ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת חוקת תשע"ז

עין טובה על המציאות

אחדות העולם ◆לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע שבכל יהודי ◆לא לפחד מאתגרים ◆ימית עצמו באהלה של תורה ◆ההליכה בדרך הנכונה ◆התבוננות ארוכת טווח.
לחץ להקדשת שיעור זה
אחדות העולם
קראנו השבת את פרשת חקת. נתחיל בדברי המדרש בתחילת הפרשה (במדבר רבה יט, א):
"זֹאת חֻקַּת" (במדבר יט, ב) זה שאמר הכתוב: "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד" (איוב יד, ד), כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?
המדרש אומר לנו שיש תופעה מיוחדת בעולם. תרח הוא רשע, עובד אלילים, ממנו נולד אברהם אבינו שהיה ראש המאמינים, איך זה מסתדר? זה יכול להסתדר רק על ידי הבנה שיש ריבונו של עולם אחד, ושכל הצדדים אף הרחוקים זה מזה, אף הרחוקים מאד, הם חלק מדבר אחד. וגם בצד הכי רחוק יש איזו שייכות וניצוץ הקשור לצד השני.
תמן תנינן: בהרת כגריס באדם טמא, פרחה בכולו טהור.
לכאורה זה תרתי דסתרי,
מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?... תמן תנינן: העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים. אמר הקדוש ברוך הוא: חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.
יש כאן לימוד מאוד גדול שהמדרש מלמד אותנו. עלינו לדעת שבכל דבר בעולם יש הכול, יש איזה חלק ששייך לצד השני. ריבונו של עולם יודע, הוא מקור הכול. ריבונו של עולם אחד וממילא כל העולם אחד, וממילא יכולות להיות תופעות שנראות לנו הפכיות לחלוטין אבל בעצם הן נמשכות אחת מהשנייה.

לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע שבכל יהודי
מעניין לעניין, אני רוצה להביא את דברי המאור עיניים. על הפסוק "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד) דורשים חז"ל: 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה' (ברכות סג ע"ב). אומר ר' נחום מצ'רנוביל: יש שישים ריבוא אותיות בתורה, ויש שישים ריבוא שורשי נשמות בישראל. אמנם כשבודקים בתורה רואים שאין בה שישים ריבוא אותיות, והגר"א בביאורו בדברים הנסתרים מסביר היטב היטב איך זה כן מסתדר.
על כל פנים יש שישים ריבוא אותיות בתורה כנגד שישים ריבוא נשמות בישראל. לכל נשמה ונשמה יש אות בתורה, כי בכל נשמה ונשמה יש חלק אלו-ה ממעל. המקור של כל הנשמות, של כל המציאות, זו התורה. נמצא שישראל הם התמצית של העולם. לכל נשמה מישראל יש אות בתורה וספר תורה שחסרה בו אות אחת נפסל, גם בישראל זה כך. כל כלל ישראל הם שישים ריבוא, ואם חסר אחד חסר בשלמותם של ישראל. לכן אמרו חכמים: 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא' (סנהדרין ד, ה) כמו שכל אות ואות היא תנאי לקיומה של התורה, ובלעדי האות הזו כאילו הכול חסר, ןאז בה הכול תלוי, כך גם בישראל. לכן אומרים חכמים שלפני שאדם מתפלל בבוקר הוא צריך לקבל על עצמו מצוות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שהוא מתפלל בשם כלל ישראל, כי הכול אחדות גמורה, כמו בתורה, שמצטרפות כל האותיות לתורה אחת. 'ואם רואה בחברו דבר רע, ישנא את הרע שבו ואת החלק הקדוש יאהב מאוד כנפשו'.
