ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חטא המרגלים ומצוות הפרשת חלה

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר שלח לך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיון תשע"ז

חטא המרגלים ומצוות הפרשת חלה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

לאחר חטא המרגלים והגזירה שלא להכנס לארץ, נצטוו ישראל במצוות הפרשת חלה. ובספורנו במדבר פרק טו כ, כתב :
"אחר חטא המרגלים הצריך גם החלה למען יהיו ראויים שתחול ברכה בבתיהם כאמרו וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מד, ל) וכן אליהו עשי לי משם עגה קטנה בראשונה והוצאת לי (ולך ולבנך תעשי באחרונה) כי כה אמר ה'... כד הקמח לא תכלה (מלכים - א יז, יג)"

במאמרי הבא ניסיון להסביר כיצד מצוות הפרשת חלה מתקנת את חטא המרגלים ומדוע נצטוו דווקא כאן על מצוות הפרשת חלה?

חשיבות מצוות הפרשת חלה
חשיבות מצוות הפרשת חלה מלמדת אותנו על העוצמה של מצוות זו, והרי חטא המרגלים גרם את תשעה באב לדורות עם כל המשתמע מכך רק מצווה כל כך מהותית תוכל אולי לנחם על חטא המרגלים.

בהקדמה לספר דרך אמונה כרך ד מביא הגר"ח קנייבסקי ועניני חלה אמרו חז"ל:

בראשית רבה פ"א סי' ד':
שהעולם נברא בזכות חלה שנא' בראשית ברא אלקים ואין ראשית אלא חלה שנא' ראשית עריסותיכם,
ותנן אבות פ"ה מ"ח:
גמרו שלא ליטול את החלה רעב של כליה בא,
ובאבות דרבי נתן פל"ח : איתא מקצתן מפרישין חלה ומקצתן אין מפרישין רעב של כליה בא ר' יאשי' אומר בעון חלה אין הברכה נכנסת בפירות ובנ"א יגעים ואינם מסתפקין,
ובגמרא מסכת שבת ל"ב ב':
בעון חלה אין ברכה במכונס ומארה משתלחת בשערים וזורעין זרעים ואחרים אוכלין שנא' אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם אל תקרי בהלה אלא בחלה ואם נותנין מתברכין שנא' וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה את ביתך.

ננסה אולי ללמוד מה מונח במצווה זו לאור דברי חז"ל הללו ?

ברכת ההפרשה
בשולחן ערוך יורה דעה הלכות חלה סימן שכח נחלקו בנוסח ברכת הפרשת חלה, שם בסעיף א פסק השו"ע :
בשעה שיפריש חלה יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה,
והרמ"א הגיה : או להפריש חלה (טור).
דעת הרמ"א היא שאף על פי שבלשון המקרא נקראת ההפרשה מהעיסה בשם תרומה, מכל מקום בלשון המשנה נקראת חלה בכל מקום

ברש"י בפירושו לחומש יש לכאורה סתירה בעניין הכמות שצריך להפריש מן העיסה וכך נאמר בתורה:
וכך נאמר בתורה :
במדבר פרק טו,
(יט) וְהָיָ֕ה בַּאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לה':
(כ) רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ:
(כא) מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לה' תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם:

ברש"י יש לכאורה סתירה האם יש שיעור לחלה מהתורה ?

רש"י על פסוק כ
(כ) כתרומת גורן - שלא נאמר בה שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור, אבל חכמים נתנו שיעור, לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה:
אם כן עולה מדברי רש"י כי אין שיעור מהתורה לחלה כמו שאין שיעור לתרומה גדולה אבל ברש"י על פסוק כא
כא) תתנו לה' תרומה - לפי שלא שמענו שיעור לחלה, נאמר תתנו, שיהא בה כדי נתינה:
משמע מרש"י כי יש שיעור לחלה כדי נתינה.
על מנת ליישב את הרש"י נחלקו האחרונים המזרחי (רא"ם) כתב :

תתנו לה' שלא שמענו שיעור לחלה, נאמר תתנו, שיהא בה כדי נתינה. בספרי.
ואין זה אלא אסמכתא בעלמא, שהרי גבי תרומת גורן נמי כתיב נתינה (יח, יב) ועם כל זה אמרו, שאין לה שיעור מן התורה, אלא חטה אחת פוטרת את הכרי. וכן גבי גט כתיב ביה (דברים כד, ג) "ונתן" ועם כל זה אמרו (גיטין כ א), שאם כתבו על גבי איסורי הנאה, כשר. והראיה הגמורה על זה שהרי כתיב בה "כתרומת גורן", מה תרומת גורן אין לה שיעור מן התורה אף חלה אין לה שיעור מן התורה,

