקשים נבואה, אנחנו מבקשים הופעת מחודשת של הופעת ה' עלינו על ידי נביאיו. והנח לישראל שאם לא נביאים בני נביאים, לכל ישראל יש איזו שייכות עם הבחינה הזו. צריך את המקדש, צריך את המקום שדרכו נמשך השפע של האור, השפע של דבר ה'. זה עניינו של בית המקדש.
קראתי על הרב הנזיר, זה שייך לפרשת השבוע, נזירות. אני הכרתי אותו, הוא היה מתלמידי הרב זצ"ל, הרב דוד כהן. הוא קיבל על עצמו נזירות מהודרת, זאת אומרת, כל כללי הנזירות עם פרישויות נוספות, הוא היה טבעוני וצמחוני. הוא היה פרוש. כל המטרה שלו הייתה להתקדש ולזכות לנבואה. ממש היה בצפייה לזכות ברוח של נבואה. הוא הלך לכותל והוא הלך למערות ולהתבודדויות. כשהתבוננתי בדבר הזה בפרשה ראיתי שצריך בשביל זה את בית המקדש, צריך מקום שעל ידו מופיעה השראת השכינה. מקום של עבודת ה', מקום שאנחנו עובדים את הקב"ה ומתדבקים בו, ועיקר העבודה היא בבית המקדש, ומתוך כך שורה שכינה. אחרי ההתרוממות שלנו בחג השבועות אנחנו צריכים להמשיך לבקש על השראת השכינה, על בית המקדש.

היחוד בפרט והחיבור לכלל
אני רוצה לעמוד על עוד נקודה בפרשה שלנו. אחרי הקמת המשכן הנשיאים מקריבים קרבנות. כל הקורבנות שווים, כל אחד מקריב את אותם קרבנות בדיוק, כל הקורבנות שווים, ובכל זאת הפרשה חוזרת על הקורבן של כל אחד ואחד עוד פעם ועוד פעם. אומר המדרש (במדבר רבה יג, יד):
מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה? רבנן אמרין: אף על פי שקרבן שווה הקריבו, כולם על דברים גדולים הקריבו וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו.
הרמב"ן גם שואל את השאלה הזו והוא משיב שרצתה התורה להגיד שכל שבט ושבט הביא את קרבנו. והמדרש אומר שאמנם כל אחד הביא את אותם קרבנות אבל לכל אחד הייתה כוונה אחרת לגמרי. כל אחד הביא את קרבנו עם המיוחדות שלו. לכל שבט יש מעלה מיוחדת כפי שמובא בברכות שבירך יעקב אבינו ובירך משה רבינו. לכל שבט יש תכונות מיוחדות ותפקיד מיוחד, ובכוונה הזו הוא הביא את הקרבנות. הקרבנות ששבט יהודה הביא היו שייכים למגמת המלכות של שבט יהודה. המדרש מסביר איך היה מתאים שיהודה יביא דווקא את הדברים שלו כי זה היה מתאים למיוחדות של יהודה. שבט יששכר הביא את אותם קרבנות, אבל יש לו תפקיד אחר, לא תפקיד של מלכות אלא הוא נושא את התורה. אז כל מה שהוא הביא היה כנגד התורה. וכן לזבולון תפקיד אחר, וכך כל שבט ושבט מביא קרבן לפי תפקידו ועניינו. יש אריכות והסברה רחבה במדרש מה אפשר להבין בכוונת כל שבט ושבט כשהוא הביא את קרבנו.
