חוסר יציבות
התורה מעניקה לעולם ולחיים כולם את המימד האלוקי, את דבר ה', שבהשתלשלותו הוא מתגבש למעשים. מעשים אלוקיים אלו, המצוות, מעצם טבעם הינם מרוּממים משאלות הזמן והמקום וסיבוכיהם - 'ודברך אמת וקיים לעד', ובכך גדולתם, בהשראת מימד של קביעות, אוירה של יציבות על פני מי החיים הסוערים, המטלטלים.
אפילו במקום כמו מדבר התורה רוצה להעניק יציבות וקביעות לחיי עם ישראל.
ספר במדבר שאנו בראשו, רובו הוא פרשת ההתייחסות של התורה לחיים במימד העל טבעי, הלא רגיל - המדבר. זהו מקום שאינו אלא מעבר. אין בו לא נטיעה והשתרשות, לא בניין והתאקלמות ולא יציבות וקביעות. לכך, סייעתא מיוחדת צריך במקום בו אין קביעות לאדם, אין שכינת קדוּשה והופעת צלם אלוקים. כזה הוא המדבר, הוא מסוכן, חסר יציבות ובעל השפעות מרחיקות לכת על עובריו.
לכך מקדימה התורה רפואה: סדר! בכך גדולתה של תורה, שיש לה יחס גם למציאות חיים שאינה סדירה, שהיא זמנית, לא יציבה, נודדת כחולות המדבר, ולמקום כזה, למצב כזה של אי סדר - יש תמיד להקדים תפילה - תפילת הדרך, ומעשה - סדר מדוייק.
יהיה בסדר
הצבת ראשים לשבטים, ספירת כל בני השבט 'למשפחתם לבית אבותם', הצבת שלושה שבטים לכל פאה בסדר המחנה, דגל עליהם ומוביל לשלושתם - והכל ממוספר ומפורט - זו תחילת שלילת הכאוס האפשרי במקום כה קשה. ובהמשך, שבט לוי, מחולק למשפחות, לכל אחת מנותב משא על כתפיה, חוק ולא יעבור, מיקום מדוייק סביב למשכן, ומספר מדוייק. שוב מספר, שוב ארגון ותחושת יציבות.
כל אלו דברים חשובים ביותר. מקרים רבים בחיינו קורים וגורמים לצער ולא מעט פעמים לו היה סדר נכון היה נמנע הכאב. פעמים רבות חוסר משמעת, אי הטלת מרות, פריקת סדרי החיים המתוקנים המונחלים מאז מנחילים מרורות רבים.
זמר ילדים עליז יודע לספר ש'הכל בגלל מסמר קטן' ואגדה היסטורית מלמדת על קרב שהוכרע עקב פרסה שנפלה לסוס שמסמר לא הודק אליה כראוי. בעומס הלחצים שנתון בהם האדם עליו להשתדל למנוע מיקרים כאלו שבהם זלזול בקטנות יביא לאבדן כלכלי או אף לנזקים קשים מכך.
התיקון הוא בהפעלת סדרים, בציות לתקנות, בקביעת מסגרות וחלוקת מטלות נכונה ליחידים ולציבור לחלקיו.
הסדר מסוגל לברכה רבה לכלל ולפרט, וקשה להמעיט בחשיבותו. אמנם חשיבות יש לסדר, אך אין הכוונה לסדר של 'ראש קטן'. אותה פרסה אליה לא הודק המסמר, לא היתה מבטיחה את הנצחון לו שכן המסמר לבטח במקומו. שעבוד לסדר כאילו הוא הוא מרכז החיים יכול להטעות, כיון שהשאלה המרכזית היא, האם עכשיו כשהסוס מוכן ויציב - ברור לחלוטין לאן הולכים? מה המטרה, כיצד להשיגה, מה עיקר ומה טפל?
עם כל חשיבות הסדר אין להפריז במרכזיותו, היינו, להופכו מכלי, מאמצעי - לתכלית. והפיתוי הוא רב, ורב עמו הזיוף ועמם ההתפכחות.
סדר וחופש
אחד המקומות הייחודיים למאבק הכוחות בין ה'מסודרים' למבקשי החירות הוא במגרש בו מתעמתים היחיד והכלל.
