כשאנו מזכירים בתפילתנו "רחם על ציון כי היא בית חיינו" (ברכות ההפטרה), אין אנו מתכוונים רק לזיכרונות העבר על ציון, מולדתנו ובית גידולנו שהייתה ליסוד חיינו ותרבותנו, ושעמה אנו קשורים בנחלת גורלנו, אלא בחיי יום-יום, במשך כל שנות הגלות היינו קושרים את כל מערכות חיינו וגורלנו עמה. בצפייתנו ציפינו לקראת עתידנו העומד אחר כתלנו, ועל ההרים נשאנו עינינו לזכות לראות ברגלי המבשר. נראה כיצד רותקה כל מערכת החיים היהודית לעניין 'גבורת הגשמים' ו'תחיית המתים', סביבה.

נזכיר תחילה כמה מאפיינים מפורסמים בקשר הרוחני עם ציון:
א. עם הפנים אל ארץ ישראל
עמידתנו בתפילה הייתה תמיד נוכח ירושלים, כך נבנו כל בתי הכנסת המפוזרים בכל קצות הארץ, ממערב פנו אל המזרח, ומתימן לצפון, ומן הצפון לדרום. הפנים היו תמיד מופנות אל עבר ארץ ישראל. עניין זה למדנו מדניאל שהתפלל נוכח החלונות הפתוחים לכיוון ארץ ישראל, שנאמר: "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם" (ברכות ל, ע"א).

ב. בקיום היומי - בברכת המזון
בסעודתו מזכיר היהודי בברכת המזון את "ארץ חמדה טובה ורחבה", ואת ציון וירושלים, וחותם מקבץ ברכות זה בברכת: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו".

ג. בבניין הבית - בנישואין
בשמחת הנישואין נותנים אפר מקלה בראש חתנים ושוברים את הכוס לזכר החורבן, ללמדנו שאין השמחה שלימה כל עוד ירושלים חרבה, וחותמים בברכה האחרונה: "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה", כביטוי לתקווה ולשאיפה שירושלים, העקרה מבלי בניה, תזכה במהרה להגיע לידי קיבוץ בניה לתוכה בשמחה.
הצדיק ר' לוי יצחק היה כותב בהזמנת הנישואין של צאצאיו, שהחופה תתקיים אי"ה בירושלים ביום פלוני בשעה מסוימת, ובהערת השוליים היה מציין, שאם לא נזכה לכך, תתקיים החתונה בברדיצ'ב במועד הנזכר.

ד. באבל, בקבורה ולקראת תחיית המתים
לא רק נחמת האבלים קושרת אל 'שאר אבלי ציון וירושלים', ולא רק במנהג הקבורה - שהיו שמים עפר ארץ ישראל למראשותיהם של הנקברים. אלא גם תחיית המתים קשורה לארץ ישראל - נוהגים לקבור כשהרגלים מופנות לארץ ישראל (חתם סופר יורה דעה תשובה שלב). מנהג שהוא לפי ה'חתם סופר' מבוסס על הפסוק 'וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ'.

אנחנו נראה את המובן של 'ציון בית חיינו' לעניין הגשמים, נראה שישנה חלוקה מעניינת מאוד ביחס להזכרת גשמים ושאלת גשמים בארץ ובחו"ל, את הזכרת הגשמים בתפילת העמידה 'משיב הרוח ומוריד הגשם' אנחנו מתחילים לומר בשמיני עצרת. להתחלה זו שותפים גם יושבי ארץ ישראל וגם יושבי הגולה, אבל ביחס לשאלת הגשמים שהיא בברכת 'ברך עלינו' ישנו שוני והבדל - בארץ מתחילים לשאול בז' בחשון ואילו בגולה שישים יום בתקופה, וזאת על-פי החלוקה התלמודית הידועה והמוכרת. (תענית י, ע"א). אומנם הרא"ש, אחד מגדולי הפוסקים, רצה לחדש שלפי זה בכל ארץ יבקשו את הגשמים לפי צרכיה כמו בחלוקה בין ארץ ישראל לבבל, אבל רוב הפסוקים דחו את שיטת הרא"ש ונשארה החלוקה של ז' בחשון בארץ ישראל ושישים יום בתקופה - בגולה.

הזכרת גבורותיו של הקב"ה - תלויה בארץ ישראל
שאלה מעניינת נשאל הרב קוק ע"י תושבי ארגנטינה (אורח משפט כד) שאצלם ימות הגשמים מניסן ועד תשרי, כלומר, כשאצלנו קיץ אצלם חורף, ואז הם צריכים לבקש על הגשמים... הם שאלו אותו כיצד עליהם לנהוג שם? קבע הרב קוק ואמר כך: אנו רואים ש'הזכרת הגשמים' מתחילה אצל כולם ביחד, ואכן למה מתחילים כולם ביחד, כל יושבי הארץ והגולה, ואין חלוקה ביניהם? על שאלה זו ענה הרב קוק: מפני שעיקר השבח וההודיה לה' יתברך הוא על ארץ ישראל שם מתגלה גבורתו וגדולתו, לכן 'הזכרת גבורות גשמים' היא שווה בכל המקומות, על פי הזמן והעונה בארץ ישראל. רק ב'שאלת גשמים' חילקו בין ארץ ישראל לבבל, אבל על שאר הארצות, אין לנו חלוקה פרטית.

מכאן אנו מבינים שהתפילה והבקשה היא סביב הציר המרכזי של ארץ ישראל כלומר - יהודים קשרו את גורלם בציון לא רק בתפילות, בברכת המזון או בשמחת הנישואין, אלא בשאלת הקיום בכלל, שזו היא 'הזכרת הגשמים' 'הזכרת גשמים' קשורה ל 'ארץ ישראל'.

'זה לא הגשם שלנו'
נזכיר סיפור נאה שהביא הרב נריה זצ"ל בספרו 'מועדי הראי"ה' (עמ' קלז) בשם הסופר יצחק זיו-אב:
"סיפור זה שמעתי מפיו של מנהיג ציוני, שבשנות ילדותו, בשמיני עצרת, בתפילת הגשם ברוסיה, שאל את אביו בבית הכנסת: "אבא, גשם בחוץ.... למה מתפללים לגשם?...", מתחת לטלית בא קולו של האב: "ילד! זה לא הגשם שלנו..."
קול פסקני היה זה, דוחה כל הרהור שני: "זה לא הגשם שלנו!" סיפור זה קיבל את המשמעות הממשית, רק לאחר הרבה שנים. בתוך מערבולת מדינית הבין הבן כי מבעד למציאות שלו, שבה גם הגשם זר, ראה האב את עולמו הנכון, שאיננו בהישג יד, ובכל זאת קיים! התפילה לגשם שלו, ביטאה השתייכות תת-הכרתית, שהיא מעבר למציאות וחזקה מכל מציאות.

ומזה נבין יפה את המשפט "רחם על ציון כי היא בית חיינו" - מוקד חיינו וקיומנו הוא ארץ ישראל, הזכרת הגשמים מתחילה בארץ ישראל וגם השאלה של ברכת השנים קשורה לארץ ישראל וזו היא המשמעות של "ציון" - "היא בית חיינו".