ר' נחום מצ'רנוביל מביא בשם הבעל שם טוב: צדיק גמור שאין רע בקרבו, לא רואה רע אצל אחרים. ומי שרואה רע אצל אחרים כאילו מסתכל במראה, שאם פניו של האדם מטונפות והוא מסתכל במראה הוא רואה פנים מטונפות, כך אותו דבר אם אדם מסתכל אצל חברו ורואה משהו רע, הוא בעצם רואה מה שיש בתוכו. וזהו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם) כמו שאם אדם יודע בעצמו שיש בו שום רע ואינו שונא את עצמו אלא את הרע שבו, כך גם כן צריך להתייחס כלפי חברו. וזה מה שכתוב: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהלים לד, יג) מי שחפץ חיים ואוהב לראות טוב אצל אחרים, מה הוא יעשה "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (שם טו) הוא צריך לתקן את עצמו ואז הוא יראה אצל אחרים טוב. כי האדם מסתכל במבט שלו. כשאדם מסיר את הרע מתוכו ומתחרט בלב שלם הוא נעשה צדיק.
ר' נחום מצ'רנוביל מסביר שלכל מעשה רע שהאדם עושה, קודם יש מחשבה לעשות את המעשה, זו הנשמה של המעשה, ואחר כך יש את המעשה בפועל. כאשר אדם שב בתשובה, הוא מסלק את הרוחניות של המעשה, ממילא המעשה מאבד את חיוניותו והכול מתוקן. זה מה שכתוב "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם" (במדבר יט, יד) כל אות ואות בתורה זה אדם, ועיקרו זה החלק האלוקי שבתוכו, ואם הוא בטל לחלק האלוקי שבתוכו זוכה הוא ללמוד התורה "כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (שם).

לא לפחד מאתגרים
מישהו אמר לי שיש אנשים שמאוד חוששים מהמאבק שיש לנו עם הרפורמים. איך מתמודדים עם זה - אני חושב שהמדרש שלמדנו עכשיו יכול ללמד אותנו את הדרך, ובכלל איך מסתכלים על תופעות שונות. צריך לדעת להפריד בין הדברים בין הטוב לרע, כל מעשה שנעשה הוא מורכב. רפורמים רוצים מקום להתפלל ליד הר הבית, זה דבר יפה, פעם הם בכלל לא חשבו שיש למקום קדושה, הם אמרו: לא משנה מאיפה אדם פונה לקב"ה, אם זה מאמריקה, ניו יורק, או מארץ ישראל. אין מעלה לארץ על ארצות אחרות, אין מעלה לארץ ישראל, אין מעלה להר הבית על פני ירושלים. ופתאום הם אומרים: 'עשר קדושות הם', יש מעלה לירושלים ולהר הבית והם רוצים להתפלל ליד הר הבית. פלאי פלאים, זה הצד החיובי. הצד הלא טוב זה שהם רוצים להתפלל מעורב. צריך לעשות הפרדה, את הרע לשנוא ואת הטוב לאהוב. צריך לדעת לעשות הבחנה, לכל דבר שאנחנו רואים יש מספר צדדים, לא רק צד אחד. הם רוצים להיות מעורבים במה שקורה בארץ ישראל, זה מעניין אותם, פלאי פלאים. הם לא אדישים, הם מתעניינים, הם גם תורמים, רוצים שמדינת ישראל תהיה חזקה. הם רוצים לחזק את העם היהודי. אלא שיש להם מחשבות אחרות איך העם היהודי צריך להראות, הם חושבים שהוא צריך להיות מאמין, אבל לא בדיוק לקיים מצוות. הם חושבים שצריך להאמין שעם ישראל הוא עם מיוחד, ומי שרוצה להתחתן עם יהודי צריך להתגייר, צריך לעשות פעולת גיור.....כמובן איך שהם מגיירים..... יש להם נקודות חיוביות שבהם צריך לשמוח ולחזק אותם. ויש נקודות שצריך להצטער עליהן ולשאוף לתקן אותן. המציאות היא מורכבת, לא פשוטה, שאפשר להגיד שכולה שלילית. צריך לדעת נגד מה אנחנו נלחמים ומה אנחנו מעודדים. יש צדדים לכאן ולכאן. אותו השואל אמר לי שיש אנשים שמפחדים מזה מהבלבול הזה. ואני אמרתי לו שאנחנו לא מפחדים.
