בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

ממתי יש 'בר מצוה' לגוי?

מעלת ישראל - בנויה על גבי קומת הגוי?

האם מעלת ישראל היא קומה נוספת על גבי מעלת הגוי, או שהיא עולם חדש מן היסוד? בשיעור זה נבחנת השאלה לאור כמה סוגיות: ישראל וגוי שבאו לדין, 'בר מצוה' של גוי, דברים שמותרים לישראל ואסורים לבן נח, מילת מי שאין אמו טמאה לידה. השיעור מופיע בהרחבה בספר 'בית ישי' סימן קז.

undefined

הרה"ג שלמה פישר זצ"ל

ז' מנחם אב התשס"ג
10 דק' קריאה 39 דק' צפיה
ישראל וגוי שבאו לדין
הרמב"ם 1 כותב שאם ישראל וגוי באו לדין, ומדובר בגוי ששומר שבע מצוות בני נח - יש לדון אותם כדיני בני נח. ויש להבין, מדוע מעדיפים את דיני בני נח על דיני ישראל?

ניתן לשאול שאלה כללית, כיצד יש לנהוג כאשר יש שני בעלי דינים שלכל אחד מהם חוקה אחרת? בפשטות, יש למצוא חוקה משותפת וללכת לפיה.

הר"ן בדרשותיו 2 מבאר שיש שני סוגי משפט: משפט היושר האנושי, ומשפט השייך לקדושת ישראל העליונה. משפט היושר האנושי הוא למטרת סידור העולם, שלא יווצר מצב ש"איש את רעהו חיים בלעו", והמשפט השייך למעלת ישראל הוא חוקי התורה. הר"ן מאריך לבאר שמשפט התורה נמסר לשופטים, ומשפט היושר האנושי - למלך:
ולפיכך אני סובר וראוי שיאמן בו, שכמו שהחוקים שאין להם מבוא כלל בתקון הסדור המדיני, והם סבה עצמית קרובה לחול השפע האלהי, כן משפטי התורה יש להם מבוא גדול, וכאלו הם משותפים בין סבת חול הענין האלהי באומתנו ותקון ענין קבוצנו. ואפשר שהם היו פונים יותר אל הענין אשר הוא יותר נשגב במעלה, ממה שהם היו פונים לתקון קבוצנו, כי התקון ההוא המלך אשר נעמיד עלינו ישלים ענינו, אבל השופטים והסנהדרין היה תכליתם לשפוט העם במשפט אמתי צודק בעצמו, שימשך ממנו הידבק ענין האלהי בנו, ישלים ממנו לגמרי סדור ענינן ההמוני או לא ישלים. ומפני זה אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות מה שהוא יותר קרוב לתקון הסדור המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתקון הנזכר היה משלימו המלך, אבל יש לנו מעלה גדולה עליהם כי מצד שהם צודקים בעצמם, רצה לומר משפט התורה כמו שאמר הכתוב: ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק ויחול השפע האלהי בנו...

הר"ן כותב כאן כי "אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני", ואכן מסכת בבא קמא כולה היא חוק, ויש בה הרבה פרטים שאינם מובנים בשכל האנושי. איננו יודעים מדוע בנזקי בור יש פטור על כלים, בנזקי אש על טמון, או מדוע שור תם צריך שמירה מעולה ושור מועד שמירה פחותה. הלכות אלו קשורות למעלתם העליונה של ישראל, אלא שאין להסתפק בהן, כי אז יקומו פורצי גדר ויעשו דברים לא ישרים, ולכן ניתן כח למלך לדון לפי הצורך.

גם בדברי הרמב"ם אנו מוצאים עניינים משותפים בין דיני בן נח לבין דיני המלך, למשל - בן נח נהרג בסיף, וגם כאשר המלך הורג - המיתה היא סיף 3 .

האחרונים האריכו לבאר שגם הלכות 'שבעת טובי העיר' ו'דינא דמלכותא דינא' נובעים מאותו עניין של יושר אנושי. ומה שנאמר "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" 4 מתייחס למעלתם העליונה של ישראל, אבל ודאי שגם אצל הגוים יש חוקה מצד היושר האנושי, שהרי אחת משבע מצוות בני נח היא הדינים. יש לציין כי לדעת הרמב"ן מצות 'דינים' כוללת את כל פרשת משפטים, אולם כל הראשונים חולקים וסוברים שהגוים מחוקקים חוקים לפי היושר האנושי 5 .

