עליה לרגל בשבת ובר"ח | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

שבת ומועדים
ראש חודש

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

4183

8 דק' קריאה

בהפטרת שבת ר"ח נאמר:

"והיה מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'" (ישעיה ס"ו).

והנה מן התורה מצות עליה לרגל היא בג' רגלים, שנאמר "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' ", וכאן הנביא אומר שלעתיד לבא גם בר"ח ובשבת יבא כל בשר להשתחוות לפני ה', ואמרו חז"ל בפסיקתא (מובא בשם משמואל על הפרשה), מכאן שלעתיד לבא יעלו לרגל גם בר"ח ובשבת, וכשיחולו שניהם ביום אחד, יעלו באותו היום פעמיים. ואין זה נראה שכוונת הפסיקתא לומר שתתחדש מצוה מן התורה, שכן התורה לא תהיה מוחלפת ולא תשתנה לעתיד לבא, אלא שתהיה התעוררות של בני אדם מצד עצמם לעלות ולהשתחוות בבית המקדש, כמי שאינו מצווה ועושה.

רמז לאותה שאיפה לראות ולהראות בר"ח ובשבת, אפשר ללמוד מהחיוב להקביל פני הרב בימים אלו, כפי שמובא בגמ' (סוכה כז):

"והאמר ר' יצחק: מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל? שנאמר: מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת וגו', מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה".

נמצא, שמחדש ושבת הוכיחו שיש מצווה להקביל פני רבו ברגל, בדרך קל וחומר.

ונראה שיש קשר בין הקבלת פני רבו לעליה לרגל לראות ולהראות, כפי שמצאנו בגמ' (חגיגה ה:) שרבי הקביל פני רב מרא דאתרא שהיה סגי נהור, וזכה לברכתו:

"רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, כי מטו לההוא מתא אמרי: איכא צורבא מרבנן הכא, נזיל וניקביל אפיה. אמרי: איכא צורבא מרבנן הכא, ומאור עינים הוא. אמר ליה רבי חייא לרבי: תיב את, לא תזלזל בנשיאותך, איזיל אנא ואקביל אפיה. תקפיה ואזל בהדיה. כי הוו מיפטרי מיניה. אמר להו: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין - תזכו להקביל פנים הרואים ואינן כשם שזכית לראות פני הנראה ואינו רואה, כן תזכה לראות פני הרואה ואינו נראה",

משמע שלהקביל פני הרב שקול כהקבלת פני השכינה, דהיינו מצות ראית פנים בעזרה. כי"מורא רבך כמורא שמים" , והקבלת פני רבו כהקבלת פני השכינה.

ויש לעיין מדוע התורה צוותה לעלות לרגל דוקא בג' רגלים ולא בר"ח ושבת?
ונראה לבאר זאת ע"פ מה שאמרה הגמ' (ערכין י:) בענין חיוב אמירת הלל ברגלים ולא בר"ח ושבת. שברגלים אומרים הלל מפני שנקראים מועד והוקדשו באסור עשית מלאכה, לעומת זאת, ר"ח נקרא מועד, אבל לא הוקדש באסור עשית מלאכה, ושבת אמנם הוקדשה באסור עשית מלאכה אבל אינה נקראת מועד. וכל זה נלמד מהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה", (רש"י : מקודש= בעשית מלאכה).