דיברנו על כך הרבה פעמים, אנחנו לא מהאנשים המפחדים. זה אפשר להשאיר לאחרים, אנחנו מנצחים כי ה' איתנו, אז איך אנחנו יכולים לפחד, מי שמאמין שאנחנו הולכים בדרך הנכונה, מאמין בה', מאמין שהקב"ה רוצה שנלך בדרך הזו, אז ודאי שה' עוזר ובוודאי שננצח. אבל זה לא מעכשיו לעכשיו, זה תהליך כי הדברים עמוקים. לבנות את הדרך השלמה והנכונה זו דרך ארוכה מאוד, זו דרך מאוד גדולה. כל פעם יש גלים שמאתגרים אותנו איך להעמיק את הדרך הזו. כל פעם שיש קושיות, יש עוד דור שמכיר את המציאות ומתמודד אתה, הכול לטובה, אנחנו לא מפחדים מזה. זה בא לדרוש מאיתנו יותר מאמץ יותר העמקה.
יש תופעה של דתלשי"ם. יש כאלה שמאוד מפחדים שזה יתפשט. זאת אומרת שבעצם מה שאנחנו רוצים לתת להם לא מספק אותם לא מתאים להם. הם לא רוצים דברים עמוקים, ואנחנו צריכים למצוא דרך איך לרומם גם את אלה שלא כל כך מתעמקים ולא רוצים להתאמץ, את אלה שרוצים חיים קלים. בסדר, זה אתגר, אנחנו נמצא פתרונות, אנחנו נצליח גם באתגר הזה. כל פעם שיש איזו התמודדות, היא מפתחת את ההתבוננות שלנו, את עומק אהבת ה' הגדולה שלנו, על ידי זה אנחנו מנצחים את הגל הזה. אחר כך יבוא עוד גל, אבל אנחנו לא מפחדים.
כבר אמרתי לא פעם, המדינה התחזקה מבחינה דתית, בחוזק כזה שהקב"ה חשב שאפשר להביא את העולים מרוסיה לארץ. הגיעו העולים מרוסיה, יהודים מתוך סביבה של גוים. לכאורה מה צריך את זה, אז מתברר כמה כל נשמה חשובה אפילו כשהיא באה עם הרבה קליפות. שיבואו עם כל הקליפות והן תיפולנה, ואז יישאר הניצוץ היהודי. זה היה אתגר לא פשוט. הם היו אנשים שחיו במדינה שהייתה לה השקפת עולם חינוכית אנטי אמונית במשך עשרות שנים. אנשים באו בלי שום רקע, בלי שום ידיעה, ידעו רק שהם יהודים. לא יודעים שיש תורה ושיש מצוות. וכאן הם נטמעו בתוך המציאות, מי שמתאים נשאר ומי שלא מתאים יורד, ובמקום ילד יש לו כלב ואין לו המשך... ומי שמתאים יש לו המשך עם הרבה ילדים. יש כאן ברירה טבעית, הקב"ה מסדר את עולמו. מסתכלים בעין אמונית, לא מפחדים משום דבר.
אני צופה שלא מן הנמנע שעוד כמה שנים יהיה גל עליה של רפורמים, גל גדול. מה נגיד, איך נסתכל, יש כאלה שיגידו: איום ונורא, פחד גדול, הם יקלקלו אותנו. אנחנו לא נגיד כך, אלא נגיד: כנראה הקב"ה חושב שיש לנו מספיק עוצמה ויכולת לקלוט גם את הגל החדש הזה. זה תהליך שלאט לאט יתברר ואנשים יתקרבו. כמו שאנחנו רואים ביהדות רוסיה שחלק גדול מתקדם, אלה שאוחזים ממש בתשובה משפחתם גדלה, אלה שלא חוזרים בתשובה משפחתם קטנה. הדברים מתבררים, זה הסדר. לכל אחד יש הרבה ענפים במשפחה, ותתבוננו ותווכחו הענף ששומר תורה ומצוות גדל וגדל והענף האחר נובל ומצטמק ומתקטן. זה סדר שהקב"ה מסדר. צריך לדעת שכל יהודי שאנחנו פוגשים יש בו ניצוץ שיכול להידלק. גם אם הוא עטוף בהרבה קליפות, לפני ולפנים יש ניצוץ קדוש, ואת הניצוץ הקדוש הזה צריך לאהוב כמו שאומר הבעל שם טוב, כמו שאומר ר' נחום מצ'רנוביל.
