ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
גם הגר"ש עמאר יעביר שיחה בסופ"ש ההכנה לר"ה. שריינת מקום?

שיחת מוצאי שבת פרשת כי תצא תשע"ז

חיים מתוך הדרכה אלוקית

האחדות בישראל ◆ דרוש וקבל שכר ◆ מצוות שילוח הקן ◆ מתן שכרן של מצוות ◆ העול הטוב של המצוות
מוקדש להצלחת
עם ישראל וצבא הגנה לישראל.
לחץ להקדשת שיעור זה
האחדות בישראל
קראנו השבת את פרשת כי תצא. נאמר בפרשה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא, י), 'כי תצא' זה לשון יחיד. כלומר, למרות שמדובר כאן על יציאת האומה למלחמה התורה לא משתמשת בלשון רבים המתארת הרבה פרטים רבים, אלא זו לשון של כלל. אומר השם משמואל: מתי מנצחים במלחמה - כאשר כל העם מאוחד. כאשר כל העם מאוחד הוא גם מקיים את כל המצוות בשלמות, כי יש מצוות שרק כהנים יכולים לקיים ויש מצוות שרק ישראלים יכולים לקיים ולא כהנים, ויש מצוות לציבור. רק כלל ישראל ביחד יכול לקיים את כל המצוות כולן. כאשר כל ישראל מאוחדים וכל אחד מקיים את המצוות בשם כלל ישראל, אז רמ"ח האברים של האומה מקיימים את רמ"ח המצוות ואז שורה שכינה על ישראל. אז "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י). זאת אומרת ששם ה' נקרא על כלל ישראל, כשכלל ישראל פועל יחד אז, "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ".

דרוש וקבל שכר
הפרשה ממשיכה: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (דברים כא, יח) אומרים חז"ל (סנהדרין עא ע"א) שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב בתורה - דרוש וקבל שכר. מסביר מרן הרב את העומק של 'דרוש וקבל ושכר', וכי הכוונה שיהיו דרשות בישיבה? אלא ודאי שהכוונה היא שהדרישה הזו פועלת. התורה מצווה מצוה מיוחדת במינה, שהיא עצמה מונעת את המציאות של בן סורר ומורה. זו מדרגה עוד יותר גבוהה מאשר תיקון דברים אחרי הקלקול, התורה מונעת מראש את הירידה. מי שקורא את הפרשה הזו, כלל ישראל יודע, שאוי ואבוי אם תהיה מציאות של בן סורר ומורה ואז אין בן סורר ומורה. הפרשה הזו פועלת שזה לא יהיה.
נקרא מלשון הרב:
תוכן הדברים הוא שהתורה צריכה שתוכר תועלתה ביותר בתור הגנה, כלומר הסרת האפשרות שיהיה היזק בא, שזו הדרך המעולה שברפואה. מה שאין כן ברפואה שבאה אחר המכה. ועל קלקול שכבר קלקל האדם את אורח חייו, והתורה צריכה שתתייחס לכלל התיקון ולא לקלקול. על כן אמרה התורה: "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ" (שמות טו, כו) מניעת המחלה מראש.
הרב כאן מביא דבר יפה מאוד ואומר: 'על כן דברי תורה מותר להגן על ידם ואסור להתרפאות בהם'. יש הלכה ברמב"ם בהלכות עבודה זרה (פרק יא, יב), וכן בשולחן ערוך, יורה דעה (קעט ח, י) שאם אדם חולה אסור להגיד פסוק על מחלתו, כי אסור להתרפא בדברי תורה. אבל אם רוצים להגיד תהילים שלא תהיינה מחלות מותר. מותר להגן בדברי תורה ואסור להתרפאות בהם, 'שמוריד בזה כבוד התורה'. כדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה: 'והגנה זהו יסוד החיים. כל דברים המעולים באמת, ניכר חסרונם רק בהעדרם ולא כל כך במציאותם'.
