"לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש"

אחת השאלות שהטרידה את חז"ל ובעקבותיהם את פרשני פרשתנו, היא השאלה מי היה המקושש? שאלה זו תלויה כמובן גם בשאלה מתי אירע המאורע? (עיין ספרי זוטא פיסקא טו ד"ה לב ויהיו ובתוס' בבא בתרא קיט ע"ב ד"ה אפילו).

רש"י מפרש שהאיש חילל את השבת השניה שבני ישראל היו בה במדבר וז"ל: "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו - בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה" (במדבר ט"ו לב). לפירוש זה האיש נשאר אנונימי (אבל עיין ברש"י לבמדבר כ"ז ג ולעומתו ב מצודת דוד יחזקאל פרק כ פסוק יג).

לרמב"ן ברור כי "ולפרשה הזאת סמך אחריה ענין המקושש, כי היה בזמן הזה אחר מעשה המרגלים על דרך הפשט. וזה טעם ויהיו בני ישראל במדבר - כי בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה" (שם). גם הרמב"ן איננו מתייחס לשאלה מי היה.

בגמרא מצאנו מחלוקת עקרונית בשאלת הזיהוי:

לכאורה רבי עקיבא איננו עונה לקושיותיו החמורות של רבי יהודה בן בתירא, ננסה להבין את המחלוקת. לבן בתירא טענה כפולה: א. למה להשמיץ את הצדיק, אביהן של הבנות היקרות שלימדו אותנו פרק בהלכות חיבוב הארץ. ב. אתה מפרש כנגד מגמת הכתוב שהיא להסתיר את זהותו של המקושש.

על טיעונו הראשון, יכול רבי עקיבא לענות כי "מקושש לשם שמים נתכוין". כך הבינו את הדברים בעלי התוס' בשם המדרש וז"ל: "דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים" (בבא בתרא דף קיט עמוד ב ד"ה אפילו).

על טיעונו השני יענה רבי עקיבא שזו דרכו של הכתוב לפרש באמצעות רמזים. זו שיטתו של רבי יוסי בן חלפתא התנא שכתב את "סדר עולם רבה". הקביעה "לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש" 1 משמשת כאבן יסוד בבנין הפרשנות שבנו חז"ל לכתובים. היא זו שעומדת ביסוד הלימוד של חלק גדול משלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם. כלל זה עם חברו "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה) ביחד נותנים בידנו כלי רב עוצמה. שיטה זו מאפשרת לנו להבין מקור אחד באמצעות השוואתו למקור אחר, בו התורה משתמשת באותם ביטויים. הרווח הוא כפול ומשולש, כי הוא מלמד לשני הכיוונים, וברגע שההשוואה היא לגיטימית הרי שהרווחנו "מקור" שלישי חדש והוא, המסקנות הנובעות מן ההשוואה. רבי עקיבא טוען טענה מאוד עקרונית - לך (רבי יהודה) נדמה כי הכתוב כיסה, אין הדבר כך, באמצעות השימוש בביטוי "במדבר" בשתי הפרשיות, הכתוב פירש לנו מי הוא המקושש ומה היה חטאו של צלפחד. גם כבודו של צלפחד נשמר שהרי לשם שמים נתכוין.

עקרון זה חשוב מאוד, שהרי הוא מבוסס על הנחת היסוד שהתורה כולה ניתנה כספר אחד מן השמיים ולאחר מכן כל התנ"ך, שנחתם בנבואתם וברוח קדשם של אנשי כנסת הגדולה, גם הוא ספר אחד שמפרש את עצמו באמצעות מילים מנחות ורמזים בכתובים, המקשרים גם בין פרשיות רחוקות שכל אחת מהן נמצאת במקום אחר או אפילו בספר אחר.

הבה נתפלל כי הקב"ה יזכה אותנו להמשיך וללכת בדרכם של חז"ל לסנגר על כל יהודי ולזכות לגלות את אותם רמזים נפלאים שהעיסוק בהם הוא חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה.

---