אלא על כרחך לומר שמה שאמרו שיעור חלה של בעל הבית אחד מעשרים וארבעה ושל נחתום אחד מארבעים ושמונה (בספרי),
וסמכו דבריהם על מקרא זה "דתתנו לה'", אינו אלא אסמכתא בעלמא. וכן כתב רש"י ז"ל למעלה (פסוק כ): "כתרומת גורן - שלא נאמר בה שיעור, ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור, אבל חכמים נתנו בה שיעור" כו'.
אין שיעור מהתורה והלימוד אינו אלא אסמכתא בלבד.

אמנם בנוב"י חילק בין דין הפרשה לדין נתינה ויישב את דברי רש"י בדרך אחרת. בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא יורה דעה סימן רא וכך כתב:

ואומר אני שמה שברור למעלתו שאין לחלה שום שיעור מן התורה אין אני מסכים עמו לחלוטין ויש לי לומר בזה דבר חדש לא קדמני בזה שום מפרש או פוסק והוא זה,

כי המצוה הזאת של הפרשת חלה אם כי היא מצוה אחת יש בה שני ענינים.

הענין האחד
הוא להפקיע איסור טבל מן העיסה כי קודם ההפרשה היא אסורה באכילה וע"י הפרשת החלה מן העיסה כבר הופקע איסור טבל והותרה העיסה באכילה ואף אם אח"כ יחזיק בעל העיסה את החלה לעצמו ולא יתננה לכהן אין כאן אלא גזל השבט והעיסה הותרה באכילה.

ואמנם המצוה העיקרית ליתנה לכהן, וזה הענין השני שאמרתי שיש במצוה זו, ושני ענינים האלו חלוקים זה מזה שלפטור העיסה אין לו שיעור כלל מן התורה ואפילו משהו פוטר העיסה כתרומת גורן שחטה אחת פוטרת כל הכרי,

ואמנם הענין השני לקיים מצות נתינה לכהן זהו יש לו שיעור מן התורה כיון דכתיב תתנו צריך שיהיה כדי נתינה והשיעור הזה שהוא אחד מכ"ד או אחד ממ"ח כאשר נבאר אח"כ הוא מן התורה בצד ומדרבנן בצד, ואפרש הדבר ונאחז דרך משל שהוא אחד מכ"ד וזהו יש בו שיעור חשוב לקיים המצוה נתינה לכהן ואמנם זהו השיעור אחד מכ"ד בעשרון שהוא שעור חלה וכשיש אחד מכ"ד בעשרון כבר הוא כדי נתינה ושוב אין חילוק מן התורה בין אם העיסה היא רק עשרון אחד ובין אם העיסה היא ממאה סאה כי לענין לפטור העיסה אפילו משהו פוטר ולענין נתינה לכהן הרי יש כאן כדי נתינה ומה לו להכהן אם העיסה קטנה או גדולה, וזהו הצד שהוא השיעור מן התורה שהוא חלק כ"ד מן עשירית האיפה. ואמנם הצד שהוא מדרבנן הוא שחז"ל תיקנו שצריך שיתנו חלק כ"ד מן העיסה כמות שהיא ואם העיסה היא גדולה כ"ד עשרונות צריך שיתן לכהן עשרון שלם שהוא חלק כ"ד מן אותה העיסה. זהו מה שנלע"ד בשיעור חלה.

חידושו של הנודע ביהודה הוא שאין שיעור לעצם ההפרשה של החלה, אבל יש שיעור לנתינה ושניהם מהתורה.

בפירוש הכתב והקבלה מצא סימוכין בפשט הכתוב לדברי הנודע ביהודה :
על הפסוק (כ) "רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ",

משמעות המילה חלה- לחלל להוציא לחולין
"ול"נ שהחלק הנתרם מן העיסה נקרא בשם חלה ע"ש שמחללת את העיסה ומוציאה מן הקדש אל החול כי קודם שתרם תרומה זו העיסה הוא קדש, כמו פירות בשנה הרביעית קודם הפדיון קראן הכתוב קדש, קדש הלולים לה', ועל ידי הפדיון נעשים חולין ומותרים להדיוט ככתוב נטע כרם ולא חללו , ככה העיסה קודם שנתרם ממנה חלק למשרתי ה' הכהנים, כולה נקראת קדש לה', וע"י הפרשת החלק הזה ממנו לגבוה נעשה שאר העיסה חולין ומותרת להדיוט, וע"ש שחלק זה גורמת הסתלקות הקדושה מן העיסה להיותה חולין נקרא בשם חלה, שמחללת ומחלפת את העיסה מן הקודש אל החול. דומה לשם מאכלת לסכין השחיטה ע"ש פעולת האכילו הנשחט , וכשמות הרבה שהן ע"ש פעולתם.