חזונה של 'כל אם עבריה' הוא שבנה יהיה לה 'ילד טוב ירושלים'. כי ילד טוב אמור להיות גם איש טוב, וילד רע חלילה, יכול שיהיה איש רע - כך גורסת התפיסה האמהית האינסטנקטיבית, ה'מרובעת' משהו.
והנה, לא יעקב אבינו, לא משה רבינו, לא דוד מלכנו, לא רבי עקיבא ולא רבים וטובים אצלנו ובאומות העולם זכו לחיים'חלקים', 'מסודרים', בורגניים. לאלו ולעוד רבים מהם היו חיי נדודים ועימותים, נפילות ותיקונים - אך זה לא מנע מהם להיות המתקנים הגדולים ביותר של עם ישראל ושל נתחים נכבדים מההיסטוריה.
ובסוד, בשקט בשקט, נאמר שאולי, אולי... לא רק שחייהם הנפתלים לא מנעו מהם להיות משפיעים גדולים, אלא, לו חיו חיים 'מסודרים', 'מרובעים', סביר מאד שלא היו נהפכים למושיעים כל כך גדולים. כי ההמון ה'עדרי' נוטה ליחס לסדר את חזות הכל, והוא הרי אינו אלא המסגרת, התשתית, הזקוקים לתוך - אך לעולם הוא אינו המטרה, התכלית.
אמנם שילוב נכון של הבנה זו קשה להשגה על ידי מחנכים והורים רבים - אך אין בלתו. כשם שאין לחנך רק לחופש, יש למחנך להיזהר מלהסתפק רק בסדר. וביתר הרחבה. נשמות ישראל רבות ומגוונות הנה, ולכל אחת מהנה 'אות שלה בספר התורה'. דעותיהן אין שוות, ומטרת ישראל הגוי כולו אינה ללבוש תלבושת אחידה לכל איש ישראל.
וכך, כשבפרשת פנחס משה מבקש מה' 'אלקי הרוחות' למנות לישראל 'איש על העדה', המיועד צריך שיהיה מנהיג המסוגל להלוך כנגד רוחו של כל אחד מישראל, כי לכל אחד רוח ייחודית, עצמית לו בלבד.
רוח זו, אות זו בספר התורה של כולם, שהיא רק אות, אך זו, היא רק שלו - אותה הוא נקרא לפענח, ועל פיה לפעול.
ועל ביצוע משימה זו יתן האדם את הדין בבא יומו:
דרישת הייחודיות העצמית של כל אחד, עם כל תוקף חשיבותה - מחייבת את הוקרת הסדרים הכלליים. אותו חוק, אותה משמעת שבהפיכתה למטרה ובקידושה יש מימד של החנקת הפרט, בכל זאת נזקה פחוּת מנזק המתנתק מכל סדר עקב בקשתו 'לשיר סולו' את שירת חייו, במנותק ובמהופך מסדרי רשות הרבים.
וכבכל קונפליקט, כבכל שאלה משמעותית, גם שאלת הכלל או הפרט, החופש או הסדר - מה חשוב ממה - תשובה אחת לאלו תמיד: "גם זה וגם זה".
אלא, שהסדר הוא הכלי, וכלים אין לשבור. מציאת האור האישי, החופשי, העצמי, היא מטרה נעלה, אך בלא סדרים ובלא כלים, אורות בלבד, היא תדמה לנשמה בלא גוף, וזו הרי מציאות השמורה בעיקר לשדים...
לכן התשובה 'גם זה וגם זה' מציבה גם זה מעל זה: קודם הכלל והסדר, לאחריו הפרט והחופש, ובשמירת המבנה הנכון של התנועה ניתן גם להגיע בשלום לכל היעדים.
ובפתיחת ספר במדבר, בתחילת ההליכה הארוכה במקום שרף ועקרב, שמירת הסדר היא תנאי פתיחה הכרחי למסע הגדול להכנסת אורו של מקום למדבר(ר' אוה"ח הק' בתחילת פרשת מסעי), בדרך הארוכה לנווה ה', לארץ ישראל, להר ציון וירושלים.
