חמישים יום | הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל | בית המדרש

שבת ומועדים
מעמד הר סיני ומתן תורה

קטגוריה משנית

ספריה
ביכורים

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

5 דק' קריאה

בציווי התורה על ספירת העומר נאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" 1 . אחת הבעיות הקשורות להלכות ספירת העומר היא, שמצד אחד התורה מצווה לספור חמישים יום, אבל מאידך אנחנו לא מקיימים את המצווה. אנחנו סופרים אמנם שבע שבתות, ככתוב בתורה, אבל בסופו של דבר הספירה איננה בת חמישים יום. היום החמישים הוא חג השבועות בעצמו, אך הוא איננו נמנה בספירת העומר.

בכדי להבין את משמעות העניין, יש להסביר את מהותו הפנימית של חג השבועות - את מעשה נתינת התורה. כל דבר בעולם, בטבע או במציאות, אפשר להגיע ולהתקדם אליו באחת משתי דרכים. ישנם דברים, שניתן להגיע אליהם על-ידי מספר מסוים של צעדים - בין אם המרחק גדול מאוד ובין אם הוא קצר יותר. דברים אחרים לעומת זאת, אין כל דרך להגיע אליהם על-ידי איזה מספר צעדים שהוא, אפשר ללכת וללכת ולעולם להימצא באותו מרחק. זהו ההבדל בין מספר שהוא גדול מאוד לבין אין-סוף. מספר גדול מאוד הוא מספר שאפשר להגיע אליו באופן מסוים, בצעדים מסוימים. אין-סוף לעומתו, הוא דבר שלעולם, בכל מספר של צעדים, אי אפשר להגיע אליו.

מתן תורה, ביסודו של דבר, איננו עניין של התפתחות. לאמור: אי אפשר לעבור מספר מסוים של צעדים - להשתכלל, להתקדם, ללמוד יותר ולדעת יותר, ועל-ידי כך להגיע למתן תורה. במילים אחרות: הדרך ממצרים לארץ ישראל יכולה לקחת ארבעים שנה, אבל זו דרך שיש לה התחלה וסוף מוגדרים - ולכן יש בה התקדמות הדרגתית. במובן זה, הדרך מיציאת מצרים - או מכל נקודה שהיא, עד מעמד הר סיני, היא דבר שלעולם איננו נגמר. אפשר להתקדם לקראת המטרה, אבל אי אפשר לגעת בה בעצמה. אפשר להימצא כל הזמן בכיוון הנכון, אבל אי אפשר להגיע למקום.

מצד אחד, לקראת מתן תורה נעשות הכנות, נעשית לקראתו טהרה, נעשים לקראתו מאמצים. מאידך, מתן תורה מגיע כבקיעה של משהו שמופיע מלמעלה ואיננו מגיע מלמטה. האדם יכול לכל היותר לבנות כלי, אבל הוא איננו יכול למלא את הכלי הזה בתורה. התוכן של מתן תורה הוא דבר שאיננו נמצא בשום הגדרה, בשום מסגרת שהיא.
המעבר מספירת העומר לשבועות, הוא מעבר של קפיצת מדריגה. המהר"ל מדבר על מעבר זה 2 מתוך התיחסות למספרים - ארבעים ותשע וחמישים. המספר חמישים הוא לכאורה המספר העוקב של ארבעים ותשע, אבל למעשה, מדובר בשתי סיסטמות נפרדות של מספרים. המספר ארבעים ותשע נמצא בסיסטמה של מספרים שבנויה על שבע. למספר חמישים אי אפשר להגיע בסיסטמה הזאת; אפשר להגיע לארבעים ותשע ואפשר להגיע לחמישים ושש, אבל לא לחמישים. כלומר, למרות שיש מרחק קטן בין ארבעים ותשע וחמישים - בכל-זאת קיים ביניהם מעבר בין שיטת מספרים אחת לאחרת. בסגנונו של המהר"ל, זהו מעבר בין מספרים הבנויים על סיסטמה של הטבע 3 , למספרים בסיסטמה אחרת שמבוססת על המספר עשר - שהמספר חמישים הוא אחד מהם. המעבר בין ארבעים ותשע לחמישים, הוא סוג של קפיצה ולא מעבר רציף. זהו מעבר למערכת אחרת לגמרי.

הרמב"ם, בדברו על הנבואה ועל הכנת הנפש של הנביא 4 , מסביר מהם התנאים ההכרחיים בכדי להיות נביא. האדם צריך לעשות כך וכך הכנות, ואז יתכן שתשרה עליו נבואה. עם זאת, יכול להיות שאחרי כל ההכנות הללו, עדיין לא יזכה לנבואה. הנבואה היא התגלות שבאה מלמעלה, ולכן יכול להיות אדם שיהיו לו כל הכשרונות, הכישורים, המעלות והסגולות של נביא, והוא בכל-זאת לא יהיה נביא. האדם יכול להגיע רק עד לקצה הגבול שבאפשרותו להגיע אליו, אבל משם והלאה יש נקודה שרק הקב"ה יכול לעבור אותה, והנקודה הזו היא מהות אחרת לחלוטין.
מבנה דומה נראה גם בספירת העומר. לאחר כל הספירות, יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע, הספירה בעצם לעולם איננה נגמרת. היא מגיעה עד למספר הקרוב ביותר לחמישים, אבל את היום החמישים בעצמו אי אפשר לספור. יום זה מגיע במובן מסוים בגדר של מתנה, כדבר שבא מלמעלה. הנקודה האחרונה, נקודה ההשלמה של הספירה, איננה תלויה בנו אלא בקב"ה.