הרב אומר כאן דבר חשוב מאוד. לא מרגישים את המעלה של הדברים הכי חשובים אלא כשהם חסרים. למשל אויר. אם יש אויר לא מרגישים שזה משהו מיוחד, אבל אם אין אויר אי אפשר לחיות. כך גם אם אין מים אי אפשר לחיות, אבל אם יש מים, זה נראה לנו דבר הכי בסיסי הכי מובן מאליו.
כותב הרב:
הדברים המעולים באמת ניכר חסרונם רק בהעדרם ולא כל כך במציאותם מפני שמגינים שלא תאונה הרעה. אבל הדברים שהם תהו, אין היכר כי אם בהוויתם. אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. משום כך אין לקבל שכר על שמלמדים תורה לאחרים. 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א), כמו מבריח ארי מנכסי חברו.
אם אדם מבריח ארי מנכסי חברו, אפילו שהוא עושה מאמץ גדול מאוד להבריח את האריה, הרי זה לא פשוט להבריח אריה, ניסתם פעם... האדם הציל לחברו את כל העדר כי האריה היה טורף את כל העדר, והוא עמד מול האריה והבריח אותו, בכל זאת לא מגיע לו שום שכר, כיוון שהוא רק מנע היזק, הוא לא עשה מעשה חיובי. כך גם למלמד התורה אסור לקבל שכר כי הוא מבריח ארי, הוא מסלק צרות, התורה היא מגנת. הפרשה הזו היא מיוחדת במינה שהיא מסלקת את הצרה מראש, היא לא אומרת איך להתמודד עם בעיה שנוצרה, אלא היא מונעת.

מצוות שילוח הקן
אנחנו ממשיכים הלאה למצוות שילוח קן ציפור. נאמר בתורה:
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כב, ו).
אומרת המשנה במסכת ברכות (פרק ה, ג): האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקים אותו. הגמרא נותנת שתי הסברים, הסבר אחד הוא: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. מה הפירוש הזה - האדם אומר שהקב"ה מרחם על הציפור, והרי יש עוד בעלי חיים, ודווקא פה התורה מצווה משהו רק על ציפורים, אז מעשה בראשית האחרים מקנאים.... למה רק לגבי ציפורים יש מצווה כזו? לכן אסור להגיד בלשון הזו 'על קן ציפור יגיעו רחמיך', כלומר כמו שרחמת על קן ציפור כך תרחם עלינו. זאת אומרת שלולי שהיה מטיל קנאה היה מותר להגיד את זה. מסביר הרב מה הבעיה העמוקה של מטיל קנאה במעשה בראשית. בעצם האדם אומר שיש ברואים שהקב"ה מעדיף אותם על פני אחרים, שיש מדרגות בעולם, לא כולם שווים לפני הקב"ה, לא כולם אותו דבר. זה יכול להביא את האדם לידי גאווה, כי יש מדרגות ומסתמא הוא הכי טוב. אם יש מדרגות בעולם ויש טובים ויש פחות טובים, אז כל אחד חושב שהוא מהטובים. צריך לדעת שהקב"ה טוב לכל. "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט). זה שהאדם חושב שדווקא הוא אהוב לפני ריבונו של עולם יכול להביא לקלקולים אישיים.
ביאור שני יש בגמרא, 'זה שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות'. גם זה מסביר הרב: מידותיו של הקב"ה הן מושלמות. מידת רחמים שלא מכוונת על ידי השכל הישר שמדריך מתי לרחם ומתי לא לרחם, היא מידה רעה מאוד. אם אדם מרחם על אכזרים הוא אכזרי, הוא מרחם על אנשים שפוגעים בכולם ועל ידי זה כולם נפגעים כי הוא מרחם עליהם.
משני הביאורים של חכמים אנחנו שומעים כאן שני צדדים. קיצוניות לצד אחד: הקב"ה מרחם, מידת הרחמים היא מידה אלוקית, הוא עושה את מידותיו של הקב"ה רחמים. זאת אומרת שעל כולם צריך לרחם, גם מי שלא מגיע לו רחמים, גם מי שאסור לרחם עליו. זה איום ונורא, זה יכול לעשות הרס בעולם. מצד שני: להבדיל בין אחד לשני זה להטיל קנאה במעשה בראשית. לרחם על כולם ולעשות השוואות בלי להבדיל, זה איום ונורא, וגם לעשות הבדלות ומשוא פנים זה לא נכון.