התורה מעניקה לעולם ולחיים כולם את המימד האלוקי, את דבר ה', שבהשתלשלותו הוא מתגבש למעשים. מעשים אלוקיים אלו, המצוות, מעצם טבעם הינם מרוּממים משאלות הזמן והמקום וסיבוכיהם - 'ודברך אמת וקיים לעד', ובכך גדולתם, בהשראת מימד של קביעות, אוירה של יציבות על פני מי החיים הסוערים, המטלטלים.
אפילו במקום כמו מדבר התורה רוצה להעניק יציבות וקביעות לחיי עם ישראל.
ספר במדבר שאנו בראשו, רובו הוא פרשת ההתייחסות של התורה לחיים במימד העל טבעי, הלא רגיל - המדבר. זהו מקום שאינו אלא מעבר. אין בו לא נטיעה והשתרשות, לא בניין והתאקלמות ולא יציבות וקביעות. לכך, סייעתא מיוחדת צריך במקום בו אין קביעות לאדם, אין שכינת קדוּשה והופעת צלם אלוקים. כזה הוא המדבר, הוא מסוכן, חסר יציבות ובעל השפעות מרחיקות לכת על עובריו.
לכך מקדימה התורה רפואה: סדר! בכך גדולתה של תורה, שיש לה יחס גם למציאות חיים שאינה סדירה, שהיא זמנית, לא יציבה, נודדת כחולות המדבר, ולמקום כזה, למצב כזה של אי סדר - יש תמיד להקדים תפילה - תפילת הדרך, ומעשה - סדר מדוייק.
יהיה בסדר
הצבת ראשים לשבטים, ספירת כל בני השבט 'למשפחתם לבית אבותם', הצבת שלושה שבטים לכל פאה בסדר המחנה, דגל עליהם ומוביל לשלושתם - והכל ממוספר ומפורט - זו תחילת שלילת הכאוס האפשרי במקום כה קשה. ובהמשך, שבט לוי, מחולק למשפחות, לכל אחת מנותב משא על כתפיה, חוק ולא יעבור, מיקום מדוייק סביב למשכן, ומספר מדוייק. שוב מספר, שוב ארגון ותחושת יציבות.
כל אלו דברים חשובים ביותר. מקרים רבים בחיינו קורים וגורמים לצער ולא מעט פעמים לו היה סדר נכון היה נמנע הכאב. פעמים רבות חוסר משמעת, אי הטלת מרות, פריקת סדרי החיים המתוקנים המונחלים מאז מנחילים מרורות רבים.
זמר ילדים עליז יודע לספר ש'הכל בגלל מסמר קטן' ואגדה היסטורית מלמדת על קרב שהוכרע עקב פרסה שנפלה לסוס שמסמר לא הודק אליה כראוי. בעומס הלחצים שנתון בהם האדם עליו להשתדל למנוע מיקרים כאלו שבהם זלזול בקטנות יביא לאבדן כלכלי או אף לנזקים קשים מכך.
התיקון הוא בהפעלת סדרים, בציות לתקנות, בקביעת מסגרות וחלוקת מטלות נכונה ליחידים ולציבור לחלקיו.
הסדר מסוגל לברכה רבה לכלל ולפרט, וקשה להמעיט בחשיבותו. אמנם חשיבות יש לסדר, אך אין הכוונה לסדר של 'ראש קטן'. אותה פרסה אליה לא הודק המסמר, לא היתה מבטיחה את הנצחון לו שכן המסמר לבטח במקומו. שעבוד לסדר כאילו הוא הוא מרכז החיים יכול להטעות, כיון שהשאלה המרכזית היא, האם עכשיו כשהסוס מוכן ויציב - ברור לחלוטין לאן הולכים? מה המטרה, כיצד להשיגה, מה עיקר ומה טפל?
עם כל חשיבות הסדר אין להפריז במרכזיותו, היינו, להופכו מכלי, מאמצעי - לתכלית. והפיתוי הוא רב, ורב עמו הזיוף ועמם ההתפכחות.
סדר וחופש
אחד המקומות הייחודיים למאבק הכוחות בין ה'מסודרים' למבקשי החירות הוא במגרש בו מתעמתים היחיד והכלל.
