ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר מאמר הדור

העמקה במאמר הדור

אמונת הדור

120
לחץ להקדשת שיעור זה
כאשר אנו מתבוננים בדברי חז"ל אנו מוצאים ביטויים רבים שמעודדים התבדלות של החכמים משאר ההמון, העדפה של החברים על פני עמי הארץ, הדרכה להתבדל מחבר רע ולא לגור בשכנות לאנשים מקולקלים. כאשר קוראים את הביטויים האלו נדמה שהחרדים הם אלו שפועלים כראוי כאשר הם מתבדלים בשכונות נבדלות והציונות הדתית מתקרבת יותר מידי לקלקולים של הציבור החילוני. הרב קוק ראה את הדברים באופן שונה לחלוטין ויש להבין מהי גישתו.
הנקודה היסודית שהרב קוק הדגיש היא שבדורות הקודמים היו רוב ההמון בעלי נפש מקולקלת, שקועים בפרטיות ויצרים, לכן היה צורך להיבדל מהם ולהשתמש במוסר נוקשה וכפוי ובהוראות דתיות שכובשות את האדם ומצמצות את כוחות חייו למינימום הנדרש.
אבל בדור שלנו המצב השתנה, המצב של הגלות וההתקדמות המדעית והרוחנית העצומה של הדורות האחרונים גרמו לכך שכיום רובם של בני האדם הם בעלי נפש מתוקנת, בעלי שאיפה למוסריות, להרמוניה, לאחדות, לתיקון רוחני וגשמי, ליחסי חברה מתוקנים ושלמות כללית בעולם. אף אדם שפוי כיום לא יתנגד לדברים האלו, גם אם באופן פרטי הוא שקוע בצרות היום יום ולא פועל להשגתם המיידית.
ההבדל הזה אמור לחולל שינויים עמוקים ויסודיים בכל היחס של הדת והאמונה לאדם, אבל במקרים רבים האמונה והדת נשארו באופן שבו הם היו בדור הקודם ונוצר פער גדול שגרם בסופו של דבר לכפירה ופריקת עול של הציבור.
את ההבדלים והשינויים נחלק לשלושה תחומים שקשורים ביניהם: התחום האמוני, התחום החברתי והתחום האישי.