מידת הרחמים היא לא שלמות, היא צד אחד, ויש מידת הדין מצד שני. כשיש איזון בין שתי המידות זה הכיוון הנכון, מידת האמת. מידת האמת שוקלת, יש מקום לרחמים יש מקום לדין, כל מקום לפי עניינו. הקב"ה מעל המידות, להגיד שמידת הקב"ה היא רחמים זה מעוות את האמת המוחלטת שמעל כל המידות. הקב"ה אין מידותיו רחמים אלא גזירות. כאשר הוא מרחם זה מפני שזה נכון וצודק, וכאשר הוא לא מרחם אז זה נכון וצודק.
ספרתי פעם, מה שמורנו ורבינו הרב צבי יהודה סיפר לי באופן אישי. הוא היה בהספד על אחד הגדולים ובתוך ההספד המספיד הזכיר שהגדול הזה, הוא לא כמו זה שהאהבה קלקלה אצלו את השורה... הרב צבי יהודה הבין שהוא מתכוון לרב קוק, שהרב קוק אהב את כולם, וכאילו האהבה אצלו קלקלה את השורה, ובגלל האהבה הוא טשטש את הקלקולים שיש אצל אנשים, כאילו נתן לזה לגיטימציה. הרב צבי יהודה אמר לי שמאוד צרם לו הדיבור הזה, מאוד הכעיס אותו, מה הוא מכניס לתוך הספד על אחד הגדולים ביקורת על הרב?! זה היה כמה שבועות לפני ג' אלול, ואז הגיע ג' אלול, שלפעמים יוצא בפרשת כי תצא, והוא אמר 'שהרב זצ"ל הלך בדרכי ה' באהבת ישראל שלו, שהאהבה שלו הייתה גזירות. מי שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים משתקים אותו, כי זה אסור, ומרן הרב שהיה דבוק בריבונו של עולם, והלך בדרכו של הקב"ה, מי שאומר שהרחמים שלו לא היו גזירות, משהקים אותו!!' אצל הרב היה הכול מתוך שיקול דעת.
פעם אחרת, כשהייתי צעיר בישיבה, שאלתי את מורנו הרב צבי יהודה, הרי גם הרב'ה מהוסיאטין היה אוהב ישראל גדול, אהב את כולם. ספרתי לו סיפור, שהרב'ה מהוסיאטין שמע שהחיילות אפילו מדליקות נרות חנוכה ומאוד התפעל מזה. אז אמר לי הרב צבי יהודה 'יש הבדל, שם זה לב טוב. אצלנו זו חכמה, האהבה נובעת מחכמת התורה' אחר כך ראיתי שאלו דברים של הרב בספר אורות. אהבת ישראל היא חכמה עמוקה, זה לא איזה רגש טוב, יש אנשים שאוהבים את הבריות, אבל לא מתוך התבוננות שכך נכון לעשות, כשזה בא מתוך התבוננות יודעים גם את הגבולות, אבל שלאדם יש לב רחום כזה וזו נטיית נפש, הוא עלול לאהוב את כולם, בזמן שצריך ובזמן שלא צריך. בסך הכול זו מידה טובה להיות אוהב את הבריות, הנזק שיכול להיווצר מאהבה גדולה הוא לא כל כך גדול כמו הנזק משנאה לבריות, זו תכונת נפש חיובית, אבל לכל תכונת נפש צריך להיות גבול. גם להשפיע שפע טוב צריך גבול. אם הקב"ה יוריד גשמים בשפע, בלי גבול, זה מבול. למרות שה' משפיע שפע. מידותיו של הקב"ה גזירות, הרחמים של הקב"ה זה גזירות, זה שקול, זה ענייני. וכך גדולי ישראל ההולכים בדרכו של ריבונו של עולם.