ובספרי אמרו חלה תרימו את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדש, להוציא עיסת תרומה, וזהו כדברינו.

התבונן דבמקרא זה (פסוק כ') לא יזכיר לשון נתינה , כי כאן לא ידבר רק מענין הפקעת איסור טבל מן העיסה, אשר קודם ההפרשה היא אסורה באכילה, וע"י ההפרשה נפקע איסור טבל והותרה העיסה באכילה, ואף אם אחר כך יחזיק בעל העיסה את החלה לעצמו ולא יתננה לכהן אין כאן אלא גזל השבט, והעיסה הותרה באכילה

וכן יש נ"מ מזה היכי דלא שייך מצות נתינה, כגון כהן שיש לו עיסה משלו, אשר גם הוא אסור לו לאכול טבל, אמנם להיותו כהן לא שייך גביה מצות נתינה, מכל מקום צריך להפריש עכ"פ כל שהוא להתיר עיסתו ולהפקיע מאיסור טבל.

ולפי דלענין להפקיע איסור טבל מן העיסה אין לו שיעור מהתורה דאפילו משהו פוטר את העיסה, כתרומת גורן שחטה אחת פוטרת כל הכרי, לכן כאן קרא את החלק הנפרש שם חלה ע"ש שהוא מפקיע את העיסה להיותו חול ומותר באכילה. ולענין זה אין צריך שיעור לכן לא הזכיר לשון נתינה.

אמנם במקרא שאחר זה יאמר תתנו תרומה, כי שם ידבר ממצוה העיקרת ליתנה לכהן, הנה כדי לקיים מצות נתינת צריך ליתן כשיעור, והוא אחד מכ"ד בעשרון. (וכשהוא נותן שיעור זה יצא ידי מצות נתינה אפילו אם העיסה ממאה סאה. כיון שנותן חלק כ"ד מן עשירית האיפה יצא ידי השיעור מה"ת. אמנם מתקנת חכמים הוא לתת חלק כ"ד מן העיסה כמו שהיא, ואם העיסה גדולה עד"מ כ"ד עשרונות צריך לתת לכהן עשרון שלם שהוא חלק כ"ד מן אותה העיסה. וכיון שאינו מדבר שם מן העיסה עצמה רק מן חלק הנפרש הניתן לכהן לא קרא שם בשם חלה, שאין שם זה רק ע"ש הצטרפו אל העיסה המתחלל על ידי חלק הנפרש, והזכיר שם לשון נתינה).........

הרי לנו לכאורה הוכחה לחידושו של הנודע ביהודה מהפסוקים, פסוק כ' מדבר על עצם ההפרשה שהיא חילול – הוצאה מקודש לחול, ואילו הפסוק הבא (כא), מדבר על הנתינה.

הסבר לנוסח הברכה
וכתב שם בפירוש הכתב והקבלה שלאור דברי הנודע ביהודה, נוסח הברכה להפריש חלה מתאים ללשון המקרא,
ויותר נכון (הוא) מלשון להפריש תרומה, כי לשון תרומה כולל גם תרומת דגן וכדומה, ולשון חלה יותר פרטי ומבורר על העיסה.

ועוד דלשון תרומה נגזר מפעל רם שענינו העתקת דבר ממעמד השפלות למעמד התרוממת, והוא ענין כל תרומה הנאמר במקדיש וקדשיו ומתנות כהונה, שכל שמפרישין הוא להש"י או למשרתיו עושי רצונו, והרי הוא נעתק ממדרגה שפלה למדרגה גבוה. ואם כן אין מקום ללשון להפריש תרומה רק כשבאמת תבא לידי כהן. (וחלה הפוך חולין לחלל וכו')

למדנו מדבריו גם שיש הבדל מהותי בין הפרשת חלה שהיא חילול ובין תרומה שהיא הקדשה (רום מעלה למופרש).
ולאור הדברים הללו החלה מחללת כלומר מפרידה בין הקודש ובין החול ומתירה את האכילה של הלחם. ברירת המחדל של העיסה היא קודש ומוציאים ממנה "ריכוז" של קדושה הנקרא חלה.

