ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פנחס התשע"ז מדברי הרב אליהו זצוק"ל

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר פנחס Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשע"ז

פנחס התשע"ז מדברי הרב אליהו זצוק"ל


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" שואלים חז"ל, מדוע נאמר "בן אלעזר בן אהרן הכהן", הרי כבר בסוף פרשת בלק כתב את ייחוסו, ואם כן די היה לקוראו בשמו, פנחס ? ועל כך עונה רש"י, וז"ל: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". והכוונה בזה, כמו שאהרן הכהן, כל מעשיו היו להרבות שלום, כך גם הפעולה של פנחס היתה להרבות שלום בעם ישראל.

גיור כהלכה
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" אומרים חז"ל: פנחס הוא אליהו הנביא, שגם הוא מביא שלום ונאמר עליו "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". ויש שואלים, על מה ערער זמרי בן סלוא ועל מה נלחם פנחס? הגמרא מספרת שזמרי בן סלוא, תפש את כזבי בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך?!
זמרי משווה את הגיור של ציפורה והנישואין שלה עם משה לתאוות שלו. הוא מערער על הגיור כהלכה. הוא רוצה גיור לפי התאוות שלו, ונגד זה לחם פנחס, הוא לחם על טהרת עם ישראל.

המלחמה בהתבוללות
הקצף הגדול שיצא על עם ישראל הוא בגלל ה'קללה' הגדולה שנקראת התבוללות. בימינו, אנו רואים כמה צעירים מעם ישראל שמקטנותם הורגלו ללמוד בבתי הספר של הגויים, ובקרבת נוער מעורב של גויים וגויות, מה שגורם לנתקם מהשורש המיוחד של עם ישראל, שהתייחד מכל האומות בצניעותו ובקדושתו. באחת מנסיעותי הייתי בקנדה, ובקשו שאדבר בפני סטודנטיות ועלה בדעתי לדבר על הלכות בסיסיות, אך ראיתי שדוקא התעניינותם התמקדה בעניין ההתבוללות, ואכן דברתי בכל תוקף ונתתי להם חיזוקים בנושא חשוב וכואב זה, והבהרתי להם שאבי יוזמת ההתבוללות הוא זמרי בן סלוא שרצה ללעוג על תורת משה ולהוכיחו על כך שכביכול גם אשתו של משה היתה גויה, ולא קיבל את החילוקים הברורים בין גיור כדת וכדין, לבין גיור שאין בו ולו ריח של אמיתות התורה, כמו הקונסרבטיבים והרפורמים בימינו.

אסדר לסעודתא

סידור השולחן בערב שבת ובמוצאי שבת
בפרשת השבוע אנו לומדים על קרבנות השבת והפסוק אומר "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ". (במדבר פרק כח י).
הגמרא אומרת: "אמר רבי אלעזר, לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית". צריך לפרוס מפה יפה ולהניח סכו"ם יפה וצלחות יפות. ובמקרה שהוא שבע ולא יכול לאכול רק כזית וממילא לא יסב לסעודה ממש, לא יאמר אין טעם בסידור השולחן, שהרי כזית אפשר לאכול בעמידה ובשולחן ללא מפה. אלא יכבד את הסעודה הזאת ולסדר את שלוחנו כדבעי אפילו אם זה רק לאכילת כזית.
עוד מביאה הגמרא בעניין חשיבותה של סעודת מלווה מלכה: "רבי אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא". כלומר, שרבי אבהו, שהיה עשיר גדול, ביקש ממשרתיו שבכל מוצאי שבת ישלחו לשחוט עגל מפוטם (שלישי לבטן שהוא משובח ביותר), והיה אוכל ממנו רק את כליותיו.
"כי גדל אבימי בריה, אמר ליה למה לך לאפסודי כולי האי? נשבוק כולייתא ממעלי שבתא. שבקוהו, ואתא אריא אכליה". כלומר: בנו אבימי, שראה מקטנותו שכך נהג אביו מדי שבת, כשגדל ועמד על דעתו, שאל את אביו לשם מה הוא שוחט את כל הבהמה בשביל כליה אחת בלבד, והרי יש בזה הפסד, כדאי יותר שמהבהמה ששוחט לכבוד שבת קודש ישמור את כליותיו למוצאי שבת.
אביו שמע לבנו, ופעם בערב שבת ביקש שמוצאי שבת לא ישחטו עגל מיוחד אלא ישמרו את כליות הבהמה מהבהמה ששוחטים לכבוד שבת, וכך עשו. והגמרא מספרת שבא אריה ואכל את העגל שהשאירו למוצאי שבת. מזה לימד את בנו שלא מחפשים להקל ולעשות חסכונות בדברים שהם לצורך סעודת מלווה מלכה. ומזה למד המהרש"א שם שצריך ומצווה לאכול במוצאי שבת אוכל חדש או מחודש שלא אכל בשבת. ברור שזה לא חיוב, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