הדרך הזו היא קשה. קל מאוד לשנוא את מי שיש לו חסרונות, קל לשנוא את כולו, קל לעשות מחיצות ולעשות חומות בנינו לבינם ולומר אנחנו לא מושפעים מהם ולא מתקלקלים, זה קל, אבל זה לא נכון. זו לא הסתכלות נכונה, כי "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד" (איוב יד, ד) בכל אדם ואדם מישראל יש צדדים שונים ואין אדם מישראל שאין בו צד נשמתי אלוקי. ואם יש בו קלקולים אותם צריך לשנוא, אבל צריך לדעת שיש גם חלק שאותו צריך לאהוב. זה קשה גם לאהוב וגם לשנוא אותו בן אדם, זה קשה, אבל זה נכון! אם אתה שונא יהודי שמעשיו מקולקלים, אז אתה שונא גם את נשמתו, אתה שונא את הקודש! אפשר לשנוא את הקודש? מותר לשנוא את הקודש? ואם אתה אוהב אותו כולו, מתעלם מכל החסרונות שלו, אתה אוהב רע? אתה יכול לאהוב דברים רעים? "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע" (תהלים צז, י). יש בו את שני הדברים, טוב ולא טוב, מה לעשות? לאהוב את הצד הטוב ולשנוא את הצד הרע. קשה לעשות את החלוקה הזו, אבל אין לנו ברירה. נשנא את הקודש בגלל שאנחנו לא יכולים לעשות הפרדה?! אנחנו חייבים להבין שזו ההסתכלות הנכונה. אם אנחנו נסתכל על הצד הקדוש שיש באנשים, הצד הזה יתקדם ויתרומם. זה משפיע, כך אנחנו נקדם אותם. אם אנחנו נשלול אותם לגמרי, אנחנו מכסים את הצד הקדוש שלהם, הוא נסתר ונחלש..
וכי אנחנו פשרנים שאנחנו מתחברים לאנשים שיש להם חסרונות?! לא, אנחנו לא פשרנים כלל וכלל, את החסרונות אנחנו שונאים מאוד, ואת המעלות אוהבים מאוד. שניהם יחד, אין אפשרות אחרת, אין מוצא. רק הדרך הזו, את הצד הטוב לאהוב, את הצד השלילי לשנוא. את הצד שאוהבים מגדילים ומעצימים על ידי זה הוא גדל ומתעצם, ואת הצד השלילי ששונאים מרחיקים ומבטלים. גדולי החסידות אומרים את זה, זו לא המצאה ציונית. אלו דברי חז"ל.