מתן שכרן של מצוות

המדרש אומר (דברים רבה ו, ב):
"אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע" (משלי ה, ו) מהו אורח חיים פן תפלס? אמר רבי אבא בר כהנא: אמר הקדוש ברוך הוא: לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה כענין שנאמר: "וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים" (ישעיה מ, יב)
אל תמדוד איזו מצווה יותר חשובה ואיזו פחות. הקב"ה לא גילה מתן שכרן של מצוות. אומנם שתי מצוות הקב"ה כן גילה מתן שכרן, קן ציפור, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב, ז) וגם בכיבוד הורים התורה אומרת: "למען ייטב לך" (דברים ה, טו). קן ציפור זו מצווה קלה שבקלות וכיבוד הורים זו מצווה גדולה וחמורה מאוד, שהוקש כבודם לכבוד המקום, ובשתי המצוות התורה אומרת: למען ייטב לך והארכת ימים.
שואל על זה המהר"ל: חז"ל אמרו שהקב"ה לא אמר מתן שכרן של מצוות כדי שיקיימו את כל המצוות, כי אם אדם לא יודע מה חמור ומה קל, הוא מקיים את כולן, לכן הקב"ה לא גילה מתן שכרן של מצוות. והנה כאן כתוב השכר של מצוות קן ציפור, מסביר המהר"ל שבאמת אין כאן גילוי שכרן של מצוות, לא גילו כאן מה מתן שכרה של מצות קן ציפור, רק מתן השכר על הטרחה, לא על המצווה בעצמה. על טרחה קטנטנה שיש כדי לקיים מצוות קן ציפור, הקב"ה אומר למען ייטב לך והארכת ימים. תעשה קל וחומר, אם אתה טורח ומתאמץ יותר במצווה, על אחת כמה וכמה.
כיוצא בזה כתוב: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" (דברים יב, כג). אומרת המשנה במסכת מכות (ג, טו) הרי קל וחומר, דם שנפשו של אדם קצה ממנו, הרי מי אוכל דם.. על זה אומרת התורה 'רק חזק לבלתי אכול הדם', אם לא תאכל את הדם אתה חזק, התורה אומרת לו יישר כוח, אז גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתם, על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות! כך המשנה אומרת. אם אדם מתגבר ולא נכשל בעריות ח"ו, הוא זוכה לו ולדורותיו וכו'. מה גילתה כאן התורה - את השכר על המאמץ. לא אכלת את הדם - חזק ואמץ. נשמרת בעבירה שנפשו של האדם נמשך אליה - על ההתאמצות הגדולה תקבל שכר עצום. לעשות את רצון ה' זה להתחבר אל הבלתי מוגבל, לכן השכר הוא בלתי מוגבל. על המאמץ התורה גלתה לנו את השכר, אבל השכר על עצם המצווה התורה לא גילתה.
שואל המהר"ל: הרי כתוב (פאה א, א): 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ותלמוד תורה כנגד כולם!' אז על תלמוד תורה מקבלים יותר, הנה התורה מגלה את שכר המצווה?! אומר המהר"ל: לגבי תלמוד תורה זה נכון, אבל תלמוד תורה זה מחוץ לעניין. השכר על שאר המצוות התורה לא גילתה, השכר על מצוות לימוד התורה גלתה שהוא יותר משכר המצוות כולן . כלומר, אדם שעמל ולומד את התורה, השכר באמת כנגד כל המצוות כולן.
