ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- בחוקותי
- משפחה חברה ומדינה
- מבט על התקופה
- התבוננות כללית
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
הן עולם התורה החרדי והן מנגד לו, השמאל הישראלי, שני כוחות אלו נאחזים בחזונה של תורה המופיע בפרשתנו, 'ונתתי שלום בארץ' כאחוז הנזקק במטבע נוצץ. הסיבה לאחיזתם של שני קצוות נוגדים אלו באותו פסוק היא מפני שלשני צדדים אלו של עם ישראל בעייה עם הצבאיות היהודית: אלו מעדיפים לימוד תורה וישיבה בלבד, ולאלו חזיונות שוא על קץ הכיבוש ואחווה עם ישמעאל, ולכתר על ראשם הוכתר הפסוק, "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד".
ומעניין הדבר שערך תורני מובהק, ערך הכח הצבאי, אם 'רק' יתהפך לרפיסות לאומית - יעוטו עליו כמוצאי שלל רב שומרי שבת קודש ומקדשי חילולה.
על אלו רחקי מתורה נניח שאין פליאה על אי ידיעת המקראות, אך על חובשי בתי המדרש נפליא, האם עד כדי כך רחקו מהתנ"ך? והרי לפחות לקריאת התורה והקשבה להפטרה נדרש כל יהודי?
וכי לא ידעו על אברהם הרודף עד דן? וכי לא שמעו על יהושע הנלחם בעמלק, והוא משמשו של משה רבינו שלא ימיש מתוך האהל? וכי לא ידעו שהקב"ה מבקש מישראל לנקום במדיינים? ועל מלחמות יהושע, כלב בן יפונה, יאיר בן מנשה ויפתח הגלעדי בארץ ישראל לא שמעו? ושמשון שהחל להושיע את ישראל בין צרעה ובין אשתאול? ושמואל המשסף בחרבו את אגג? ודוד מלכנו? וכי כל אלו 'צייוינים' היו? כויפרים? חלושי התמדה ונגועי בטלה?
והנה, האמת הפשוטה היא שאלו ואלו, שמאל וחרדים, מתלבשים בשלום העתידי כעטות ילד תחפושת פורים. לא בצבאיות יהודית הם מבעטים אלא בנושאיה, בחיילי צה"ל עצמם, ובהצלחתו.
העובדה שבעזרת ה' יתברך צה"ל הביא לעם ישראל נצחונות, הרחבת גבולות, קידוש ה' רבתי שלא היה כמותו לבני ישראל אלפיים שנות גלות, ביסוס שיבת ציון, הצלת ישראל מיד צר ועוד ועוד - עובדה קדושה זו הינה לצנינים בעיני שלומי אמוני ישראל החרדים, כי המה עומדים מנגד ואינם באים לעזרת ה' בגיבורים, בטיעונים ילדותיים, שחלקם בלבד מספיק אולי רק לבני עלייה ספורים על מנת להיפטר מעול הציבור.
ןלמשמאילים, המה הרואים כי כבוד האומה מתרומם, גבורתה מתעצמת, וחבלי ארץ התנ"ך נופלים בידה - וכל זה מחייב את ישראל הגוי כולו להתחבר מחדש אל יוסף משכם, אל רחל אימנו, אל שכינה שלא סרה מהר הבית ומהכותל המערבי, אל מחוזות הנביאים והחוזים, וכל זה תוך דחיקת רגלי יושבי הארץ הזרים, הפולשים-זה-מקרוב-באו, כל אלו מביאים את המשטמה לצבא עד כדי עזות מצח לעמידה נגדו תוך השפלתו ורדיפת מפקדיו. ותחת כסות השווא וחילול המילה הקדושה שלום, כ'פתרון' לכל חטאי הצבאיות הישראלית, הם מנכסים לעצמם מוסריות ואחריות - כשדם אלפים בכנפי יונת 'שלומם' האדומה.
אז אם בשלום חפצתם, אחינו מבקשי התורה והשלום, אם לשלום אמת התאויתם אחינו בעלי המוסר של הסכמי השלום - הא לכם שלום של תורה, זה המובטח בפרשתנו:
'הסכם' השלום העתידי - שיטת רבינו בעל האור החיים הקדוש
כאמור, הפסוק 'ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם' מבטיח שלוה אליה כמה העם כולו.
שלוה, כן. אבל ביטול הצבא? מה הקשר? והרי אחת מתוצאות השלום עליהם מדברת הפרשה, אחד מפירות ההליכה בחוקות התורה הוא 'ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב' - וכי לזה לא צריך צבא! וכי מי ירדוף?
זו קושייתו של רבינו האור החיים הקדוש - "ורדפתם את איביכם'. קשה, אחר שהבטיח בשלום ובבטחה, מה מקום לומר כן?" וכמה נוקבת תשובתו של האור החיים הק', תשובה שאולי תוכתר בימינו ה'שפויים' כל כך, 'העדינים' כל כך במילה 'קיצונית'...:
"אכן ירצה כי מה שהבטיח, הוא ממה שמהאומות להם שלא ירעו ולא ישחיתו, אבל לא ממה שמישראל לאומות"!