התחום האמוני
הידיעה על האלוקות שנפגשת עם האדם בדור שלנו אמורה לחולל דברים שונים מאשר המפגש שהתרחש בדורות הקודמים. אדם בעל נפש מקולקלת ששומע על האלוקות המושלמת וההרמונית לא חש קשר לדבר הזה ופשוט שומר על יחסים של התבטלות או כניעה לאותו אלוקים גדול, הוא שם אותו בפינה מסוימת בחייו ומוכן לעשות בשבילו דברים מסוימים, אבל שאר החיים שלו מתנהלים כהרגלם.
אדם בעל נפש מתוקנת ששומע על האלוקות ההרמונית חש שגם הוא היה רוצה להגיע להרמוניה הזו, האחדות והשלמות של האלוקות מעוררים בו שאיפות להביא את כל המציאות לאותה רמת אחדות גבוהה, להיות חלק מן האלוקים, לחבר ולאזן בין כל חלקי המציאות. נפשו המתוקנת מתעוררת לחיים והוא מקבל מוקד שאיפה לכל אותם אידיאלים פנימיים שהיו רדומים בתוכו. המציאות כולו נדמית לו כשואפת לתיקון והרמוניה, אין שום כח נידח ושום עלה בודד. הכל מנסה להתכנס ולצעוד קדימה באחדות גדולה.
היהדות שהושפעה מהרוח הנוצרית שרואה את האדם כיצור שפל שצריך להכנע לפני האל, התאימה את עצמה בתקופת הגלות לאנשים בעלי נפש מקולקלת יותר שחיו אז, שלא חשים התרוממות נפש אלא כניעה מרוחקת מפני האלוהים, לכן מה שנשאר בעולם הדתי בגלות הוא בעיקר הפניה לעצמות האל וההתבטלות אליו, ולא הושם דגש על התעוררות הנפש לתיקון עולם, לשלמות והרמוניה, לאידיאלים האלוקיים שאמורים להיות מרכז עבודת ה' של האדם. מה שנשאר זה עשיית מצוות מלומדה וקיום הטקסים בלבד.
לעומת זאת היהדות בתקופה שלנו צריכה להיות כלי ביטוי לאותם תחושות מתוקנות שבני הדור חשים, להיות הציר המחבר של כל שאיפות השלמות שיש בעולם, לאותם מגמות הרמוניה שהעולם מלא מהם. הדיבור על האל עצמו צריך להיות הטריגר שמחולל בנפש האדם שאיפות שלמות וחזון עתידי של תיקון עולם, מרכז האנרגיה צריך להיות המוסר, מערכות תיקון, צדק, הרמוניה ואכפתיות כלפי כל חלקי הבריאה.
הידיעה והאמונה באלוקים נקלטת בנפשות שונות באופן שונה. אדם בעל נפש השואפת לשלמות פרטית חש שהאל מאיים על קיומו, הוא יודע על מציאות האל כמשהו חיצוני ומקדיש לה חלק מחייו, אדם בעל נפש כללית השואפת לשלמות והרמוניה, בעל סימפטיה אל הטוב, עובר מהפך נפשי שבו הוא מזדהה עם השלמות הזו ורוצה להביאה אל העולם. האמונה הזו נקראת "יחס לאידיאלים האלוקיים", כלומר תגובה נפשית של שאיפת שלמות ותחושת של מגמת שלמות עולמית אדירה שאופפת את האדם. אין כאן מקום להוכחה או עובדתיות טכנית, אלא אמת מוסרית עמוקה שהאדם מתחבר אליה ממקום פנימי וקיומי בנפשו.
משל לילד קטן שהולך לבקר במוזיאון, הוא רואה תמונה מדהימה בגודלה ומתרשם מן הגודל ומספר הצבעים שלה, אבל היא חיצונית אליו, כאשר הוא גדל ומתפתח הוא הולך עוד פעם לאותו מוזיאון ולפתע אותה תמונה מעוררת בנפשו רגשות עזים של אהבה, חיות, פריחה, הפגישה עם התמונה מחוללת בו מהפך נפשי ושינוי תודעתי שלם שקודם לכן כלל לא היה יכול להיספג בנפשו.
האמונה בדור שלנו איננה תחושת ההתבטלות כלפי האל אלא מערך שלם של רגשות הרמוניה ואחדות שמתעוררים לאור המפגש עם הרושם האלוקי. האמונה הופכת להיות מערך של מגמות אל הטוב, קהילת המאמינים היא אוסף של אנשים ששואפים לשלמות, שרוצים בתיקון עולם ואחדותו ולכן מחזקים את מידת הענווה והיכולת לתת לאחר ולוותר משלך בשביל הזולת, כאשר העולם הדתי ישים את התודעה הזו במרכז חייו, אנשים רבים יחושו שהיא מבטאת את רחשי ליבם העמוקים ביותר בתוך נפשם המתוקנת, לעומת מצב כיום שבו הדת עוסקת בעיקר בטקסים ובהתבטלות כלפי האל, כך שאנשים רבים חשים שהם מסוגלים להיות מוסריים ומתוקנים יותר גם ואולי אפילו בגלל שהם בלעדיה.

התחום החברתי
בדורות הקודמים היו נפשות ירודות יותר (כלומר שהיו בודדים עצומים והמון ירוד, לעומת הדור שלנו שאין בו בודדים גדולים אבל ההמון יותר גבוה) לכן ההדרכה הייתה להתרחק מהם ולהיזהר מן הקרבה אליהם. אבל בדור שלנו גם אנשים בעלי התנהגות מקולקלת מבחינה דתית מלאים ברצון להיות מוסריים וברצון לחברה תקינה, ליושר, לדאגה לחלש, לשוויון ולצדק חברתי, הנפש הבסיסית בעלת מגמה חיובית ושאיפה אל הטוב, גם אם בפועל היא לא מבטאת זאת ביראת שמים.
לכן בדור שלנו המגמה צריכה להיות חיבור של כל חלקי החברה ולא היבדלות מהם, המגמות של הטוב מתבטאות באופנים שונים בציבור, באופן חילוני או דתי, באופן ימיני או שמאלני, אבל כאשר כל ציבור מנסה להתבדל ולחוש את מעלתו על האחר לא נוצרת הפריה והחברה תקועה בפירוד וריחוק. היכולת להאמין בטוב שבזולת ולהתקרב אליו מובילה לחיבור של הכוחות החיוביים של כל ציבור ולהרמוניה ואיזון בניהם. החברה הופכת להיות חזקה יותר והמגמות השונות מתעצמות זו מזו ולא חשות מאוימות אחת מן השניה.
בפועל נדמה שגם הציבור הציוני דתי לא רק שאינו מעז להתחבר עם הציבור החילוני, אלא אף בתוכו הולך ומתבדל בבתי ספר שונים לכל תת מגזר, וועדות קבלה בישובים שמסננות את מי שאיננו מאנ"ש, רבנים שמחרימים רבנים אחרים כיון שהם לא בדיוק בזרם שלהם וישיבות שמפולגות בהתאם לתתי הזרמים הקלושים ביותר ופוסלות את כל השאר.
גם גרעינים תורניים שבאים להיות חלק מן החברה הכללית לא תמיד נמצאים באמת במקום הנפשי הנכון לכך, הם מקימים בתי ספר נפרדים, מתבדלים מן הסניף המקומי ולא מוכנים להיות באמת חלק מן הציבור בחינוך הילדים ובתרבות הפנאי הכללית.
נדמה שהסיבה לבעיות האלו היא שאין באמת אמון פנימי עמוק בדברי הרב על מהותו הטובה של הדור, אנחנו עדיין מתפתים למבט החיצוני שרואה רק את ההתנהגות הדתית השונה, אבל לא שמים לב שיש פה נפשות מאוד חיוביות שרוצות את הטוב, ששואפת לצדק ויושר, שמוכנות להקריב מעצמם למען כיבוד ההורים או העזרה לחלש. אילו היה אמון אמיתי בטוב שבחברה בדור שלנו, היתה מוכנות אמיתית להתחבר עם כל חלקי החברה, גם במערכות החינוך, גם בסניף של בני הנוער וגם בתרבות הפנאי ומוכנות ללמוד ולהכיר כל אדם.