זכינו אם כן להבנה, שיש שתי חוקות לישראל. האחת היא חוקה מיוחדת שקשורה למעלתם העליונה של ישראל, והשניה היא מערכת משפט שקשורה ליושר האנושי. מעתה מובנים דברי הרמב"ם שפחתנו בהם, שכאשר שישראל וגוי באים לדין יש לדון כדיני הגוים ולא כדיני ישראל. דיני ישראל נובעים מקדושת ישראל העליונה ואינם שייכים לגוי, ולכן יש ללכת לפי היושר האנושי, המשותף לישראל ולאומות העולם. כמובן, כל זאת בהנחה שאכן דיניהם מתוקנים 6 .

האם יתכן דבר שאסור לגוי ומותר לישראל?
במסכת סנהדרין 7 אומרת הגמרא שלא יתכן דבר שמותר לישראל, אך אסור לגוי: "מי איכא מידי שלישראל שרי ולגוי אסור?" דנו האחרונים האם העובדה שדבר מסוים מותר לישראל היא סיבה לכך שאותו דבר יהיה מותר גם לגוי, או רק סימן לכך. רש"י פירש "שכשיצאו ישראל להתקדש קדושה נוספת יצאו ולא להקל עליהם", ולפי דבריו זהו סימן - אם אני רואה דבר שמותר לישראל אז ברור שהוא מותר גם לבן נח, שאם הוא אסור לבן נח - להיכן נעלם האיסור לישראל? הרי קומת הגוי נמצאת גם אצל הישראל? הבנה זו מבוססת על ההנחה, שקומת הישראל בנויה על גבי קומת הגוי.

'בר מצוה' של גוי
הרא"ש בתשובה כתב ששיעור גדלות של תינוק הוא הלכה למשה מסיני. אולם, החתם סופר 8 האריך לבאר ששיעור הגדלות אצל בני נח לגבי עונשין תלוי בכל אחד לפי דעתו. לפי דבריו כתבו אחרונים 9 , שכל ילד יהודי שעדיין אינו בר מצוה אבל יש לו דעת חייב במצוות בני נח, שהרי הן משותפות גם לישראל. אמנם, ביחס לעונש יש פסוק מיוחד שממעט את הקטן, אבל עצם החיוב בשבע מצוות בני נח קיים גם אצל ישראל קטן אשר יש לו דעת.
גם דברי אחרונים אלו מיוסדים על ההנחה, שקומת הישראל בנויה על גבי קומת הגוי.

ראיה נוספת ליסוד זה ניתן להביא מהגמרא בכתובות 10 . הגמרא אומרת שגוי קטן מטבילים אותו על דעת בית דין, וכשהגדיל הוא יכול למחות. ושאלו הראשונים, מתי נעשית מחאה זו? לפני שהגדיל אין לה כל ערך, ואחרי שהגדיל - הגרות כבר תפסה! האם מחאה זו היא רק ברגע המעבר? ביאר התוספות רי"ד, שהגדיל פירושו שהגיע לכלל דעת אך לא לכלל גדלות. לאור דברינו, מובן מדוע זהו הזמן המתאים ביותר למחות: בשלב זה יש לו את הקומה הראשונה של הגוי, אבל עדיין לא הגיע לקומה השניה שתלויה בגיל.

דין בני מעיים ומפרכסת
במסכת חולין 11 מובאים דברי ריש לקיש, שכאשר שוחטים בהמה ונחתך הקנה נחשבים כל קני הנשימה כתלושים, וממילא הבהמה מותרת באכילה כדין כל בהמה שחוטה. על כך אמר ר' אחא בר יעקב, שהבהמה מותרת רק לישראל, אבל אסור לתת לגוי מבני המעיים, שהרי לגביו אין משמעות לשחיטה, ואם כן קיים אצלו איסור של אבר מן החי. הגמרא מקשה על כך כיצד יתכן דבר שמותר לישראל ואסור לגוי? והיא מביאה ברייתא שאומרת במפורש שהבני מעיים מותרים גם לגוי, ודוחה את דברי רבי אחא בר יעקב מההלכה.