חזונה של 'כל אם עבריה' הוא שבנה יהיה לה 'ילד טוב ירושלים'. כי ילד טוב אמור להיות גם איש טוב, וילד רע חלילה, יכול שיהיה איש רע - כך גורסת התפיסה האמהית האינסטנקטיבית, ה'מרובעת' משהו.
והנה, לא יעקב אבינו, לא משה רבינו, לא דוד מלכנו, לא רבי עקיבא ולא רבים וטובים אצלנו ובאומות העולם זכו לחיים'חלקים', 'מסודרים', בורגניים. לאלו ולעוד רבים מהם היו חיי נדודים ועימותים, נפילות ותיקונים - אך זה לא מנע מהם להיות המתקנים הגדולים ביותר של עם ישראל ושל נתחים נכבדים מההיסטוריה.
ובסוד, בשקט בשקט, נאמר שאולי, אולי... לא רק שחייהם הנפתלים לא מנעו מהם להיות משפיעים גדולים, אלא, לו חיו חיים 'מסודרים', 'מרובעים', סביר מאד שלא היו נהפכים למושיעים כל כך גדולים. כי ההמון ה'עדרי' נוטה ליחס לסדר את חזות הכל, והוא הרי אינו אלא המסגרת, התשתית, הזקוקים לתוך - אך לעולם הוא אינו המטרה, התכלית.
אמנם שילוב נכון של הבנה זו קשה להשגה על ידי מחנכים והורים רבים - אך אין בלתו. כשם שאין לחנך רק לחופש, יש למחנך להיזהר מלהסתפק רק בסדר. וביתר הרחבה. נשמות ישראל רבות ומגוונות הנה, ולכל אחת מהנה 'אות שלה בספר התורה'. דעותיהן אין שוות, ומטרת ישראל הגוי כולו אינה ללבוש תלבושת אחידה לכל איש ישראל.
וכך, כשבפרשת פנחס משה מבקש מה' 'אלקי הרוחות' למנות לישראל 'איש על העדה', המיועד צריך שיהיה מנהיג המסוגל להלוך כנגד רוחו של כל אחד מישראל, כי לכל אחד רוח ייחודית, עצמית לו בלבד.
רוח זו, אות זו בספר התורה של כולם, שהיא רק אות, אך זו, היא רק שלו - אותה הוא נקרא לפענח, ועל פיה לפעול.
ועל ביצוע משימה זו יתן האדם את הדין בבא יומו:
"העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות"(מרן הרב קוק, אורות הקדש חלק ג' עמוד קל"ט)
דרישת הייחודיות העצמית של כל אחד, עם כל תוקף חשיבותה - מחייבת את הוקרת הסדרים הכלליים. אותו חוק, אותה משמעת שבהפיכתה למטרה ובקידושה יש מימד של החנקת הפרט, בכל זאת נזקה פחוּת מנזק המתנתק מכל סדר עקב בקשתו 'לשיר סולו' את שירת חייו, במנותק ובמהופך מסדרי רשות הרבים.
וכבכל קונפליקט, כבכל שאלה משמעותית, גם שאלת הכלל או הפרט, החופש או הסדר - מה חשוב ממה - תשובה אחת לאלו תמיד: "גם זה וגם זה".
אלא, שהסדר הוא הכלי, וכלים אין לשבור. מציאת האור האישי, החופשי, העצמי, היא מטרה נעלה, אך בלא סדרים ובלא כלים, אורות בלבד, היא תדמה לנשמה בלא גוף, וזו הרי מציאות השמורה בעיקר לשדים...
לכן התשובה 'גם זה וגם זה' מציבה גם זה מעל זה: קודם הכלל והסדר, לאחריו הפרט והחופש, ובשמירת המבנה הנכון של התנועה ניתן גם להגיע בשלום לכל היעדים.
ובפתיחת ספר במדבר, בתחילת ההליכה הארוכה במקום שרף ועקרב, שמירת הסדר היא תנאי פתיחה הכרחי למסע הגדול להכנסת אורו של מקום למדבר(ר' אוה"ח הק' בתחילת פרשת מסעי), בדרך הארוכה לנווה ה', לארץ ישראל, להר ציון וירושלים.