התחום האישי
התפיסה האמונית הנמוכה שרואה את עיקר האמונה בהתבטלות אל הבורא אינה מתייחסת לכוחות החיים, הן בגלל שהם לא חלק מעבודת ה' והן בגלל שהם עלולים להפריע ולגרום לאדם להתמכר אליהם ולשכוח את עבודתו המרכזית בביטולו ושיעבודו לבורא.
התפיסה האמונית העמוקה שציינו בראשית המאמר אומרת שמרכזה של עבודת ה' איננה הביטול, אלא רגשות הטוב וההרמוניה שקוראים לאדם ממעמקי נפשו, כאשר הוא נפגש עם הרעיון האלוקי. כוחות האדם אינם גורם מפריע אלא דווקא גורם שדורש הקשבה, שדורש עיבוד ונכונות לעזור להם לפרוץ ולהתממש. האלוקים לא רוצה עבדים שקטים אלא "חיות הקודש" להבות אש בוערות שירצו את השלמות מעומק ליבם ויתמלאו כוחות חיים כדי לפרוץ את מחסומי הפירוד והרוע.
אמנם בדורות הקודמים כוחות האדם היו שקועים בקליפות הפרטיות ולא היה עניין לעורר אותם ולעסוק בהם, אבל בדורות שלנו הנפשות מתוקנות ולכן יש לעורר את כוחות האדם ולהקשיב להם, כפי שרואים על אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב שהיו אנשי מעשה, רועי צאן בעלי חיות גדולה, בעלי עוצמה כלכלית ורצון להיות ולממש את כוחם בעולם. ללא רפיסות וללא ביטול.
בדור שלנו, במפגש האמונה עם הנפשות המתוקנות, הדת אמורה להיות מרכז הפריחה והתסיסה של האומה. מטרת הדת לתת אמון בכוחותיהם של אנשים ולרכז אותם למערך מסודר של שאיפות ושלמות. הדת שנוצרה בגלות הייתה רגילה לנפשות המקולקלות שדורשות כיבוש הכוחות, צמצום והשפלה שלהם. אבל כיום הנפשות השתנו וכל שיח של צמצום כוחות לא נכון יותר. הדור שלנו בעל כוחות מתוקנים שאין צורך לצמצם אותם אלא לתת להם כיוון, לעודד שימוש בכל הכוחות, האדרה שלהם ויחס חיובי אליהם.
בדורות הקודמים הנפש הייתה מקולקלת ולכן היה חשש שאם נעודד את החברה לפתח את כוחותיה היא תיקח אותם לפעולות שליליות של אלימות ומרמה. כיום החשש הזה ירד, בני האדם מתוקנים יותר, בעלי מוסר ויושר וצריך להגביר את האמון שלהם בעצמם, לעודד אותם לחיות, לשמחה, לעוצמה חומרית ורוחנית.
לדרך החיים הזו קורא הרב קוק "דרך הישר", להבדיל מן הדרך שמעצימה את הביטול לאל ומיעוט של כוחות חיים שנקראת "דרך הכובש". דרך הישר מתאימה לישרים, לדור שלנו שמכיל רצון טבעי אל הטוב ואיננו צריך כיבוש ומיעוט כוחות אלא העצמתם, אמון ביופי ובתענוג שרומזים לעוד שלמות רחבה יותר שתלך ותתגלה אם רק ניתן לה מקום, שלמות של איזון מוסרי שיביא לעונג ויופי רבים יותר.
"מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה. וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להפתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. " (אורות ישראל)
הנפש המתוקנת שומרת על השאיפות הרוחניות שלה בכל מצב, היא מסוגלת לעמוד בהנאות החיים בגבורה ולספוג את החלקים הטובים והבריאים שלהם, לכן מצווה עליה למצות את החיות האלוקית שבעולם, להתענג על הפירות הטובים, על הבגד יפה והבית הנאה, על רכוש מכובד ועל מוזיקה נעימה, כל כוחות החיים האלוהיים פועלים בעולם בהרמוניה, האדם המאוזן חווה אותם בנפשו ומפיק מהם חיות מחודשת לקידום העולם. להרמוניה גדולה יותר, לשלמות רחבה יותר, הוא לא מתבלבל ולא שוקע בתאווה אלא חווה את התענוג וחש שהעולם כולו חי מן התענוג האלוקי, מן השפע ההרמוני והשלם שקיים במציאות ומקדם אותה לאחדותה השלמה.
האמונה באלוהים אמורה להעשיר את כל חווית החיים של האדם, ניתן לחוות כל רגע בנפרד, כל קרן אור כיופי רגעי ונקודתי, אבל ניתן לחוות את העולם כהארה אחת שלמה, כהרמוניה אחת שמתגלה בפנים שונות, במקומות שונים ובזמנים שונים. כאשר מגיעים להכרה הזו המראה של כל שלמות קטנה מעורר את ההזדהות עם כלל המציאות, מעורר את תחושת הכרת הטוב והאושר על מגוון החיים שהעולם מכיל, הודאה על ההרמוניה והאיזון בין כל חלקי החיים. העולם נראה כחיות אחת גדולה שמתבטאת בפרח יפה ובציפור מצייצת, החיים שמחים בהיותם, כדבר אחד גדול ומלא עוז. ממילא האדם נדרש להיות מלא חיים, מלא שמחה, להתענג על יופי הבריאה ועל טעמי הפירות, לשמוח במציאות ולא לפחד ממנה.
האתגר של המאמין הופך להיות מאתגר של ביטול לאתגר של חיות, כיצד ביכולתו לחיות יותר, להתענג יותר על המציאות, לפרוח ולתסוס יותר, להתמלא בשמחה ובאושר, כיצד כוחות החיים של העולם זורמים בו באופן חלק ורחב יותר. ברצון המאמין לחוות את המציאות, להיות נוכח, להיות מאושר.
הסגפנות היא חטא "לכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – "שהזיר עצמו מן היין". האמונה לפי הרב קוק מעוררת את האמון של האדם בחיים, מעוררות את הרצון להביא את העולם לשלמות עתידית גדולה, לחוש את הצדדים השלמים והיפים של המציאות, ממהלכים רוחניים גדולים ועד קרני האור מהחלון וזמר הציפורים או פרח בעל עלי כותרת עדינים להפליא. העולם מלא כוחות, ככל שהאדם מפתח את הרגישות לטבע, את הרגישות ליופי, את הפתיחות לרגשות של פליאה והשתאות, הוא מרחיב את חווית החיים שלו, הוא מרגיש את השלמות שקיימת בעולם ומסוגל להאמין ולצפות לשלמות גדולה יותר שתלך ותתפתח בו בעתיד.