נראה לומר ששירה אפשר לומר רק מתוך התעוררות פנימית של שמחה, שבאה בזמן שזוכים לישועה גדולה שמעוררת רגשות של הכרת הטוב, כמו שזכינו לישועות ברגלים, ונקראים: זמן חרותנו, זמן מתן תורתנו, וזמן שמחתנו, ואז"הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" , היינו שאז יש מצות עליה לרגל לבית המקדש ואנו באים "חדריו", בגילה ובשמחה ובשיר הלל. דבר נוסף שגורם את השמחה הוא העובדה שהחגים נקבעים ע"י ישראל שמקדשים את הזמנים, ולכן אנו מרגישים שייכות לזמן הזה שנפעל ע"י פעולותנו, , ולכן אנו אומרים בתפילה "מקדש ישראל והזמנים"- שישראל מקדשים את הזמנים. והקב"ה מצידו גם כן קדש את המועדים באסור מלאכה, ויש להמשיל זאת לחתן וכלה שהזמינו זה את זה לנשואיהם, כך בחגים, ישראל קדשו את הזמנים, והזמינו את הקב"ה (החתן), להיועד (מועד) אתם באותו הזמן, והקב"ה מצידו הזמין את כנסת ישראל (הכלה) באותו הזמן ע"י שאסר בו מלאכה, ופינה את הזמן מעשית מלאכה כדי שנהיה פנויים להיות עמו ביחד. כחתן וכלה שאסורים במלאכה בשבעת ימי המשתה, (ונלמד מהחגים), וההדדיות הזאת בין כנסת ישראל והקב"ה היא גורמת שתהיה השמחה שלימה בחגים.

והנה ר"ח נקרא מועד מפני שישראל קדשו את הזמן הזה, כפי שאנו אומרים"מקדש ישראל וראשי חדשים" , אבל לא הוקדש בעשיית מלאכה, כביכול הכל ביוזמה שלמטה של כנסת ישראל כלה קרואה בנעימה, אולם אנו מוצאים בגמ' (מגילה כ"ב:) שגם ר"ח אינו יום מלאכה רגיל, כתוב שם שבר"ח ובחול המועד קוראים ארבעה קרואים, (אחד יותר משני וחמישי), מפני שאין בו בטול מלאכה לעם", ופרש"י:

"ראשי חדשים - אין בו ביטול מלאכה כל כך, שאין הנשים עושות מלאכה בהן ... ושמעתי מפי מורי הזקן זכרונו לברכה שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל (תוספות - ואני מצאתי בפרק מ"ה דברייתא דרבי אליעזר: שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להן: אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל, ונתן הקדוש ברוך הוא שכרן של נשים בעולם הזה, שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים , ולעולם הבא הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי, עד כאן), ומקרא מסייעו, דכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ) ותרגם יונתן: "ביומא דחולא, והתם נמי גבי ראש חדש קאי, דקאמר ליה מחר חודש, וקרי ליה לערב ראש חדש יום המעשה אלמא: ראש חדש לאו יום המעשה הוא, ומועד נמי לאו ביטול מלאכה לעם, שהרי באין לבית הכנסת יותר מימות החול, לפי שאין עושין בו מלאכה אלא בדבר הראשי חדשים".

נמצא, שבגלל חטא העגל נפגמה בנו ההתעוררות הרוחנית שהיתה צריכה להיות לנו בר"ח, ולכן בשבינו הוא "יום המעשה", אולם הנשים שלא חטאו בחטא העגל מרגישות את יחודו של יום ראש החודש ונוהגות בו אסור מלאכה, (וכן מצאנו שדוד המלך הקפיד בסעודת ר"ח, והחשיב את ר"ח כיו"ט שאינו יום המעשה, וזה מפני שהוא היה מידת מלכות היא נוקבא, ויבואר להלן).

ונראה להסביר זאת, בהקדים על מה שאמרו חז"ל (שבת פח:)