שלום, אומר האוה"ח, זאת אומרת 'וחרב לא תעבור בארצכם'. זה ודאי. לא תהיינה יותר פעולות איבה של גויים בגבולותינו! זאת אם בחוקות התורה נלך. אך אם בתמים נלך בחוקות התורה, אין זה מונע שחרבנו תעבור בארצות הגויים, להילחם, לכבוש, להתרחב, ליקח נקם על אחת מאלף אלפי צרותינו באלפי שנות גלותינו.
זה פשר הפסוק 'ורדפתם את אויביכם':
"וזו היא עיקר נס ההבטחה שלא יאמרו כי השלום והבטחה הוא לצד שגם הם לא ירעו ולא ישחיתו לאומות ונמצאו כגומלין, תלמוד לומר ורדפתם וגו' כי אתם תרדפו אותם ותאבדום, ואף על פי כן תשבו בבטח ובשלום ולא תעבור חרב בארצכם"!
שהרי, כמה נוקב, טוען רבי חיים בן עטר, לו היתה חרבנו נמנעת מארצות אויבינו היה זה נראה כהסכם שלום חלילה, דהיינו, שלום על פי הסכם, לא שלום אמת, וזאת שאנו מונעים מדם גויים את חרבנו אינו אלא מפני שהם גם כן אינם עוברים אצלנו - ואם כך, היכן כאן השכר האלוקי? והרי ממילא 'כך היא דרכו של עולם'?
לא כן, אומר רבינו. חלילה לחשוב כך! רק הבטחת ה' תגרום שלום, לא הבטחת גויים, לא הסכמיהם ולא הבטחותיהם. ולכן למרות השלום שיהיה לנו בארץ, עצמתנו הצבאית תביא עצמה לידי ביטוי, כי קידוש ה' יש בעצמת צבאות ה' - ישראל צבא קדשו, כדבריו עצמו בפרשת וארא: "ומעתה לא יקרא בכינוי צבאות ה' אלא ישראל המרוממים והמעולים".
מדוע להילחם אם אין נלחמים בנו?
ומכל מקום, עדין נשאלת השאלה, וביתר חריפות: מה יש לישראל לחפש בארצות אויביהם בעוד המה לא עוברים בארצנו? והרי יש שלום! מדוע לא ליישם סוף סוף את החזון הגדול לשנה הבאה, בה 'נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות'...? מדוע להוכיח כי צדק השמאל בביקורתו, 'הלנצח נאכל חרב'?
על כך עונה האוה"ח תשובה קשה, המתייחסת גם למלה קשה שהתורה מזכירה, 'ורדפתם אות אויביכם'. וכי נשאל, איזה אויבים? אלו שכלל לא נלחמים בנו?
קובע האוה"ח באופן קר ומפוכח:
"ומה שקרא אותם הכתוב אויבים, לא לצד שהם באים לצור על עיר הקודש, שאם כן אין בטח ואין שלום ליושביה, אלא קרא אותם אויבים לצד שאויבי ה', רשעי הגוים, נקראים אויבי ה' ואויבינו, גם לצד שיודע ה' כי כל האומות הם שונאי ישראל בטבע המתקנא, והיא שנאה יסודית ואין לה תמורה"!!!
הלא מנסיונו של רבינו בארץ מוצאו מרוקו ומיושבו בירושלים כתב הוא בפרשת צו את דבריו על הישמעאלים, וכה אמר:
"וגלות ישמעאלים, אשרי מי שלא ראם, משעבדים וממררים חיי ישראל, ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מדוד והבא, תובעים ממנו מה שאין לו, וכוס זה ישקוהו עד שימות".
אין זה כי אם הכרתו את טבעם של אויבינו הביאו לידי דבריו החריפים, הנוקבים, הנחרצים ו'הקיצוניים' משהו - שאין כמו מציאות ימינו להבהיר עד כמה צודקים וישרים הם - הגם שעברו כבר כשלוש מאות מאז כתבם.
כך בארצות ישמעאל, ולא פחות נוראה היתה שהותנו בקרב בני עשו, המה בעלי 'החסד והחמלה' הידועים...
נכון. 'ריאל פוליטיק' זה מותיר את ישראל לבד, בלא חזון שגרירויות נוכרים בירושלים, ובלא ששווקי דמשק ישבעו ממונם של ישראל המתרפקים על השלום - 'הן עם לבדד ישכון'. לעומת חזיונות השוא של שלום אכזר, עדיפה התחברות אל מהותנו - 'אם בחוקותי תלכו', תוך עמידה מפוכחת על מהותם של אויבינו והימנעות מסמים משכרים ומשקרים - המביאים הזיות של שלום.
גם אובינו מחכים שנהיה מה שאנו, שאז ישבע העולם כולו מטובנו, ויוכשרו כל הגויים לקבל את שהיננו - צינור להשפעת דבר ה' אל העולם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