ימית עצמו באהלה של תורה
דיברנו על מדרש חכמים, "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד) 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה' (ברכות סג ע"ב). בשנה שעברה הבאתי את דברי הרב על הדברים וראוי לחזור עליהם. דרשו חז"ל:
אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד) אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה. (שבת פג ע"ב)
גם אדם שהולך למות, לא מפסיק ללכת לבית המדרש. ודווקא לבית המדרש! מילא אדם שוכב בשעת מיתה בבית החולים או בבית, וממש יודע שאלו רגעיו האחרונים, גם אז עליו ללמוד תורה. אבל חז"ל לא סתם אומרים כך, אלא הם אומרים: 'מבית המדרש', להיכנס עם המיטה לבית המדרש! מה עומק הדברים, יש להם כמובן גם פשט, התורה היא מעל הזמנים ומעל המצבים, תמיד צריך ללמוד תורה, בין חולה ובין בריא. ועומק הדברים הוא שהתורה היא מעל החיים, התורה מעל העולם. התורה היא לא הדרכה מוסרית איך חיים בעולם הזה. אם זאת הייתה כל התורה, אז ברגע שאדם יוצא מחייו, כל המוסר לא שייך לו. אבל התורה היא חיי העולם הזה, וחיי עולם הבא, היא מקור הכול. השינוי הזה מהחיים לאחרי החיים, אינו מבחינת התורה, היא מעל זה. המדרש רוצה להסביר לנו את עניינה של התורה, התורה מעל המציאות, היא תמיד נמצאת, תמיד שייכת, בכל המצבים שהאדם נמצא בהם. לא רק ללמד את הפרט המעשי שגם כאשר אדם מגיע לשלב המעבר לחיי עולם הבא, שגם אז צריך ללמוד, זה הפשט, אבל העומק של זה הוא שהתורה מעל הכול. התורה שייכת לכל הופעות המציאות בעולם הזה ומעל העולם הזה:
אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד) (שם)
אפשר להבין את זה באופן טכני, אם האדם רוצה להצליח בלימוד, התורה נקנית רק במאמץ, אם האדם יוותר על הכול וישתדל בלימוד, הוא יצליח. 'יגעת ומצאת תאמין'. אפשר להבין שזה הפשט, וזה גם באמת פשט, לעזוב את כל הדברים, לשכוח מהכול, להיות מרוכז בלימוד התורה, אז תזכה בתורה. זה נכון, אבל זה יותר עמוק מזה. צריך לדעת שהתורה היא מעל כל החיים. צריך לבטל את כל החיים, אני מדבר מבחינה רוחנית, לא מבחינה פרקטית שצריך לשקוד הרבה ולא לבטל אף רגע מהזמן, אלא התורה היא מעל כל המציאות. האדם בטל לתורה, הוא יודע את גדלות התורה. אם אדם ניגש כך לתורה, הוא מכיר את גדלותה, את נצחיותה, את עליונותה, הוא מכיר את שורש התורה, את נשמת התורה - אז הוא קונה תורה. אם הוא מסתכל על התורה באופן חיצוני הוא לא יכול לקנות תורה. אבל אם הוא יודע שהתורה מעל הכול, וזה מתבטא בכך שהוא באמת מבטל הכול בשביל התורה, אז הוא זוכה בתורה. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. במקום שלישי הרב אומר: היחידים שעוסקים בתורה באופן המסור הזה, על ידם התורה מתקיימת בישראל.
כמובן שהמדרש שאנחנו עוסקים בו שייך אלינו מאוד. אנחנו צריכים כל הזמן לפתח בתוכנו את ההכרה של גדולתה של התורה. אנחנו עוסקים בתורה יום ולילה ויכול להיות שאדם לא מתייחס באופן הנכון לגדולתה של התורה, לקדושתה, לכך שהתורה היא דבר ה'. צריך לזכור שאנחנו מתעסקים בדבר ה' אלוקינו. ואם אדם לא מסתכל כך, כל לימודו הוא שטחי, ועל זה אמרו חכמים: 'שלא בירכו בתורה תחילה' (בבא מציעא פה ע"ב) חסר היחס. כל בן תורה שעוסק כל היום בתורה, בראש ובראשונה צריך לפתח בתוכו את היחס הנכון, 'איזה דבר גדול אני הולך לעשות, אני עוסק בדבר ה', אני מקיים את כל העולם. זה מקור כל העולם, אני פוגש את הגודל הכי גדול שיכול להיות. כל מפגש שלי עם איזה דבר נפלא בעולם זה אפס קצהו לעומת התורה שהיא מקור הכול'. התובנה הזו וההתבוננות הזו שוב ושוב, הופך את האדם לתלמיד חכם אמיתי, לבן תורה אמיתי.