חז"ל אמרו (אבות ב, א): 'הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה', הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר איזה שכר מצווה ידוע לאדם - יש מצוות שאנחנו יודעים שיש עליהם עונש אחר מאשר על מצוות אחרות. אם אדם מבטל את מצוות הפסח חייב כרת וכן מצוות מילה. אלו שתי מצוות עשה היחידות שיש עליהן עונש, בדרך כלל על לא תעשה יש עונש, ועל מצוות עשה אין עונש אלא שהוא הפסיד את השכר. אז אפשר לעשות חשבון, אם מבטלים את המצוות הללו, העונש כל כך חמור עונש כרת, אז אם אתם מקיימים את המצווה מבינים איזה שכר גדול יש עליה. יש מצוות שאפשר לעשות איתן חשבונות. אם האדם יודע שביטול המצווה זה מוות, אז הוא יודע שקיומה זה חיים נפלאים... או למשל לצד השני, שכר עבירה כנגד הפסדה, אדם יודע שעל חילול שבת יש עונש חמור מאוד, זאת אומרת שעל שמירת שבת יש שכר עצום! לעומת זאת, יש מצוות שהעונש עליהם הוא רק מלקות, כנגד זה אפשר לשקול את השכר על קיום המצווה. אם האדם שמר על מצוות לא תעשה שעונשה מלקות, יש שכר על כך, 'ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצווה' (קידושין לט ע"ב), אדם התגבר ולא עשה עבירה, לא שלא הזדמן לו לעשות עבירה, אלא הזדמן והוא התגבר, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה. ההתגברות היא קיום של עשיית מצווה.
המאירי מסביר את המשנה הזו קצת אחרת. הוא אומר שגם הפירוש של הרמב"ם שאפשר לעשות חשבונות הוא נכון. אבל בפשט המילים של המשנה הוא מסביר, שהאדם צריך לחוש את הדברים בפועל: האדם הולך לקיים מצווה, שיחשוב שאם הוא לא יקיים את המצווה הזו, כאילו הפסיד הון עתק. עמדה לפניו הזדמנות יוצאת מהכלל והוא איבד את זה. לחוש, שהאדם ידע מה קורה כשהוא מפסיד מצווה. וכן לצד השני, שכר עבירה כנגד הפסדה, עומדת לפני האדם עבירה שיש חשש שיעשה אותה, הוא צריך לדעת שהוא בסכנת מוות, בסכנת העונש, לחוש את העונש. אם אדם התגבר ולא עבר את העבירה, כאילו הורידו אותו מעמוד התליה. ניצל מהחומרה של מעשה העבירה. לחוש שהעבירה צמודה לעונש, העונש עומד לפניך, לא העבירה.
יש אנשים שחשים את התחושות האלו בפועל. מספרים על אביו של ר' חיים סולוווי'ציק, ר' יושע בער, שהיה ירא שמים מאוד. הבת שלו סיפרה שבחודש אלול אי אפשר היה לדבר אתו, כאילו מחר הוא עומד לפני בית דין שמאשימים אותו בחיוב מיתה, היה מתוח כל חודש אלול, אימת הדין הייתה עליו. הרבנים בשעתו לא היו מתפרנסים באופן מסודר, הם היו מקבלים כסף מאנשי הקהילה... לאחד הייתה שמחה אז בזמן השמחה היה נותן לרב משהו וכו', הגבירים הגדולים היו נותנים לרב מתנת יד גדולה, לפעמים היה אפשר לחיות מזה חודש ימים. פעם בחתונה של עשיר אחד, הוא נתן לר' יושע בער מעטפה עם כסף שמספיק לחמישה חודשים. העניים הכירו את ר' יושע שליבו רחום ואם מבקשים ממנו הוא עוזר מאוד. אז אחד העניים ניגש אליו אחרי החופה, בא ואמר: אני צריך לחתן עכשיו בת ואין לי כסף, אולי הרב יכול לעזור לי... הוציא הרב את המעטפה ונתן לו. הגביר ראה את זה והזדעזע, אמר לרב: נתתי לרב כזה סכום גדול, למה הרב נתן לעני את הכול, אמר לו הרב: לא יכולתי לעשות דבר, זה היה כמו שעומדים מעלי עם רובה ואם אני לא נותן לו הורגים אותי, זה היה פיקוח נפש, לא יכולתי... הייתה לו מידת היראה. זה מה שהמאירי אומר, כשעומדת לפני אדם עבירה, הוא צריך לראות את העונש לנגד עיניו. אם לא עשה עבירה זה כאילו שיצא מבית הדין זכאי.