"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע",

ואע"פ שהשמיעה והעשיה קשורים זה בזה, ונפעלים זה מזה, יש כתר לכל אחד מהם, מפני שכל אחד ואחד מהם הוא כ"מלך" שיש לו כתר, ויכול להנהיג את האדם לשלמות, היינו שע"י ה"נעשה" זוכה גם ל"נשמע", כפי שהיה במתן תורה, שישראל הקדימו נעשה לנשמע, והיינו ע"י שאמרו "נעשה" וביטולו דעתם לדעת המקום, לעשות כל מה שיצווה, זכו ל"נשמע", להבין סודותיה של תורה, ויכול לחדש בה חדושי תורה. וכן להפך מצאנו שאמרו חז"ל לאחר חטא העגל "קלקלתם בנעשה הזהרו בנשמע", רצונם לומר, ע"י קיום ה"נשמע", שהוא עמל תורה שבע"פ, "שחורות כעורב" - שמשחיר עצמו על דברי תורה, זוכה שחוט של חסד משוך עליו ביום, וזוכה לקיים התורה בדרך של בטול עצמי לדבר ה' בחינת "נעשה", וזה מה שרמזה לנו התורה בפר' ואתחנן (משנה תורה - בחינת תורה שבעל פה),"ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלקינו אליך ושמענו ועשינו" (ה' כ"ד) ושם בפסוק הקדים נשמע לנעשה, משמע שיש הנהגה כזאת שהנשמע קודם לנעשה.

ולפ"ז נראה להסביר מדוע חטא העגל גרם למיעוט ערכו של ר"ח בלבנו, משום שהלבנה המתחדשת מסמלת את בחינת ה"נשמע", מפני שהלבנה מקבלת אור השמש, וחכמינו הסבירו את מיעוט הלבנה, בגלל שאמרה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, נגזר עליה "לכי מעטי את עצמך", שאי אפשר ל"מקבל" להתגאות על "הנותן", ורק כאשר תכיר בכך שהיא רק "מקבל" ת היה מסוגלת להאיר כאור הנותן, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, והנמשל הוא ישראל שמקבלים תורה מהקב"ה, ואין הם יכולים להאיר באור התורה ולפרשה אלא מתוך בטול לנותנה. חטא העגל הוא קלקול ה"נעשה" , שאינו מבטל עצמו לרצון ה', ולכן הוא הגורם למיעוט כוחנו להאיר באור התורה, ונעשה חסרון גם ב"נשמע", ולכן בר"ח שבו אנו מקדשים את הלבנה, אנו מצווים לתקן את החטא שגרם למיעוט הלבנה, ונצטוונו להביא שעיר של חטאת, ואמרו חז"ל : "אמר הקב"ה: הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הלבנה" (חולין ס':), ולכאורה כיצד אפשר לומר שהקב"ה כביכול חטא? אלא כוונתם לומר שהכפרה על מיעוט הלבנה תלויה רק בנו! וזה יהיה ע"י הזהרו ב"נשמע" והנה ההלכה של קדוש החודש הוא שיא החדוש של תורה שבעל פה, מפני שחכמים צריכים להכריע בדבר זה, והחדוש שהם יקבעו בענין קדוש החודש יתקבל בשמים, "אפי' אתם שוגגים אפי' אתם מזידים". אולם הכח הזה של חכמים, צריך להביא אותם להכרה שהם מצד עצמם מעטים כלבנה, ורק בהיותם מקבלים מהקב"ה כח זה הם יכולים לחדש את הזמנים, וכאשר נזכה לתקון הזה המיוחל יהיה ר"ח יו"ט שינהגו בו איסור מלאכה, ותהיה בו שמחה כעין יו"ט, וממילא תהיה בו השאיפה לעלות לרגל להשתחוות לפני ה' שם. והנשים שאוזנם כרויה יותר לשמוע, והן לא חטאו בחטא העגל, מרגישות יותר את ההארה של ר"ח, ונוהגות בו אסור מלאכה. והנה מעין מה שעתיד להיות, נוהג כבר היום בכך שאנו אומרים בר"ח חצי הלל. והגמ' (תענית כח:) אומרת שרב בא לבבל וראה בפעם הראשונה אנשים שאומרים הלל בר"ח כעס עליהם משום "כל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף"

וז"ל:

"רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם ביד אמרו לו שהם מדלגים על פרקי הלל (חצי הלל) נחה דעתו, ואמר מנהג אבותם בידיהם".

נמצא, שרב חשב שר"ח הוא ככל יום, שאין אומרים בו הלל, אבל האנשים באותו הדור הרגישו בר"ח מעין מה שיהיה לעתיד לבא, והתחילו בהנהגה מיוחדת של אמירת הלל בר"ח.