אולם הרמב"ם 12 פסק את האיסור, נגד מסקנת הגמרא, ומבאר הלחם משנה שהרמב"ם נקט שזו מחלוקת סוגיות. הוא מביא את קושיית התוספות במקום שתמהו על קושיית הגמרא, הרי בסוגיא במסכת סנהדרין שאלה הגמרא כיצד יתכן שאשת יפת תואר מותרת לישראל ואסורה לגוי, וענתה "שאני יפת תואר דגוים לאו בני כיבוש נינהו", כלומר ההבדל בין ישראל לגוי אינו עקרוני, אלא שלגוים אין מציאות של אשת יפת תואר. מעתה אפשר לומר גם ביחס לשחיטה, שהגוים אינם בני שחיטה ולכן לא שייך אצלם ההיתר! אותה שאלה נשאלת גם ביחס לבהמה שמפרכסת לאחר שחיטתה, שהותרה לישראל ואסורה לגוי. התוספות לא השיבו על שאלתם ונשארו ב'צריך עיון', והלחם משנה ביאר את שיטת הרמב"ם שלפיו זו מחלוקת הסוגיות, ולפי הסוגיא בסנהדרין מפרכסת ובני מעיים אסורים לבני נח. ויש להבין, מהי נקודת המחלוקת? מדוע הגמרא בחולין אינה מקבלת את סברת הגמרא בסנהדרין, שכיון שהגוים אינם בני שחיטה - ההיתר כלל לא שייך אצלם?

בהמשך שואלים התוספות שאלה נוספת. אצל גוי אין הבדל בין שה לחזיר, ובשניהם קיים איסור אבר מן החי; אולם, בגמרא מבואר שלישראל איסור אבר מן החי קיים רק בבהמה טהורה! ועונים התוספות שסוף סוף, גם הישראל אינו אוכל. ויש להבין, מהו פשר התירוץ? מה בכך שהישראל אינו אוכל, מכל מקום כיון שיש איסור אבר מן החי לגוי, להיכן הוא נעלם אצל הישראל?

סברת התוספות, כמו גם שיטת הגמרא בחולין לפי הרמב"ם, מיוסדים על ההבנה שההיתר לישראל אינו סימן להיתר לגוי, אלא סיבה. כך מבינים האחרונים את דברי רש"י 13 שגוי מותר בבהמה מפרכסת "שחיטה מכשרה ליה לבן נח מיגו דמכשרא ליה לישראל ". כיון שמפרכסת הותרה לישראל ממילא הותרה לבן נח, כדי שלא תהיה אפליה ביניהם. מעתה מובנים דברי התוספות, שכיון שבהמה טמאה אסורה גם לישראל אין כל אפליה בין ישראל לגוי, וכן מובנים דברי הלחם משנה, שהרמב"ם למד שיש מחלוקת סוגיות ביחס לכלל זה: לפי הסוגיא בחולין ההיתר לישראל הוא סיבה להיתר לגוי, ולכן עצם העובדה שבני המעיים מותרים לישראל היא סיבה להתירם לגוי, ואין זה משנה מהי סיבת ההיתר לישראל; אולם לפי הסוגיא בסנהדרין, שכמותה פסק הרמב"ם, ההיתר לישראל הוא רק סימן להתיר לגוי, כי קומת הישראל בנויה על גבי קומת הגוי, אבל כאשר ההיתר לישראל אינו שייך אצל הגוי, כמו בבני מעיים שההיתר נובע מדין שחיטה, אין סיבה להתיר לגוי.

כיצד נתרץ את שאלת התוספות ביחס לבהמה טמאה, אם נבין שכל ישראל הוא 'גוי פלוס', והכלל 'מי איכא מידי' וכו' משמעותו סימן ולא סיבה? נראה שהתשובה היא פשוטה, שהטעמים שאומרת הגמרא לכך שאין איסור אבר מן החי בבהמה טמאה אצל ישראל אינם עקרוניים אלא הם טעמים צדדיים- 'כל מי שבשרו מותר אברו אסור וכל מי שבשרו אסור אברו מותר', וטעם נוסף - אין איסור חל על איסור, ובהמה טמאה כבר אסורה. כיון שכך, אין ללמוד מכך שלישראל מותר שיהיה מותר גם לגוי.