מוסר כליות
שואל בעל הבן איש חי (בספרו "בן יהוידע" על הגמרא הנ"ל): מה מצא רבי אבהו לאכול דווקא כליה מכל חלקי הבהמה במוצאי שבת, ולמה בא דווקא אריה ואכל את הבהמה? ומבאר הרב ע"ה על-פי הגמרא האומרת (ברכות סא ע"א): "תנו רבנן שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה. ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו, דכתיב (קהלת י') "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו".
והנה מצאנו שדוד המלך אומר (תהלים כו ב) "בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי", והביאור הוא שהוא מבקש ומתפלל ששתי הכליות יהיו משועבדות רק לטובה ושלא תהיה כליה לעצה רעה כלל, וזהו שאומר "צרפה" מלשון צורפות וחיבור של שתי הכליות לעצה אחת.
על-פי זה אומר הרב, שזו הייתה כוונתו של רבי אבהו שהיה משאיר דווקא את הכליה לאכול אותה במוצאי שבת, שאז היא סעודתו של דוד המלך, וזה סימן טוב לאכול כליות שיש בהן עצה טובה כתפילתו של דוד המלך. ובדרך זו גם מבאר הרב מדוע דווקא אריה אכל את העגל, מפני שדוד המלך הוא מזרע יהודה, ואכלו אריה, שיהודה נמשל לאריה "גור אריה יהודה" (בראשית מט ט). כי העצות הטובות הן תנאי יסודי למלכות בית דוד. שסעודה זו היא כנגד דוד המלך. ועל המלכות אנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה".

מעלתה, סגולותיה וזמנה של סעודת מלווה מלכה
ה"כף החיים" (שם ס"ק י"ב) מביא כמה וכמה סגולות נפלאות למי שמקיים מצווה זו בהידור, ואומר שרמוזה סגולה של סעודה רביעית בפסוק "הרפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" (תהלים קמז ג), שראשי התיבות של המילה מחב"ש הם חמין במוצאי שבת מלוגמא. מכאן שאדם שהוא כעסן ועצבני יאכל סעודה רביעית וירפא מעצביו, וזהו מחבש למי ש"עצבותם", כלומר למי שהוא עצבני. ויש מי שאומר שהזהיר בסעודה רביעית, המזיקים מתרחקים ממנו עוד שיש בסעודה זו סגולה לאישה הרה שתהיה לה לידה קלה (כה"ח שם ס"ק ד'), ויש בזה הצלה שלא יצטרך לרפואות מרים, עי"ש.