ולעומת זאת, שבת איקבע באיסור מלאכה אבל לא נקראת מועד. משום ששבת "קביעא וקיימא" מששת ימי בראשית, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות ל"א), ואנו שובתים בשבת כדי להעיד על כך שהקב"ה ברא שמים וארץ, ואין זה כמועד שהוא ארוע שקרה לנו, אלא אנו כאילו סמוכים על שולחנו של הקב"ה שנתן לנו במתנה את השבת. ולכן אין בו שמחה כמו במועדים, וגם לא אנו היינו שותפים בקביעת השבת, ולכן אנו אומרים "מקדש השבת" ואין מזכירים בברכה את ישראל.

ואעפ"כ מובא בספרי על הפסוק "וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו'- לרבות את השבת", שגם בשבת יש מצוה לשמוח, אם כן לא כמו במועדים עצמם. ומנין תבא שמחה זו? אם אנו נהיה יותר פעילים בהכנה לקראת שבת, כמו שצוותה התורה "והכינו את אשר יביאו", שיש לעשות הכנה לקראת שבת, ולמדו מכאן כמה הלכות שנקראות "הכנה דרבה" (ריש ביצה), ומצוה לרוץ לקראת שבת, וחכמים היו אומרים:

"בואו ונצא לקראת כלה מלכתא; ואמרי לה: לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף, וקאי ואמר: בואי כלה, בואי כלה. בואו ונצא לקראת כלה" (עיין ב"ק לב:).

ואמר הרבי הזקן מבוהוש זצ"ל שצריך להיות "שומר שבת" - מלשון " ואביו שמראת הדבר" היינו לצפות לבואה של השבת. וב"ש היו מכינים את השבת כבר מיום ראשון, (ביצה טז.):

"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה".

והפסוק אומר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך", ופשטא דקרא שבגלל ששת ימים שתעבוד ותכין את השבת יהיה יום השביעי שבת לה' אלקיך וידוע ששבת היא מעין עולם הבא, והקב"ה נתן לנו עולם הזה כדי שנעמול בו, ונזכה בדין בעולם הבא שלא נקבל שכר בחינם ויהיה לנו מזה כ"נהמא דכיסופא" "ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", המכוון הוא גם לשבת, וגם לעולם הבא. ור' צדוק הכהן מלובלין האריך בענין זה דיש שתי בחינות של שבת, שבת שנתן לנו הקב"ה כאדם הראשון שנברא בערב שבת לקראת שבת בלא הכנה כלל, ושבת שלאחר עמל של ששה ימים להכין אותה. ואם כן אפשר לומר שאם הוא מתכונן לשבת ומצפה לה, אז הוא יכול להרגיש גם את השמחה הטמונה בשבת. ועל זה אמרו חז"ל בתפילה "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג".

השבת היא בחינת "נעשה ", דהיינו " לעשות את השבת" כפי שנקבעה מששת ימי בראשית אפי' שאין אנו שותפים כלל לקביעת קדושתו, אולם ה" נעשה" הזה צריך להוליד בחינת "נשמע", שמחה של שייכות לקדושת השבת, וזה ע"י רוב ההכנה בחינת "הכנה דרבה" שנעשית לקראת השבת.

נמצא, שהרגלים הם איזון של שתי הבחינות "נעשה ונשמע" הוקדשו משמים מעשית מלאכה, והוקבעו למועד ע"י ישראל, ר"ח כולו מועד שקדשוהו ישראל בחינת "נשמע" והשאיפה היא להגיע מתוך ה"נשמע" לתקון ה"נעשה", שבת כולו אסור מלאכה משמים בחינת "נעשה" והשאיפה להגיע מתוך זה לתקון ה"נשמע". (אמרו חכמנו "כו"ע לא פליגי דבשבת נתנה תורה" ומתן תורה הוא בסימן נעשה שקדם לנשמע).

ראש חודש