אדם יכול להגיע עד לנקודה שבה הוא עומד מוכן, אבל אין הוא יכול להגיע לנקודה של המעבר. הנתינה עצמה, עשיית הקפיצה, היא נקודה שנמצאת מעבר לנו. משום-כך אנו סופרים רק עד ארבעים ותשע ולעולם לא חמישים, משום שזהו המקום שעד אליו אפשר להגיע, אבל הנקודה בעצמה, היום האחרון, איננו שייך לספירה מלמטה.
הסבר זה מיישב תמיהה נוספת באותו עניין. בהגדה של פסח מצויה רשימה של "מעלות טובות" שעשה הקב"ה לעם ישראל. כחלק מרשימה זו נאמר: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו". התמיהה הברורה בעניין זה היא, מה מעלה יש בעצם הקרבה לפני הר סיני בלא נתינת התורה?

הטעם שבדבר הוא, שהקרבה לפני הר סיני כשלעצמה, היא אותה נקודה של העמידה ביום הארבעים ותשע. ישנו צד אחד והוא: כמה יכול האדם ללכת ולהתעלות בתוך עבודתו שלו, היכן הגבול שלו - בתור כלי, בתכלית ובשיא שלימותו כאדם. אבל יש גם צד אחר - שהוא נתינת התורה, ובין זה לזה, בין הסוף של הארבעים ותשע להתחלה של החמישים, יש איזו נקודת חיבור שהיא בעצם המסתורין של כל המציאות.
בסוף היום הארבעים ותשע אנו עומדים מוכנים לקבל את התורה, והרגע הזה הוא השיא מבחינת המניין שלנו. מתוך הרגע הזה אנו מקבלים ברכה, ישועה או הצלחה - שהם דברים שבאים מעבר למניין שלנו. אולם, בשביל לקבל את אותם הדברים, צריך להגיע תחילה לגבול יכולת האדם - וזוהי העמידה אל מול הר סיני. זהו רגע שלא תמיד שמים לב אליו - רגע המעבר בין סוף היום הארבעים ותשע לתחילת היום החמישים. בנקודה זו נוצר דבר חדש, נוצר המעבר מההכנה לתורה אל התורה בעצמה, נוצר המעבר מתכלית השלימות האנושית אל הנתינה האלוקית, כאן קורה המעבר מספירת העומר לשבועות.

זהו הטעם להסתפקות ב"קרבנו לפני הר סיני". עצם העמידה אל מול הר סיני היא מעלה גדולה, מפני שלהיות כלי לקבל את התורה, זוהי מתנה בפני עצמה. כל חייו של אדם אין הוא עושה אלא את הספירה הזו. הוא סופר עד הקצה, עד ארבעים ותשעה יום, עד שבע שבתות תמימות, ומנסה לעשות אותן שלימות ככל האפשר. מכאן ואילך זו מתנה של מעלה.

למתן תורה לעולם אי אפשר להיות מוכנים בשלימות, ואם היה הקב"ה דוחה אותו עד שבני האדם יהיו ראויים, היה הדבר נמשך עד סוף כל הדורות. כדי להגיע למתן תורה, כדי לבוא ליום החמישים, אין זה עניין של יום נוסף שצריך לספור אותו. יום החמישים הוא מהות אחרת לגמרי, ומשמעותו היא, שכמה שאדם עשוי להיות מוכן - הוא לעולם איננו מוכן, כל כמה שהוא כלי - הוא לעולם איננו מושלם.
עד לאיזושהי נקודה, עד העמידה לפני הר סיני, אפשר להגיע. מאותו רגע והלאה מגיעים למלכות אחרת, שהיא מלכותו של הקב"ה בעצמו, שם הוא - ורק הוא, יכול לתת את התורה. יש גבול ליכולת האדם, ומשם והלאה זוהי מתנתו של הקב"ה, שהיא מתנה ממין אחר, מסוג אחר לגמרי. לעולם אי אפשר להיות מוכנים לה, ותמיד צריך לצפות שהיא תגיע.

בליל חג השבועות, בזמן ההכנה לקבלת התורה, אפשר לעשות רק דבר אחד בלבד: לעמוד "באימה וביראה, ברטט ובזיע" 5 . אחרי כל מה שאדם יודע, אחרי כל מה שהוא למד, אחרי כל מה שהוא הכין, עיקר הנקודה היא: לעמוד. על האדם לדעת שכל מה שהוא יודע איננו ולא כלום, שכל מה שהוא למד איננו משנה, ושהכל צריך לבוא מלמעלה. כל מה שביכולתו לעשות זה לעמוד כמו שעמדו אבותינו, להרגיש את אותה ההרגשה שהוא עומד אל מול ההר, שהוא עשה מה שהיה ביכולתו ועדיין הוא ככלי ריק, ועכשיו הוא יכול רק לעמוד ולצפות: "תן לי".

זה מה שעושים לקראת מתן תורה, בשביל זה סופרים את כל הימים הללו - בשביל להגיע לנקודה שבה הקב"ה בעצמו יוסיף את המספר החמישים, את היום האחרון, ויתן לנו את התורה.

^ 1 ויקרא כג,טו.
^ 2 תפארת ישראל פכ"ה.
^ 3 וזה קשור לכל שיטתו לגבי המספר שבע, כמספר שמאפיין את הטבע השלם.
^ 4 הלכות יסודי התורה פ"ז ה"א.
^ 5 ברכות כב,א.

ביכורים

מעמד הר סיני ומתן תורה