מצוות הפרשת חלה על האשה
לפי זה נוכל להבין את הירושלמי שבת פ"ב ה"ו מדוע מצוות הפרשת חלה היא על האשה
"ואד יעלה - וסמיך לי' וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה - כאשה שמגבלת עיסתה במים ואח"כ נוטלת חלה, מלמד שאדם הראשון נקרא חלתו של עולם וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך תשמור מצות חלה"

והנביא יחזקאל פרק מד, טו-ל כותב שבזכות הפרשת חלה תבוא ברכה לביתו של אדם וביתו זו אשתו:
(ל) "וְרֵאשִׁית֩ כָּל־בִּכּ֨וּרֵי כֹ֜ל וְכָל־תְּר֣וּמַת כֹּ֗ל מִכֹּל֙ תְּרוּמ֣וֹתֵיכֶ֔ם לַכֹּהֲנִ֖ים יִֽהְיֶ֑ה וְרֵאשִׁ֤ית עֲרִסֽוֹתֵיכֶם֙ תִּתְּנ֣וּ לַכֹּהֵ֔ן לְהָנִ֥יחַ בְּרָכָ֖ה אֶל־בֵּיתֶֽךָ"
כלומר מצוות הפרשת חלה למעשה מכפרת על הגירוש מגן עדן.
לאור דברי הכתב והקבלה הדברים מובנים מאד. החילול של החלה, הוצאת הקודש מהחול מאפשרת לאכול לחם. הגירוש מגן עדן יצר הפרדה בין קודש לחול, לא כמו בגן עדן שהכל היה קודש ואין מצב של "חילול" כמו במעשר שני בגן עדן לא צריך להפריש חלה ולחלל את העיסה כי הכל קודש
הגירוש מגן עדן אם כן יוצר מציאות שצריכין להפריד ו"לחלל" את החיים בין הקודש ובין החול וזוהי הפרשת החלה להתיר את אכילת הלחם. רק מלחם הארץ חייבים להפריש חלה על מנת להתירו באכילה.

הקשר בין איש לאשה קרוי אכילת לחם,
רש"י על הפסוק בראשית פרשת וישב פרק לט פסוק ו (ו - ז) ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם - היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה:
גם היצר של הקיום בין איש לאשתו הוא תוצאה של הגירוש מגן עדן שהפך לאכילת לחם שממנה יש להוציא את הקדושה ולהפריד בין קודש לחול והיא מצוות נדה .

התיקון של חטא המרגלים
והנה בחטא המרגלים משתמש כלב בלשון של לחם במדבר פרק יד, ט

(ט) אַ֣ךְ בה' אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וה' אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם:

ופירש רש"י
כי לחמנו הם - נאכלם כלחם:
ומדוע יוכלו בני ישראל לכבוש את הארץ ולאכול את התושבים שם "כלחם"....

דברי אור החיים מאירים את העניין והם הם הדברים שמתחברים לעניין הפרשת החלה

" אבל חכמי האמת (שער הגלגולים פ"ד) הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים מעלין בקודש בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה', גם אמרו ז"ל כי כל נברא יש בו ניצוץ קדוש, ואפילו בנבראים בלתי טהורים, והאנשים הרשעים, וגם בס"מ הרשע, אין מהם שאין בו חלק החיוני שהוא בחינת הטוב שהוא דבר המעמיד שזולתו לא יתקיים כל דבר, ובהפרד ניצוץ החיוני ממקומו יתבטל ויאבד כל הבנין.... ועל פי הדברים יכוין אומרו אל תיראו וגו' כי לחמנו הם וחזרו ופירשו מין הלחם שאנו אומרים הוא סר צלם מעליהם והוא ניצוץ המחיה אותם כבר הוסר מעליהם,
אין להם שום קדושה ה"לחם", שלהם אין לו זכות קיום אי אפשר להפריש מהם חלה אין להם קודש כולו חול ולכן יפלו בפנינו.
נמצאנו למדים כי הכניסה לארץ ישראל היא כמו הפרשת חלה פדיון הקודש על מנת להשתמש בחול, וזה אין לגויים הללו זכות קיום בארץ.

וממילא מובן מדוע דווקא כאן אחרי חטא המרגלים נצטוו בהפרשת חלה כי זה התיקון ליציאה מגן עדן על מנת לחיות בין הקודש ובין החול לברר את ניצוץ הקדושה מכל דבר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il