"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, א-ב).

"עוד ירצה לצד שמצווה זו של שביתת הארץ יש בה ב' דברים: הא' דבר מלך שלטון שעל עבדיו חיוב לקיים כל דבר, והב', הגם שיהיה דבר זה בין אדם לחבירו יתחייב לעשותו כפי הדין כי הנותן מתנה לחברו ומתנה עמו בשעת המתנה תנאו קיים, וכמו כן האדון ב"ה בשעת המתנה מנתה תנאים כאומר "אשר אני נותן" ולא אמר אשר נתתי, אשר ע"כ אמר כנגד דבר מלך שלטון אמר דבר וכנגד היות הדבר מתחייב מהמשפט אמר ואמרת פירוש בלא טעם גזירת מלך יקבלו המאמר", עכ"ל.

"אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹקִים".

"להיות לכם לא-לקים - שכל הדר בארץ ישראל אני לו לא-לקים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה".

"אמרו חכמים, כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכפר אדמתו עמו, ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק. לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו, כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו", עכ"ל.

"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ".

"וזת"ד, שיש שני דברים בלאום, יש הפרדה מצד שנאת הדת המפרדת בין העמים ששונאים אותנו על כך שאנו מחזיקים בדת שונה, מעולה ואמיתית משלהם - והשנית מצד הקנאה שמקנאים בנו על העושר והמעלה שלנו ביושבנו על אדמתנו. ועלינו לדאוג ולשאול מי ערב לבטחונם של היושבים בארץ ישראל מאחר ושני הדברים הנ"ל מעוררים שנאה וקנאה המביאים את האומות לתאווה ולרצון בלתי נשלטים לראות בהכחדתם של שונאיהם של ישראל? על זה התורה אומרת שהערובה והבטחון שלנו להמשך קיומנו בארץ ישראל הם בזמן שישראל בוטחים בהקב"ה ומקיימים את מצוותיו, ובאופן זה בלבד זוכים שהוא הוא "עזרם ומגינם הוא".

"והחזקת בו - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו", עכ"ל.

"שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך",

"ואבן משכית - לשון כסוי, כמו ושכותי כפי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים. להשתחות עליה - אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפישוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש", עכ"ל.

"אקדים הקדמה קצרה כדי שיתברר היטב. והוא, דהנה כתיב בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, דהיינו אפי' כשמשתחוה לשמים על אבן משכית או על רצפת אבנים, דחדא מילתא היא. וכתבו הפוסקים דאין איסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא, דהיינו כשמשתחוה בפישוט ידיים ורגליים וגם על רצפת אבנים דוקא, אבל דרך קידה דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא פישוט ידים ורגלים, או אם הוא בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת אבנים, אסור רק מדברי סופרים דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה אטו רצפה. אבל אם היה תרתי למעליותא, דהיינו דרך קידה בלא רצפת אבנים, לא גזרו רבנן. וכן אם היה נופל דרך קידה על רצפת אבנים אך שלא היה קידה גמורה, דהיינו שנטה קצת על צדו או אם היה בפישוט ידיים ורגליים ושלא על הרצפה ונטה קצת על צדו דלא הוי פישוט ממש, ג"כ מותר. ועתה נבוא לבאר דברי הג"ה. וכן אסור לכל אדם וכו' ר"ל כמו באדם חשוב הנ"ל אסור אפי' בלא אבן משכית כן הכא אלא דשם אסור אפילו דרך קידה והכא אין אסור רק דוקא דרך פישוט ידים ורגלים. אין שם אבן משכית - או רצפת אבנים. ואם יש שם רצפת אבנים אפי' דרך קידה אסור [ודוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפי' יש שם רצפה שרי]. ודוקא נגד רצפת אבנים אבל רצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן הוא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן. אם אין שם אבן משכית - אבל כשיש אבן משכית לא מהני הטיה על צדו כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים. כשנופלין על פניהם - ר"ל כשהם נופלים דרך פישוט יו"ר שלא על הרצפה צריכים להטות על צדיהם וכן כשיש רצפה אפי' נופלים דרך קידה בעלמא צריכין להטות על צדיהם. אם יציעו - צ"ל או יציעו ור"ל דאז אפי' בלא הטיה על צדיהם שרי בשני האופנים אלו שציירנו" עכ"ל.

"הגה - וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפשוט ידים ורגלים, אפילו אין שם אבן משכית. אבל אם נוטה קצת על צדו, מותר אם אין שם אבן משכית. וכן יעשו ביו"כ כשנופלין על פניהם, אם יציעו שם עשבים (וב"ארץ החיים" סתהון מביא גירסה "או יציעו עשבים") כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין".