בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • חלה
לחץ להקדשת שיעור זה
"קול צופייך" גיליון מספר 316

הפרשת חלה

חלה – המצוה הראשונה כשנכנסו לארץ; תרו"מ בזה"ז - מדרבנן; הפרשת חלה לפני עשיית מצות; שיעור חלה; נוסח הברכה; נתינת צדקה ואמירת לשם יחוד לפני הפרשת חלה; הפרשת חלה בגיל י"ב שנים ויום אחד; מאכל מטוגן או מבושל – האם חייב בחלה?; החזרת המכסה על סיר החמין; צירוף לחלה; עיסה שנילושה ללא מים; שכח להפריש חלה בערב שבת; הכין בצק והפקירו האם חייב בחלה?; ברכת שהחיינו על פרי או ירק חדש; לקיים מילי דברכות.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

סיון התשס"ה
11 דק' קריאה
יש אומרים שחלק יו"ד שבשו"ע נועד בשביל הרבנים, אך אין הדבר כן, אלא כל בעל ואשה צריכים ללמוד את הלכות חלה ותרו"מ, וכן טהרת המשפחה, ומה מותר לאכול, וכן כיצד מכשירים בשר, ודיני בשר וחלב ותערובות וכו' שהם כתובים בשו"ע יו"ד.

חלה – המצוה הראשונה כשנכנסו לארץ
מצות חלה חביבה מאוד, שכן היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל כשנכנסו לארץ ישראל, כמו שנאמר (שם, יז-כא):
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם".

בירושלמי ישנה מחלוקת אם היו חייבים להפריש חלה מבצקם של הגויים כשנכנסו לארץ או לא (עיין לפירוש ר"ש על מסכת חלה פרק ב').

חומרתה של מצות חלה
הגמרא בכתובות (דף כ"ה ע"א) אומרת: חמורה חלה מתרומה ומעשר שהם בזמן הזה רק מדרבנן, ואילו חלה גם בזמן הזה היא מדאורייתא. והגמרא שם אומרת שאין מצות חלה, אלא כשכל ישראל ישובים בארץ ישראל, וללא כן מצותה מדרבנן.

בזמן הזה הפרשת חלה הן בארץ ישראל והן בחו"ל, היא מדרבנן.

תרו"מ בזה"ז - מדרבנן
לדעת הרמ"א - תרו"מ בזה"ז מדאורייתא, אבל אנו לא נקטינן כן, אלא מצוותם מדרבנן, כי אין כל יושביה עליה (עיין לשו"ע יו"ד סי' של"א ולרמ"א שם, ולגאון מוילנא באורך שם).

אין להפריש ממקום למקום
יש מקום שהחזיקו עולי בבל או עולי מצרים, ויש גבולות לארץ ישראל. ולכן יש לדעת שאין להפריש ממקום למקום.

וכגון: פירות וירקות הגדלים באילת חייבים בתרו"מ אבל אי אפשר לברך עליהם מספק. ולכן אי אפשר להפריש מהם על פירות וירקות שגדלו בתחומי ארץ ישראל הוודאיים.

דוגמא נוספת, בבית שאן יש מקום שחייב במעשרות מהתורה, ויש מקום שפטור ממעשרות מהתורה וחייב מדרבנן. ואמרנו לבני הקיבוצים בסביבה שם, שכשהם קוטפים את התמרים מהעץ מיד יעשרו, ולא יפרישו מהחייב על הפטור ולהיפך כדי שיהא אליבא דכו"ע.

אם קונה ירקות וחלק מהם ברור לו שהם מעושרים, וחלק ספק אם עישרו מהם או לא – יסמן איזה מהם אינם מעושרים, כדי שכשיבא לביתו לא יפריש מן הפטור על החיוב.

הפרשת חלה לפני עשיית מצות
דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה נוהג לאפות מצות לעצמו בכל שנה, והיו באים הרבה בני תורה לראות את הקפדתו, וביקשו ליטול חלק במצוה וכדומה. והוא היה רגיל לבוא אליי ולכבדני בהפרשת חלה, והייתי מסרב בטענה שהבצק שלו, אך הוא לא הרפה ממני והיה אומר לי שהוא ממנֵה אותי שליח להפרשת חלה, ואני אמרתי לו שהברכה שייכת לו ואין אני מעוניין לברך תחתיו. או אז הוא היה לוקח את הבצק, ומפריש ממנו חלה. פעם לא היו מכינים בצק לאפיית מצות יותר משיעור חלה, אבל במכונות של היום מכינים בצק יותר משיעור חלה (עיין שו"ע או"ח סי' תנ"ו, ולכה"ח ומש"ב שם).

מהו שיעור העיסה כדי להתחייב בחלה?
התורה אומרת ששיעורו הוא עשירית האיפה מ"ראשית עריסותיכם".

יש אומרים ששיעור הקמח כדי שיתחייב בחלה נמדד במ"ג ביצים כמניין חל"ה בגימטריא, אבל כיון שיש סוגים שונים של ביצים, מהם גדולים ומהם קטנים קשה לשער את השיעור המדוייק. אשר על כן השיעור הוא כך: בצק שהוא בין 1,666 גרם ועד 2,400 גרם מפרישים חלה בלי ברכה, ומ-2,400 גרם ומעלה מפרישים עם ברכה. ויש אומרים שדעתו של החזו"א היתה שמשיעור של 1,200 גרם מפרישים עם ברכה, אבל אנו לא נוהגים כך אלא כנ"ל.

שיעור חלה
כתוב בשו"ע (יו"ד סי' שכ"ב סעי' א'):
"מצות עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן, שנאמר: ראשית עריסותיכם תרימו תרומה, וראשית זה אין לו שיעור מן התורה, אפילו הפריש כשעורה, פטר את העיסה. והעושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום, עד שישייר מקצת. ומדברי סופרים מפרישין אחד מכ"ד מן העיסה. והנחתום העושה למכור בשוק, מפריש אחד ממ"ח. ואם נטמאה העיסה בשוגג או באונס, אף בעל הבית מפריש אחד ממ"ח".

ולמעשה, לדעת הרמ"א יש להפריש כזית, ולדעת הספרדים: כלשהוא.

הפרשת חלה פעם בשנה
אומר הבא"ח כיון שרגילים לקנות לחם מהשוק, הופכת מצות הפרשת חלה למצוה נדירה, ועל כן מן הראוי שלפחות פעם בשנה תאפה האשה בצק בשיעור המתחייב בהפרשת חלה ותברך. ואם חשקה נפשו של הבעל להפריש חלה בעצמו, ילוש בצק המחייב הפרשת חלה בהזדמנות שונה, ובאופן זה יפרישו חלה גם הבעל וגם האשה.

נוסח הברכה
יש אומרים שנוסח הברכה הוא "להפריש חלה", ויש אומרים שהנוסח הוא "להפריש תרומה", ויש אומרים שנוסח הברכה הוא "להפריש תרומת חלה", ומנהגנו לברך "להפריש חלה תרומה".

פעם אמר לי אדם אחד שהוא נוהג לברך "להפריש חלה", ואמרתי לו לברך "להפריש חלה…" להמתין מעט ולהוסיף תוך כדי דיבור "…תרומה", וכך ממה נפשך יצא ידי חובתו (ועיין לבא"ח ש"ש שמיני אות ב'). וטוב לומר אחרי כן "הרי זו חלה" (עיין לבא"ח פרשת צו אות כ"א).

לא שכחתי להודות להקב"ה
ידוע שכל הברכות הם דרבנן, והתורה אומרת "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא" וכו' (דברים כו, יג. ועיין לרש"י ולשפתי חכמים שם). ואומרים חז"ל שהכוונה לכך שלא שכח לברך את הברכה.

וקשה, הרי כל ענין הברכות הוא מדרבנן? אלא הכוונה להודיה שהוא אומר שלא שכח להודות להקב"ה שנתן לו כדי סיפוקו לאכול.

נתינת צדקה ואמירת לשם יחוד לפני הפרשת חלה
ועוד כתב הבא"ח, טוב שהאשה תפריש צדקה לפני הפרשת חלה.

בסידור 'קול אליהו' (בעמוד 908) הבאנו נוסח 'לשם יחוד' שיאמרו קודם ההפרשה, ושם כתוב "לשם יחוד וכו' הנה אנכי בא/באה להפריש חלה תרומה" וכו'

ובסוף יוסיף: "ויהי רצון שנזכה להפריש חלה מדאורייתא 'בבואכם' כשכל עם ישראל יהיו בארץ ישראל".

כיום שורפין את החלה
בזמן שבית המקדש היה קיים היו נותנים חלק מעשרים וארבע מהעיסה לכהן. כיום, נוטלין את החלה שהופרשה ושורפין אותה באש.

נשאלת השאלה, בזמנם, היה לכל אחד תנור של עצים בביתו, ובנקל הוא שורף את החלה (ויש שנהגו לעטוף את החלה ולזורקה על הגג), אבל כיום שיש כיריים של גז או תנור חשמלי כיצד ישרוף את החלה, הרי אם יכניס את החלה לתנור, כל המגש יהיה קדש? על כך ענה הרב בעל 'זבחי צדק': אנן סהדי, שלא מדקדקין בשיעור ההפרשה של החלה, ולכן אנו אומרים שמה שנוגע ודבוק למגש שבתנור אינו חלה, ומה שלמעלה הוא חלה.

אפשרות נוספת היא, לעטוף את החלה בנייר ובשקית ניילון (כשאחד מהם אטום) שלא תתבזה, ולזורקה באשפה, כי האשפה של היום נשרפת או נקברת (פעם היו לוקחים את האשפה ומנצלים לזיבול כיום לא עושים כן).

הפרשת חלה בגיל י"ב שנים ויום אחד
יש שנוהגים, כשבתם מגיעה לגיל שתים עשרה ויום אחד, האמא שלה מלמדת אותה ללוש ונותנת לה לקיים כמצווה ראשונה את הפרשת חלה, ומנהג יפה הוא.

בזמנם כל מי שקנה עוף או בשר היה מכשיר אותו בביתו. כיום רוב האנשים קונים רק בשר מוכשר, ואעפ"כ, מה טוב שכל אמא תלמד את בתה פעם אחת כיצד מכשירים בשר, באיזה סוג מלח יש למלוח, וכיצד יש לפזרו וכו'.

חיטים שנשטפו במים
כיום רוב הקמח מוכשר לקבל טומאה (כי המפעלים בחו"ל נוהגים לשטוף את החיטים במים כדי שיתנפחו, ולאחר שהתייבשו טוחנים אותם), וכיון שכן, אם עשה ממנו עיסה ניתן להפריש ממנה חלה.

אבל אם עשה עיסה ממצה שמורה, כיון שלא בא עליה מים זה לא הוכשר לקבל טומאה, ויש לשמור את החלה שתופרש בקדושה וטהרה.

מאכל מטוגן או מבושל – האם חייב בחלה?
מאכל שלא נאפה אלא טוגן בשמן או התבשל, כגון: סופגניות ולביבות או אטריות שנעשו מקמח שנילוש עם ביצים – יפריש חלה בלי ברכה. ואם הבצק סמיך – יפריש חלה בברכה (עיין לשו"ע יו"ד סי' שכ"ט, ובא"ח פרשת שמיני אות ד').

(ובדרך אגב, אם אכל למשל, אפילו ק"ג סופגניות - מברך "מזונות" ו"על המחיה", אבל אם אכל 150 גרם ביסקוויטים נכנס לספק, ואם אכל 250 גרם מברך ברכת המזון.
"קוגל" - ברכתו "מזונות". וידוע שה"קוגל" עשוי מאטריות ומבשלים אותם ואח"כ אופים בתנור, ואם אוכל שלש חתיכות של "קוגל" נכנס לספק אם יברך ברכת המזון או על המחיה.
לפני כמה שנים אמרתי זאת באחד השיעורים, ואחד השומעים הלך ואמר להרה"ג אלישיב שליט"א שהרב אליהו מחדש חידושים שמי שאוכל ג' חתיכות מהקוגל נכנס לספק וכו', אמר לו הרה"ג אלישיב שליט"א, תגיד תודה רבה, אני הייתי אומר לך שזה ודאי.

כתוב "ואכלת ושבעת וברכת" – לכאורה הרי אם אוכל בודאי שהוא ישבע? אלא אוכל קמעא ומתברך במעיו.
כשנמצא בבית הכנסת ויש קידוש וכדו' ומגישים 'קוגל', לא יאכל אלא מעט, כדי שלא יכנס לספק בענין הברכה האחרונה, וכן כדי שישאר גם לאורחים האחרים, וכן כדי שיוכל לשוב לביתו ולאכול מהמאכלים שאשתו הכינה, שאם ישבע ממה שאוכל בקידוש בבית הכנסת לא יוכל לאכול.
וכתוב (משלי כז, ז) "נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק" – נפש רעבה רואה בכל דבר מר, מתוק. אבל אם הוא שבע, אז כל דבר לא טוב בשבילו.

ומעשה היה בתקופתו של מורנו ורבנו רבי אברהם ענתבי ע"ה, שהלכו והלשינו לגוי שהיהודים מזלזלים בגויים, ולא אוכלים מבישול שלהם. המושל בארם צובא כעס עד מאד וקרא לרבי אברהם. כשהגיע רבי אברהם, ביקש המושל מאשתו שתכין כוס קפה, והיא בטעות שמה מלח במקום סוכר. כשטעם רבי אברהם מהקפה המשיך לשתותו ולא אמר מאומה, אך כשהמושל טעם מהקפה הוא רצה לצעוק על אשתו. אמר לו רבי אברהם תשתוק ותשתה, וכי בגלל שטעתה, תבייש אותה?! אמר לו המושל: אתה מתחשב באשה גויה?! מכאן אני רואה שמה שאמרו עליכם שאתם מזלזלים בגויים, הכל שקר וכזב.

פעם אחת דרשתי בבית כנסת 'טוייג' לפני ראש השנה, ואמרתי שכשאדם קונה רימונים לר"ה, ידע שאם הרימון מבריק הוא פחות מתוק, ואלו שנראים פחות מבריקים ויפים הם מתוקים, והוספתי ואמרתי שאם הרימון חמוץ טוב לפזר עליו מעט סוכר או דבש, כדי שלא יבואו לידי ריב. ומי ששמע לא הבין, ואמר לאשתו שהרב אמר לפזר סוכר או דבש על הרימון, ולמעשה יצא שאם גרגרי הרימון היו חמוצים, ע"י שפזרו כנ"ל לא הרגישו בחמיצותם).

כיסוי סיר בבד בשבת
אם בשבת הוריד את הסיר מעל האש, אסור להניח עליו כיסוי בד, אבל אם הניח את הסיר על הרצפה או העביר את תכולתו לסיר אחר – מותר להניח עליו כיסוי בד אע"פ שלא היה עליו מקודם. ואם בערב שבת היה הסיר מכוסה בבד דק מאד, ובשבת רוצה להוסיף עליו שמיכה – מותר, אבל אם לא היה עליו כלום מע"ש – אסור לכסותו בשבת.

החזרת המכסה על סיר החמין
אם ביום שבת הרים את מכסה סיר החמין, וראה כי הוא אינו מבושל כל צרכו (אפילו מבושל כמאב"ד), ואפילו אם רואה שעועית אחת שלא התבשלה כל צרכה - אסור לו לשוב ולכסותו, כיון שגורם לבישולם.

אך אם ראה שהחמין מבושל כל צרכו, מותר לו להחזיר את המכסה על הסיר, אך יזהר לנער את המכסה מהמים שעליו קודם שיחזירנו, כיון שמים אלו התקררו ועלול לבא לידי בישולם.

הכנת קפה או תה בשבת
יניח את עפר הקפה או תמצית התה בכוס, יקח כוס ריקה (כלי שני) וימלאנה מים חמים מהמיחם, וישפוך על הקפה או תמצית התה. ואם רוצה שוב להכין קפה או תה, יזהר שלא יוסיף מים חמים ישירות מהמיחם לתוך הכלי שני, שכיון שנשארו בו טיפות מים שהצטננו הוא עלול להביא לבישולם, ולכן ינגב את הכוס. ויש מי שמחמיר בניגוב שמא יבא לידי סחיטה, אלא אם כן ישתמש במגבת עבה ואז אין בעיה. ולמעשה אנו אומרים שינער את הטיפות מהכוס, ואז רשאי לערות שוב מים רותחים לתוך הכוס.

ועיין ב'גינת ורדים' כלל ג' מסי' ב' עד סי' ט' שהאריך בזה בכמה תשובות כיצד עושים קפה בשבת, וכתב שידע לו האדם שכשהוא מכין לעצמו כוס תה או קפה ביום שבת לעיתים הוא מקיים עונג שבת ולעיתים זה נגע.

צירוף לחלה
כשאופים עוגות ממינים שונים ובכל מין אין שיעור חלה, אפשר לחבר את כל סוגי הבצק ולהפריש מהם חלה ביחד. ובלבד שלאפשר לחברם שלא יהיה אחד מלוח ואחד מתוק, כיון שמקפידין שלא יגע האחד בחברו.

הפרישה חלה ונתערבה שוב בבצק
אם הפרישה חלה מהעיסה, ובטעות התערבבה החלה עם העיסה, וכגון: שהבת הקטנה רצתה לעזור לאמא שלה בלישה, והכניסה את חתיכת החלה שהיתה מונחת בצד לתוך הבצק – מה הדין?

הראשון לציון לשעבר הרה"ג יצחק ניסים זצ"ל כתב בתשובה (בספרו 'יין הטוב' חלק יו"ד סי' ט"ו), שגם האשה שלשה את הבצק וגם הבעל שהקמח שייך לו, צריכים לעשות התרת נדרים כדי להפקיע את החלה הזו. והוא שואל, לאחר שהפקיעו, הרי צריכים להפריש שוב חלה – האם יברכו על הפרשה זו או לא? וענה שיש ספק בדבר הזה.

עיסה שנילושה ללא מים
עיסה העשויה מקמח וביצים ועשה מזה עוגה או לחם, ישנה מחלוקת האם חייבת בחלה או לא? והאם חלה זו צריכה שריפה או לא? ועל כן יערב בה מעט מים, ואז יהיה אפשר להפריש ממנה חלה עם ברכה.

הפרשת חלה במאפיות
ישנן נשים שהיו הולכות למאפיות ומבקשות לזכות במצוות הפרשת חלה. מול בית כנסת 'אוהל רחל' היתה מאפיה גדולה של עוגות, יום אחד נכנס אליה הגאון חכם נסים כדורי זצ"ל (שהיו אומרים עליו שהוא שני לבא"ח) ושאל את בעל המאפיה: אתה מפריש חלה? א"ל בעל המאפיה: כן, אני בבקר מפריש חלה ואומר שזה יהיה על כל מה שאעשה במשך היום. אמר לו חכם כדורי, אתה צריך להפריש מכל עיסה ועיסה חלה בנפרד. וכן צריכים לנהוג בכל מאפיה ומאפיה.

שכח להפריש חלה בערב שבת
ישנו הבדל בין חלה של אר"י, לחלה של חו"ל. בחו"ל – אוכלין בשבת ומניחין חתיכה אחת בצד שממנה יפרישו חלה במוצאי שבת. אבל באר"י אם לא הפריש חלה בער"ש – לא יאכל ממנה.

עיסה שנילושה עם חלב בלבד
כתב הבא"ח (ש"ש שמיני אות ד'): "והלש עיסה בחלב בלבד בלא מים יש פלוגתא לכן יפריש בלא ברכה".