ההליכה בדרך הנכונה
בפרשה שלנו נאמר: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן" (במדבר כא, כז) חז"ל אומרים לנו במסכת בבא בתרא (עח ע"ב), מי זה המושלים - אלו המושלים ביצרם, 'בואו חשבון' באו ונחשוב חשבונו של עולם. מי שמושל ביצרו צריך לחשב חשבונו של עולם. 'הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה'. אומר הגר"א: יש כאן שני דברים שמטים את האדם מדרך הטוב. א' שהאדם אינו רואה נכון, כהולך בחשכה ומחליף עבירה למצווה. האדם טועה בדרך, חושב שמה שהוא עושה זה נכון, שהעבירות שהוא עושה זה מצוות, הוא פשוט לא יודע את הדרך הנכונה. הולך בחושך. וב' יש סיבה נוספת שיכולה להטות את האדם מדרך הטוב, שהוא יודע את דרך הטוב, אבל הוא התרגל לנהוג אחרת וקשה לו לשנות את הרגליו. הוא שקוע בהרגליו ולא מצליח לשנות. על זה אומר הפסוק: "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ" (ישעיה מט, ט) יש אסורים שנמצאים במאסר ויש כאלה שנמצאים בחושך שלא רואים. אסורים הם אלו שנמצאים במאסר ההרגלים שלהם. התרגלו לעשות דברים שאסור לעשות אותם והם לא מצליחים להשתחרר מהם. הפסוק אומר: "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ" (ישעיה מט, ט), אלה שנמצאים בחושך תפתחו את העיניים ולכו בדרך הנכונה.
הזוהר אומר על הפסוק הזה שהכוונה למוץ ותבן שנמצאים סביב החיטה. מה זה המוץ, זו הקליפה שעוטפת את הגרעין, והתבן זה הגבעול שהוא קשור אליו. הגבעול זה הרגל, ויש את הקליפה שעוטפת את הפרי ומסתירה אותו. יש את ההרגלים, ויש את הטעויות. ועל שני אלו אומר ישעיהו: ודרך חיים תוכחת מוסר. תוכחה זה על העבר, מוכיחים אותו על כך שהוא טעה. ודרך חיים זה על העתיד. תוכחת מוסר זה להגיד לאדם שלא יחשוב שמה שהוא עשה זו הדרך הטובה. ודרך חיים זה לסלול לו את הדרך הנכונה נגד ההרגלים הרעים. ועל זה יאמרו המושלים, אלו המושלים ביצרם, המבררים את הדרך הנכונה ואת המעשים, ועל ידי זה תיבנה ותיכונן עיר סיחון, בעולם הזה ובעולם הבא.
אלו שני דברים שהאדם צריך להתבונן בהם תמיד, אם הוא באמת בוחר בדרך הנכונה. גם בדרך הנכונה אפשר קצת לסטות מהדרך. את הדרך הנכונה אפשר לעשות יותר לשמה, יותר בכוונה. אפשר ללמוד תורה וזו דרך נכונה ללמוד תורה, אבל בכוונות לא טובות, זה מטה מהדרך הטובה. צריך לבחון תדיר אם האדם הולך בדרך הנכונה. והדבר השני, לדעת לשלוט על ההרגלים, לשלוט על עצמו, למשול ולכוון את עצמו בדרך הנכונה.

התבוננות ארוכת טווח
נקודה אחרונה. הזכרתי אותה בשנים הקודמות. יש כאן סיפור:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנו: וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ: וַנִּצְעַק אֶל ה' וכו' (במדבר כ, יד-טז)
סיפור שלם. מה הסיפור הזה מעניין את אדום, המדרש אומר (במדבר רבה יט, טו) שאדום זה עשיו, הקב"ה אמר לאברהם אבינו:
יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד)
הקב"ה אמר לאברהם שזרעו יהיה גר. עם ישראל בא לאדום ואומרים לו: הקב"ה אמר שמי שיעבור את הדרך הזו, שיהיה גר בארץ לא להם ויעבידו אותו ארבע מאות שנה, ואחר כך יצאו ברכוש גדול ויבואו לארץ ישראל -הם יקבלו את כל הברכה. זה אנחנו, אתם לא עשיתם את כל הדרך הזו, אתם התחמקתם, עשיו הלך לארץ אדום, הוא התחמק מהשליחות שהייתה על בניו של אברהם. אז תן לנו למלא את השליחות, תן לנו לעבור. אנשים אחים אנחנו... 'כה אמר אחיך ישראל'. אתה צריך לאפשר לנו לעשות את התפקיד שלנו. אדום לא מסכים, גם אחרי שמסבירים לו שזה משתלם לו, לא נשתה מי באר, לא נטה ימין ושמאל, "לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ, יח) וישראל שוב מנסים ומסבירים, ועדיין אדום לא מסכים.