העול הטוב של המצוות
מכאן נעבור למדרש (דברים רבה ו, ג):
"כִּי לִוְיַת חֵן" (משלי א, ט) אמר רבי פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כב, ח), אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך, שנאמר: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ" (שם ו, ט) אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך, שנאמר: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז" (שם כב, יא), אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך, שנאמר: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז), ואם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך, שנאמר: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י), ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר: "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם" (שם ט), ואם קצרת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" (שם כד, יט), אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך, המצות מלוות אותך מנין שנאמר: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ" (שם כב, ו)
המצוות מלוות אותנו לכל מקום. המדרש מלמד אותנו איך צריך להסתכל על המצוות. "כִּי לִוְיַת חֵן" (משלי א, ט) לא כמו קרח שטען הפוך כנגד משה: מה שאדם עושה לוקחים לך. אתה מגדל קצת פירות, בא הכהן ולוקח. עושה עיסה לוקחים לך... אפשר להסתכל על העול הקשה של המצוות, האדם בונה בית, צריך לקנות מזוזות, לבנות מעקה, קונה בגדים, צריך לבדוק שאין בזה שעטנז.... אבל המדרש מלמד אותנו איך נכון להסתכל על המצוות. יש אנשים שהמצוות הן עול בשבילם. מחפשים קולות לכאן ולשם. הם לא מבינים את המשנה 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' (אבות ו, יא), האם המצוות הן לזכות את ישראל, שכל דבר שהם עושים זה אסור וזה אסור... זה לזכות את ישראל?! בא המדרש ואומר: איזה יופי, אתה בונה בית, עושה משהו גשמי, אתה יכול לקדש אותו, אתה שם בו מזוזה והבית מקבל תוכן מיוחד במינו.
מצוות עשה מלוות את האדם ומרוממות אותו, אבל מצוות לא תעשה לכאורה לא מקדמות את האדם, שהרי בהן האדם רק לא נכשל. אם המדרש היה מביא רק מצוות עשה, הייתי אומר: עוד מצווה ועוד מצווה, האדם מתקדם ומתרומם על ידי המצוות. אבל המדרש מביא גם מצוות לא תעשה. אפשר להבין את זה בשתי פנים: המצוות שומרות על האדם כל הזמן, האדם יכול ליפול ולעשות לעצמו דברים המזיקים לו והתורה מונעת את האדם. אם לא התורה הייתה מכוונת את האדם הוא היה נופל. ואפשר להגיד כמו שאמרתי מקודם: אם האדם מתאמץ שלא לעבור עבירה זה קיום רצון ה'. זה לא רק אי עשיית עבירה, אלא זה קיום בפועל. האדם בוחן את הבגד שאין בו איסור, הוא מקיים בזה את רצון ה'. גם בלא תעשה יש קיום. לא רק במצוות עשה. אם זו טרחה גדולה, השכר הוא גדול מאוד. למשל צריך לחפש הרבה כדי למצוא בגדים בלי כלאיים, כך היה בעבר שהבעיה של השעטנז הייתה קיימת. היום לא כל כך מצוי כלאיים בבגדים, רק אם הוא קונה בגדי צמר, צריך לשים לב שאין חוטים מפשתן או כריות מפשתן, אך רוב הבגדים הם לא מצמר. פעם זה היה דורש מאמץ.
המדרש מלמד אותנו על חיבת המצוות, הקב"ה נתן לאדם מצוות כדי שכל הנהגה שהוא נוהג תהיה מרוממת. יש במעשה איכות, זה לא משהו מעשי בלבד. האדם עובד בשדה, הוא מקיים מצווה, שומר שלא יהיה כלאיים, אחר כך מפריש תרומות ומעשרות. וכן כל מה שהאדם עושה בחיים המצוות מלוות אותו. אור ה' מופיע על חלקי החיים. זו חיבת המצוות, להתרגל לאהוב את קיום המצוות. מוכרחים וחייבים לקיים את המצוות, אבל החיוב הזה אהוב עלינו. וזה שאנחנו חייבים זה עוד יותר אהוב עלינו 'גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה' (בבא קמא לח ע"א) אנחנו יכולים לקיים את החיובים של ריבונו של עולם. אשרינו!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא כי תצא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il