תודעה אמונית
האמונה באלוקים יוצרת ראיית העולם כדבר אחד, כהרמוניה אחת, בין אם זו עובדה קיימת כרגע ובין אם זוהי משאלת נפש וגעגוע לשלמות עתידית, צורת החשיבה הזו מאפשרת לאדם חווית חיים שונה, קישור חלקי הפאזל שהוא רואה מן המציאות לתמונה אחת, האמונה נותנת לו את האמון בקיומה של תמונה גדולה, את הרצון הפנימי שלו בקיומה, האדם הולך ונהיה מוסרי יותר, אכפתי יותר לכל חלק מן הפאזל, לכל בריאה. הוא נהיה רגיש יותר לקשר שבין החלקים השונים, הוא נותן ערך לכל פרט, הוא חש חשיבות לספוג לתוכו את כל החלקים ולחיות אותם בעוצמה, בשמחה, כי כולם מהווים פיסה בשלמות גבוהה שמעל כל הפרטים.
המדרגה הגבוהה של הדור שלנו היא המפתח להבנת התפיסת האמונה של הרב קוק ושל התפיסה החברתית והדתית שלו. היציאה מן הגלות אמורה לשנות את כל מבנה האמונה, החברה ועבודת המוסר של האדם הדתי, שכן הנפש שלו שונה מן הנפש של האדם היושב בגלות וממילא כל עבודת ה' שלו וכל תפיסת האמונה שלו צריכה להשתנות בעקבות המצב החדש שנוצר.

להרחבה:
הרב קוק, עקבי הצאן: מאמר הדור, העונג והשמחה, הפחד.

יאיר שטראוס
ר"ם בישיבה תיכונית נתיבות דרור באור עקיבא, ורב בית ספר קשת התקווה באליקים.
עוד בנושא מאמר הדור

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il