אומר בעל ספר העיקרים: למה התורה מספרת את כל זה, לא נעים הדבר, שאדום מסרב וישראל צריכים לסבוב את כל ארץ אדום. למה בכלל הם מנסים ומבקשים ממנו, מסתמא הוא יסרב. הרי משה שולח מלאכים על פי ה'... מסביר בעל ספר העיקרים שהייתה כאן מגמה עמוקה. שאחר כך כשהם יבואו לארץ סיחון, יאמר סיחון: עם ישראל מפחד, שהנה אדום, שישראל ניסו לעבור בארצו והוא סירב, הם פחדו ולא נלחמו איתו. לכן סיחון מקשה את ליבו. התורה אומרת שהקב"ה הקשה את ליבו של סיחון. איך הקב"ה הקשה את ליבו, הרי צריך שתהיה בחירה חופשית לכל אדם, אלא הוא ראה את מה שקרה במפגש עם אדום והוא חשב שהוא חזק, ואם ישראל מפחדים מאדום אז הם יפחדו גם מסיחון, ואז הוא יוצא עם כל עמו והקב"ה נותן אותו ביד ישראל. תארו לעצמכם שסיחון היה מסכים, היינו עוברים שם ולא היה לנו את כל עבר הירדן. הקב"ה רצה שסיחון מלך האמורי יקשה את ליבו, אבל בלי למנוע ממנו בחירה חופשית, הוא היה יכול להגיב אחרת, הקב"ה יצר מציאות שיכולה להטעות אותו... ועל ידי זה היה אפשר לכבוש את ארצו. ואחר כך את ארצו של עוג מלך הבשן.
לפעמים אנחנו רואים מצבים שאנחנו לא מבינים למה זה קורה. למה יש הקפאה וכו', יש לנו כל מיני קושיות. למה זה צריך לקרות... אנחנו לא רואים מה התוצאות שתהיינה בעתיד בהמשך. אנחנו מסתכלים על כאן ועכשיו. אבל על מעשה ה' אי אפשר להסתכל בכאן ועכשיו. צריך להסתכל במבט ארוך, ואם מסתכלים במבט ארוך רואים שכל מה שעושה ה' לטובה עושה. אבל במבט של כאן ועכשיו אי אפשר להבין את המציאות. בעל ספר העיקרים רצה להסביר שמה שכתוב בתורה שהקב"ה הקשה את ליבו של סיחון זה לא ממש שהוא הקשה ומנע ממנו בחירה, אלא מאפשר לו לטעות. כך היה גם אצל פרעה שהקב"ה הקשה את ליבו, לא במובן זה שהוא לא נתן לו לבחור, אלא ישראל באו אליו בבקשה לצאת שלושה ימים, והוא חשב שהם מפחדים, הם מבקשים רק בקשות קטנות, זה אומר שהקב"ה לא יכול ממש להוציא אותם, אז הוא הקשה את ליבו, אבל יש לו בחירה, הוא היה יכול לחשוב ולנהוג אחרת. הוא היה יכול לפרש את הדברים באופן אחר. זה מה שהתכוון ספר העיקרים לומר, ואנחנו לומדים מזה שצריך להסתכל במבט ארוך טווח. האדם חושב איך נכשלנו פה ושם, זה היה חבל, ועכשיו צריך לסבול את כל הדרך הארוכה והמסובכת, וזה יקשה עלינו, ובסוף מתברר שכל מה שעשה ה' לטובה עשה.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא חקת

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il