סתירה בשיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם 14 :
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון... הוסיף לנח אבר מן החי, נמצאו שבע מצוות. וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, נצטווה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית. ויצחק הוסיף מעשר והוסיף תפילה אחרת לפנות היום. ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית. ובמצרים נצטווה עמרם במצוות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו:

הרמב"ם כותב כאן כי ישראל מחוייבים בשבע מצוות בני נח מצד היותם בני נח, והדברים תואמים את מה שביארנו בשיטתו, שקומת הישראל בנויה על גבי קומת הגוי.

אולם, במקום אחר כותב הרמב"ם אחרת. שנינו ביחס לגיד הנשה "בסיני נאסר, אלא שנכתב במקומו" 15 . פשטות הדברים היא שבימי יעקב גיד הנשה כלל לא נאסר, אבל בפירוש המשניות פירש הרמב"ם אחרת:
ושים ליבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר מסיני נאסר, לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים אותו או עושים היום אין אנו עושין אלא במצוות הקב"ה על ידי משה רבינו עליו השלום, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי... וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו עליו השלום, הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני, וכל אלו מכלל המצוות:

דברי הרמב"ם קשים מצד עצמם, ואין כאן המקום לדון בדברים 16 ; מכל מקום, הם סותרים את דברינו, ולפיהם כל מה שהיה לפני מעמד הר סיני התבטל.

מילת מי שאין אמו טמאה לידה
למדנו במסכת שבת 17 :
אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמונה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו. אמר ליה אביי דורות הראשונים יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה! אמר ליה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה.

ופירש רש"י: כל שאיו אמו טמאה לידה - כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה, אין בנה ממתין עד שמונה אלא נימול לבד. דורות הראשונים - מאברהם ועד מתן תורה שניתנה מילה ולא נהגו טומאה.

בהמשך אומרת הגמרא שכל מי שנימול לשמונה מילתו דוחה את השבת, ומי שאינו נימול לשמונה אין מילתו דוחה את השבת. אולם הרמב"ם פסק שמי שאין אמו טמאה לידה - נימול לשמונה ואינו דוחה את השבת, ושואל הראב"ד הרי דבריו הם נגד מסקנת הגמרא, ותירץ שהרמב"ם הסתפק אם הלכה כרב אסי או כאביי, ולכן הלך לחומרא לכאן ולכאן. גם ר' חיים מאריך להסביר את הרמב"ם בשני תירוצים, ובתירוץ השני הוא כותב שהרמב"ם למד בצורה מחודשת את קושיית אביי "דורות הראשונים יוכיחו". רגילים להבין שכוונת הקושיא היא שדורות הראשונים יוכיחו בתורת ראיה, שהרי אצלם לא היתה טומאת לידה ואף על פי כן נימול לשמונה; אולם לדברי ר' חיים, הרמב"ם מסביר את את הטענה אחרת: שתי מילות יש, מילת סיני ומלת אברהם. אמנם מילת סיני תלויה בטומאת לידה, אבל להיכן נעלמה מילת אברהם? מצד מילת אברהם צריך גם מי שאין אמו טמאה לידה להימול ביום השמיני! ועל כך התשובה היא "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה". הרמב"ם פסק כקושיית אביי, שהרי לשיטתו בדין בני מעיים לא אומרים "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה", ולכן כולם נימולים בשמיני ואינם דוחים את השבת.
הסברו של ר' חיים אינו תואם את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, שאחרי שניתנה תורה אנחנו חיים רק מסיני.

לגוף דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, איני יודע מדוע התאמצו המחברים לקיימם ולראות בהם יסוד אמוני, הרי אותו אלוקים שציווה אותנו בסיני ציווה גם את אברהם ויעקב, ומדוע אנו חייבים להצטצמם רק בתורה שניתנה בסיני?

