התינוק שנולד בשבת קודש מילא את בית הוריו באור גדול ובשמחה רבה.
בריתו נערכה בשבת הגדול ושמו נקרא בישראל איתן. הוא היה תינוק מקסים, שאכל, ישן וחייך, ובכל זאת משהו בנפשה של עמליה אמו לא היה רגוע. היא חיכתה לרגע שבו איתן יביט בעיניה, חיכתה לקשר עין, אך הוא בושש לבוא.
היא פנתה לרופא המשפחה, אבל הוא לא ייחס משמעות להעדר המבט. כשהגיע איתן לגיל ארבעה חודשים ועדיין לא חל שיפור במבטו וגם ההתפתחות הכללית החלה להתעכב, קבעה האם תור לרופא עיניים.
עמליה המתינה לתור יחד עם אמה שולה. הרופא החל לבדוק את איתן והבעת פניו הביעה חוסר שביעות רצון. הוא הרחיב את אישוני הפעוט ובדק פעמיים נוספות.
"מה ראית, דוקטור?", שאלו האם והסבתא, "מה הוא רואה?"
"הוא לא רואה כלום", השיב הרופא נחרצות.
"כלום?!" נדהמו.
"הוא אפילו לא מגיב לאור. הוא לא רואה שום דבר", פסק הרופא.
בדרך הביתה עמליה נהגה, כאשר איתן יושב על כיסא התינוק מאחור. יותר נכון לומר שהיא אחזה בהגה והקדוש ברוך הוא נהג במקומה. כל הדרך בכתה ללא הרף. לא היה לה מושג איך הצליחה לנהוג. עיניה היו מלאות דמעות, ורק בדרך נס מצאה את עצמה בבית הוריה.
למחרת בבוקר הגיעה עם בעלה לבית החולים שניידר כדי לפגוש רופא עיניים מומחה לילדים. הוא בדק את עיניו של איתן והיה מודאג מאוד מהתוצאות. רופא נוסף נכנס לחדר ואחר כך שניהם קראו לראש מחלקת העיניים. גם הבעת פניו של הרופא הבכיר בישרה רעות. הוא אמר להורים שבנם אינו רואה דבר, והוא ממש עיוור.
ראש המחלקה ביקש לחזור אליו עם איתן לתור נוסף בעוד חודשיים, ובינתיים שלח אותו לסדרת בדיקות: אם-אר-איי, בדיקת עיניים, בדיקה נוירולוגית, בדיקה אלקטרו-פיזיולוגית, הכול כדי למצוא מהי הסיבה לחוסר הראייה של איתן.
באותו יום חזרו בני הזוג לביתם וידעו שהגיעה שעת האמונה. הם החלו להתפלל, נסעו עם איתן לצדיקים שונים בארץ ולקברי צדיקים, וקבעו במשפחה לסיים ספר תהילים מדי יום. לכך הוסיפו מדי יום את פרק ו' בתהילים, המסוגל לרפואת העיניים, ותלו אותו על המקרר. במקביל קבעו תור לבדיקות הנדרשות והמתינו במתח ובחשש מהבלתי נודע.
הגיע גיל חצי שנה, ואיתן נלקח לבדיקה אצל מומחה עיניים בשניידר. הרופא אבחן שאיתן מגיב ורואה באופן קלוש, לא ברור מה, כמה, מאיזה מרחק ובאיזו איכות, אבל משהו הוא רואה. לאחר מכן כשחזרו לביתם, איתן הרים מעט את ראשו ועיניו ננעצו בחלל הבית.
דאגה רבה ותקווה קלושה שימשו בערבוביה.
יום אחד פגשה עמליה בדרכה עם איתן את הרבנית צביה אליהו. היא סיפרה לרבנית כל מה שעבר עליהם ועדיין עובר, איך שראייתו של איתן מוטלת בספק, והוסיפה בצער שאינו זוחל עדיין. הרבנית אליהו בירכה את איתן, וכאשר הבחינה בכך שעמליה עדיין אינה רגועה, הוסיפה: "אז מה אם הוא לא זוחל?! בגיל תשעה חודשים הוא יזחל!".
מילותיה של הרבנית אליהו היו כה החלטיות, עד שנטעו בעמליה אמונה שהכול יסתדר.
בגיל תשעה חודשים, בבת אחת ובלי שום הקדמה, איתן החל לפתע לזחול כאילו נכנסה בו רוח חיים חדשה, וכמו במטה קסם זחל לכל מקום בבית והגיע לחפצים קטנים שראה מרחוק.
בגיל שנה ושמונה חודשים החל ללכת בעזרת חפצים. כל הילדים בקבוצתו במעון כבר הלכו לבד, ואילו איתן נותר בקצב שלו ושל הקדוש ברוך הוא. הגננת אמרה שזה קשור לראייתו הלקויה והדאיגה את הוריו. לאחר ביקור אצל אורתופד וחיזוק של צוות מקצועי שצפה בו במעון הרגיעו את ההורים, ואמרו שכנראה יש קשר בין ראייתו ובין הביטחון שלו בעמידה ובהליכה.
ואז לפתע, בניגוד לכל הציפיות, איתן פשוט התחיל לרוץ! מרוב שמחה בני משפחתו קראו בטבעיות את פרק ק' בתהילים שנהיה כה שגור בפיהם, "מזמור לתודה". הם חשו שצריך להודות לקדוש ברוך הוא - הרופא חולים, פוקח עיוורים ומאיר לעולם בכבודו - על הכול, כי שום דבר לא מובן מאליו.


ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:orchozer@gmail.com

מתוך העיתון בשבע.