מנהגי אבילות - מי"ז בתמוז
א. כיון שבשבעה עשר בתמוז התחילו צרות החורבן, לכן נוהגין קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב. ובימים אלו במיוחד ראוי לכל ירא שמים לעשות "תיקון חצות" לאחר חצות היום. \עד השקיעה\. ואומרים "תיקון רחל" בלבד. \עיין כה"ח תקנא ס"ק רכא, רכב\.
ואין צריך לומר שטוב לעשות תיקון חצות \תיקון רחל ולאה\ בחצות לילה.
ב. אין אומרים "תיקון חצות" של יום בימי שישי, ראש חודש אב, ותשעה באב. אמנם אחר חצות לילה אומרם "תיקון חצות". \עין בא"ח
ה. תזמורת - תזמורת המנגנת בשמחות וכדו' לא יכולה לנגן בבית יהודים כיוון שאלו ימי אבלות, אמנם אם אין להם במה להתפרנס יכולים לנגן לנכרים רק לצורך הפרנסה ורק עד ר"ח, אבל מר"ח עד אחר התענית אסור, ויום י"ז בתמוז עצמו ג"כ אסור וכן עשרה בטבת. \עיין בא"ח
ו. אין עושין ריקודים אפילו בלי ליווי של תזמורת בשלושת השבועות עד עשרה באב בצהרים. \ויש אומרים עד הערב\ ואין שומעים כלי נגינה בין מזמר ובין מהקלטה. \עיין כה"ח תקנא ס"ק טל\. אולם מותר לשיר בפה בסעודת מצווה, כגון: בר מצווה, מילה, פדיון וסיום מסכת מותר, אך לא בכלי.
ז. מותר לשמוע שירה בפה בשבת ומוצאי שבת וביום שישי אחר חצות היום.
ח. גננת הנצרכת להשמיע לילדים שירים על מנת להעסיקם ולהשתלט עליהם יכולה להקל להשמיע שירים עד ר"ח, וראוי שתשמיע שירים מענין הזמן והצפיה לגאולה.
ט. השומע חדשות ובין קטעי החדשות ישנם קטעי נגינה, לא צריך לכבות את הרדיו מעיקר הדין אלא אם כן הם שירי פריצות שאז חובה לכבות בכל זמן. והמחמיר לכבות בין קטע לקטע שלא לשמוע נגינה - תבוא עליו ברכה.
י. הוא הדין לזה המתקשר בטלפון ושומע מנגינה בשעת ההמתנה שיכול לשומעה כיון שאינה לתענוג אלא להנעים את המתנתו.
יב. לא יכו - את התלמידים או הבנים בימים אלו, אפילו לא מכה קלה. וכן יש להתרחק מכל דבר אפילו שהוא ספק סכנה. \עיין שו"ע שם
יג. בימים אלו צריך להזהר מכל מיני סכנות וספק סכנות כגון: זהירות בדרכים, שלא לילך יחידי משעה ד' עד שעה ט' וכן שלא לילך אז בין חמה לצל. \דבר זה אפשרי רק להולכי רגל, אך הנוסע ברכב אי אפשר לו להבחין ואין לחוש\ לא ישים כסף בפיו, ישטוף היטב את הפירות שאוכל, לא יאכל אוכל שהיה תחת המיטה, אדם שקם באמצע הלילה בחושך לא ישתה משקה מגולה שמא נכנס בו חרק וכד', יזהר במצות מעקה ותולדותיו, ובכל מיני דברים אחרים כגון רחיצה בחוף ללא מציל וכד', ובפרט יפקח עיניו על שלום הילדים הקטנים.
יד. ברכת "שהחיינו" - נהגו לא לאכול או ללבוש דבר חדש שמברכים עליו "שהחיינו" כל שלושת השבועות. וספרדים נהגו שלא לברך "שהחיינו" אפילו בשבת. ואשכנזים מברכים "שהחיינו" בשבת. \עיין שו"ע שם סע' יז. כה"ח שם ס"ק רד, רה. מ"ב שם ס"ק צח, צט\.
טו. אם שכח וברך על פרי חדש "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה", יש אומרים שיברך עליו "שהחיינו" ויש אומרים שלא יברך - וכן נוהגים. \עיין שו"ע שם סע' יז. כה"ח שם ס"ק רד, ריד. מ"ב שם ס"ק צח\.
טז. אדם שקיבל מחבירו חפץ במתנה, הטוב ביותר הוא שיכוין לא לקנותו עד לאחר תשעה באב וכך לכו"ע לא יצטרך לברך עליו "שהחיינו" ומכל מקום נכון שלא להשתמש בו עד לאחר תשעה באב שאם ישתמש בלא "שהחיינו" נמצא שביטל ברכה זו.
יז. מעוברת המתאווה לפרי חדש, וכן חולה שצריך לכך - יאכלו ויברכו "שהחיינו". \עיין כה"ח שם ס"ק ריא\.
יח. אדם שתאב מאוד לפרי ואי אפשר לו לשומרו עד לאחר תשעה באב, שאם ישמרנו יתקלקל - יברך עליו "שהחיינו".
יט. ב"ברית מילה" או "פדיון הבן" המתקיימים בימים אלו - יברך אבי הבן "שהחיינו" בכדי שלא יפסיד את המצווה. \שו"ע שם סע' יז\.
כ. תספורת - מנהג האר"י לא להסתפר מי"ז בתמוז, וכן נהגו האשכנזים. והעושה כן תבוא עליו ברכה. ולדעת השו"ע האיסור הוא רק משבוע שחל בו תשעה באב. ובישיבות שלומדים יחד ספרדים ואשכנזים טוב שגם הספרדים לא יתגלחו שלא להראות הבדל בין התלמידים.
כג. טיול ובריכה - טוב להמנע מללכת לבריכה בזמן זה מפני הסכנה, אומנם בקיטנה וכדו' שצריך להעסיק את הילדים שלא יסתובבו ברחובות, מותר ובתנאי שיגבירו את הזהירות ויכפילו וישלשו את מספר המצילים.
כד. לא יוצאים בימים אלו לטיול של תענוג, אומנם אם זהו הזמן היחידי שיכול לצאת עם ילדיו או שיוצא לשם רפואה, יכול ללכת עד ר"ח אב, אך מר"ח אב עד י' באב לא ילך כלל לבריכה ולטיול.