איסור בשר מן החי
במסכת חולין נחלקו אמוראים בפירוש הפסוק "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" 18 . לדעת ר' יוחנן פסוק זה עוסק בבשר מן החי, ולדעת ריש לקיש - בבשר טריפה, ולשיטתו איסור בשר מן החי נובע מאיסור אבר מן החי. התרגום מתרגם כשיטתו של רבי יוחנן "ובשר דתליש מחיותא". ההלכה היא כר' יוחנן, ולכן אדם שאוכל כזית אבר מן החי וכזית בשר מן החי לוקה שתים, כי אלו הם שני איסורים שונים.

הרמב"ם כותב שגוי אסור גם בבשר מן החי, וקשה - הרי הוא פסק כר' יוחנן שאיסור זה נובע מ"ובשר בשדה טריפה", ולגוי אין איסור טריפה! כבר הרמב"ן והרשב"א העירו שהרמב"ם מסתמך על גמרא מפורשת, שאומרת שאצל גוי איבר מן החי כולל גם בשר מן החי ואצל יהודי לא. כיצד נבין זאת? האחרונים פלפלו בדבר, וכתבו שגדר האיסור של אבר מן החי אצל יהודי וגוי הוא שונה, אבל אני הצעתי שאיסור אבר מן החי אצל גוי נובע מהמשך הפסוק. רש"י ותוספות התקשו בביאור סוף הפסוק "לכלב תשליכון אותו", שכן הגמרא מאריכה מה לומדים מהפסוק, אבל היא לא מתייחסת לשאלה מה לומדים מהמילים הללו! ודוחק לומר שהפסוק נצרך רק כדי ללמד את דרשת חז"ל שיש שכר לכלב 19 . ונראה שהרמב"ם הבין שהפסוק נצרך לעצמו. לגבי נבילה אומרת התורה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", אבל כאן אומרת התורה "לכלב תשליכון אותו", כלומר - דוקא לכלב, אך לא לגוי! וכאן יש לדון באיזה איסור מדובר. פירוש אחד לפסוק 'ובשר בשדה טריפה' הוא בשר טריפה, אבל לא יתכן שטריפה אסורה לגוי, שאם נבילה מותרת לגוי קל וחומר טריפה שהיא 'אתחלתא דנבילה' כמו שכתב הרמב"ם. הפירוש השני לפסוק הוא הפירוש של התרגום ורבי יוחנן, שהוא עוסק בבשר מן החי, וכאן אומרת התורה - דוקא לכלב תשליכון אותו, אבל לא לגוי. לעניות דעתי כך פירש הרמב"ם את הגמרא בחולין, שלא כפירוש רש"י ותוספות מהם עולה שהאיסור של הגוי נובע מאיסור אבר מן החי.


^ 1 הלכות מלכים פרק י, הלכה יב.
^ 2 הדרוש האחד עשר.
^ 3 עיין הלכות מלכים פרק ג הלכה ח, ופרק ט הלכה יד.
^ 4 תהלים קמז, יט – כ.
^ 5 והאריך בכך הרמ"א בתשובותיו, סימן י'.
^ 6 בדרוש הארכנו לבאר שיש שני קומות למעלת ישראל על פני העמים (על המעלה העליונה אין חולק, החידוש כאן הוא שיש גם קומה תחתונה משותפת).
^ 7 נט ע"א.
^ 8 יורה דעה, סימן שי"ז.
^ 9 האור שמח, ר' יצחק אלחנן ועוד.
^ 10 יא ע"א. יש לציין שהחלקת יואב טען שמגמרא זו מוכח נגד היסוד הנ"ל, אבל כפי שנראה משם ראיה.
^ 11 חולין לג ע"א.
^ 12 הלכות מלכים פרק ט, הלכה י"ג.
^ 13 קב ע"א ד"ה במאי.
^ 14 הלכות מלכים ט, א.
^ 15 סוף פרק שביעי במסכת חולין. בגמרא בדף ק ע"ב.
^ 16 ישנם שני קשיים עיקריים בדברי הרמב"ם: הם דוחק בלשון המשנה, וכן הגמרא בדף צ אומרת במפורש לא כך. ועיין בהקדמת 'תרומת הכרי' וכן בדברי העמודי אור, ודבריהם אינם מובנים. אמנם יש אפשרות לבאר את הגמרא לשיטת הרמב"ם על פירוש הרשב"א.
^ 17 קלה ע"א.
^ 18 שמות כב, ל.
^ 19 עיין רש"י שם.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il