הווי אומר שכולנו עובדים את ה', כולנו עושים את אותן פעולות, זה בבחינת המעשה, בבחינת המסגרת. אבל כל אחד ואחד מכניס תוכן מיוחד לתוך המצווה שהוא מקיים, תוכן מיוחד שלו, מציאות מיוחדת שלו. ולכן היה צריך להזכיר כל שבט ושבט, אמנם אלו אותם קרבנות אבל כל אחד הביא עם תוכן פנימי אחר לגמרי, חשוב לעצמו, לא כמו שהביא שבט אחר. אחר כך התורה עושה סיכום כמה כולם הביאו יחד. הרי חשבון זה דבר שכל אחד יודע לעשות, זה דבר מינימלי, אין זה דבר מורכב כל כך לצרף את כל הקרבנות ביחד ולדעת כמה בסך הכול הקריבו כולם, אז למה התורה עושה את הסיכום הזה? ללמדנו שהכול ביחד זו מציאות חדשה. כל אחד הקריב את קרבנו שלו וביחד נוצרה כאן מציאות הרמונית של כל הקרבנות יחד עם כל הכוונות והמיוחדות של כל אחד ואחד, וזה נעשה דבר שלם. עבודת ה' של כל האומה כולה, של כל שבטי ישראל, של כל נשיאי ישראל שהביאו יחד את קרבנם. זה לא שכל אחד הביא לחוד ונשאר עם המיוחדות שלו, אלא יש כאן צירוף של כל המיוחדות יחד, יש כאן מציאות שלמה של עבודת ה' כללית. לכן התורה עושה את הסיכום הזה, כדי שנזכור תמיד, לכל אדם מישראל יש מיוחדות, לכל שבט ולכל אדם. יש עניין של עבודה של כל אחד, למרות שעושים את אותם דברים, לומדים את אותם דברים, מסבירים את אותם דברים, אף על פי כן יש שוני בין כל אחד ואחד, משהו פנימי. כך התורה מופיעה בכל גווניה. שבעים פנים לתורה, זה לא רק שבעים פנים אלא זה בעצם שישים ריבוא פנים, שבע זה מספר של ריבוי, ועשרות זה ריבוי גדול עוד יותר. התורה מופיע בהרבה גוונים, כל אחד לפי איך שהוא קולט את התורה, וצריך לזכור תמיד שהיחד עושה את המציאות השלמה.
בתקופה שלנו הרבה אנשים מחפשים את הביטוי האישי שלהם. זה דבר מאוד חשוב, הרצון של כל אחד לבטא את עצמו, את המיוחדות שלו, את הרגשות שלו, הוא מרגיש שכך הוא מתעלה. ולפעמים האדם מרגיש שהיחד מפריע לו כיוון שקשה לבטא את המציאות הפרטית שלו כשהוא נמצא יחד, לכן הוא צריך להתבודד. יש אנשים שאומרים שקשה להם לבוא לכותל להתפלל כי יש שם בלאגן, הרבה מניינים ורעש, ואם נמצאים בבית כנסת במקום מסודר וקטן, לא מפריעים לו... מה הם יגידו כשיבנה בית המקדש ואז לא יבואו כמה מאות אלא כל ישראל, כל אחד עם הצעקות והתפילות שלו, איך תהיה העבודה שם? הרי זה הסדר, זו המטרה, אנחנו מבקשים שיבנה בית המקדש, שנעלה כולנו יחד ונעמוד שם כולנו יחד למרות שזה בלאגן... צריך לדעת שהיחד זו עוצמה, לכלל יש את הכוח הגדול להתקרב לה', ואז גם כל יחיד מקבל את המעלה שלו מפני שהוא חלק מההופעה הכללית של הכלל. יש מקום לפרט, להתייחדות הזו, אבל לזכור שצריך גם את היחד. זה מה שאנחנו רואים בפרשה שלנו, כל נשיא ונשיא, כל אחד והייחוד שלו, וכולם יחד.
גם בישיבה כל אחד צריך לשאוף להתפתח ולהתקדם אך לראות את עצמו חלק מהכלל, ולרצות שהכלל יתקדם ולא רק שהוא באופן אישי, עליו להרגיש שהוא שותף להתקדמות הכוללת של הציבור כולו. ומינה ומינה יתקלס עילא.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא נשא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il