כיוון דאידחי אידחי – באור פניך
פעם בא לרב יהודי עם רשימה ארוכה של טענות ומענות על אשתו, הכול במכתב ארוך ומפורט. הרב ישב וקרא את הכול, ולבסוף אמר לאותו אדם: "אתה צודק בהכול". כמה הרגשה טובה נתן לו הרב בזה, אך מייד הוסיף: "עכשיו ימי ספירת העומר ואסור לעורר דינים". הסכים האדם לדחות הדבר, והגיע שוב לרב בשלהי תמוז. אמר לו הרב: אתה צודק, אבל עכשיו בין המצרים, זמן מסוכן, תבוא אחר כך. לקראת ראש השנה שוב הגיע היהודי והרב אמר לו: צודק אתה, רק עכשיו ימי הדין אז לא טוב לעורר קטרוג. לאחר החגים הגיע שוב היהודי ובפיו בשורה שאשתו בהריון, ואמר לו הרב: אשה עוברה אותיות עברה וכעס, וזה מסוכן מאוד בחודשים אלו וכו', עד שב"ה שב הכול על כנו.

אנא מערבנא ליה
סיפר הרב, שפעם הגיע לבית הדין הגדול בעיר העתיקה אדם ששידך זוג לנישואין. בני הזוג התחייבו לכבד אותו בברכה בשבע ברכות שתחת החופה. הוא התלבש והתכונן נפשית למעמד, אך לבסוף לא נתנו לו לברך. הוא סירב למחול להם ותבע אותם לבית הדין שבעירו. הדיינים שם לא ידעו מה לעשות בדינו ושלחו אותו לבית הדין הגדול. הכרעת הדיינים הייתה שאי-אפשר לחייבם על כך. הרב ניסה לשכנעו ולהרגיעו שימחל להם, והאדם מתעקש ולא מוותר. הרב הוסיף לפסק הדין בכתב ידו שאם ימחל להם, יהיה שכרו גדול בשמים. היהודי יצא זועף מבית הדין והעמיד שלטי מחאה והפגנה מול בית הדין הגדול, שהיה ממוקם אז במבנה ה"אדרא" שברחבת הכותל המערבי. לאחר יום או יומיים של הפגנה, הגיע למקום רבי פנחס רפאלוף ע"ה (יהודי ערירי בעל צרות, שמח ותקיף, שהיה בכותל המערבי באופן קבוע, אוסף כסף ומחלקו במוצאי שבת לבאים לכותל בשבת, שיהיה להם איך לשלם את נסיעתם בחזרה). רבי פנחס הגיע עם שני דליים מלאים מטבעות ושטרות כסף שאסף וקיבץ בכותל. כששמע שיש לאדון שלפניו פתק של חכם מרדכי שמזכה אותו להיכנס לגן-עדן, אמר לאותו אדם: קח את דליי הכסף האלו תמורת הפתק שתיתן לי! הלה הסכים בחפץ לב, ורק אחרי שראה את אושרו ושמחתו של רבי פנחס החל להבין שהפסיד משהו בעסקה זו והחל מתווכח עם רבי פנחס על העסקה, עד שהגיע למקום הרב גץ, רב הכותל, ועשה ביניהם פשרה. והיה מספר הרב, בחיוך, בשמחה ובעונג איך רבי פנחס אמר: "אני עם הפתק של חכם מרדכי, ישר יכניסו אותי לגן-עדן! ואז כשיבואו לפתוח את הפנקסים של מעשי בשמים ימצאו שלא בדיוק מגיע לי גן-עדן, אבל אחרי שפנחס נכנס כבר לגן-עדן, מי יוכל להוציא אותו משם?". ואשריו ששימח את הרב כל כך. ודאי חלקו בגן-עדן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il