הכין בצק והפקירו האם חייב בחלה?
הכין בצק והפקירו, ואח"כ שוב זכה בבצק: יש מי שאומר, כיון שהפקיר, הפקר אינו חייב בחלה. ויש מי שאומר שחייב בחלה, כדי שלא יבא לרמות אחרים.

כתוב בגמרא (ב"ק דף ס"ט ע"א) שאם יש לאדם עצי פרי עליו לסמן איזה מהם ערלה על ידי שיניח חתיכות חרס תחת העץ, וכן יסמן איזה מהם נטע רבעי על ידי שיניח תחתיהם עפר. כדי שאם יבא גנב לגנוב פירות יזהר מערלה. ויש לשאול, ומה אכפת לנו מהגנב הזה? אעפ"כ שלא תבא תקלה על ידי בעל העצים.

ברכה על הסברס
נחלקו הפוסקים מהי הברכה שיש לברך על פרי הסברס- י"א שאין לו דין עץ כיון שלא נועד אלא לשמירה וכדומה, ולכן ברכתו או שהכל או אדמה. כמו כן, כיון שזמן צמיחתו של הפרי הוא בדיוק בשלושת השבועות של בין המצרים, הסתפקו אם ניתן לברך עליו 'שהחיינו'. ולמעשה, דעתנו היא שברכתו בפה"ע, וגם מברכים עליו שהחיינו (ועיין לכה"ח סי' ר"ב משם הרב פרי האדמה ח"א דף כ"ד ע"א וכן דף כ"ז בענין פרי הנקרא סברס, ועיין לברכ"י סי' ר"ב, ולכה"ח שם ס"ק ו', ולספר 'שמח נפש' הישן דף ס"ו ע"ב). ומאחר שמברכין עליו שהחיינו, אין לאוכלו בתחילה בימי בין המיצרים.

ברכת שהחיינו על פרי או ירק חדש
כשאוכל פרי חדש מברך "שהחיינו". ויש שנוהגים לברך לפני ברכת העץ, או האדמה, ויש נוהגים לברך אחרי. מנהג הספרדים לברך בתחילה ברכת הפרי, ויש מי שאומר (וכן נהגו חלק מהאשכנזים) לברך בתחילה שהחיינו ואח"כ ברכת הפרי.

פעם לא היו כל סוגי הירקות במשך כל השנה, וכשהיה ירק חדש נהגו לברך עליו שהחיינו. אבל כיום שכל סוגי הירקות מצויים בכל השנה, אין מברכים עליהם שהחיינו, למרות שלא אכל מסוג מסוים, כיון שהדבר מצוי בשוק.

אם אכל פרי מסוים מקופסת שימורים, ואח"כ הביאו לפניו פרי חי מאותו הסוג – מברך עליו העץ ושהחיינו, כי הטעם של פרי משומר ופרי חי הוא שונה.

ברמת הגולן מגדלים ענבי יין – ענבים קטנטנים מלאים מיץ, ואם אכל ענבים רגילים ובא לגולן ואכל ענבי יין מברך עליהם שהחיינו כי טעמם וצורתם שונים.

שהחיינו וקיימנו והגיענו
ברכת שהחיינו היא הודאה לקב"ה, וגם ברכה של האדם על עצמו. ויש לשאול מדוע בנוסח ברכה זו כתוב "שהחיינו וקיימנו והגיענו"? אלא זה כנגד: א] "הללי נפשי את ה'" ב] "אהללה את ה' בחיי" ג] "אזמרה לאלוקי בעודי" (ועיין לכה"ח סי' רכ"ה ס"ק כ"ד משם הרקח).

לקיים מילי דברכות
הגמרא אומרת (ב"ק ל' ע"א): "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות".
יש מי שאומר שהגמרא הסמיכה את מילי דברכות למילי דנזיקין, ללמדך שמי שאינו שומר מילי דברכות, הוא מזיק לעצמו, כי חז"ל אומרים במסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב) מי שאוכל בלא ברכה נקרא גזלן.

כל אדם חייב לדעת היטב את ההלכה בכל מה שנוגע לענייני ברכות, כדי שלא יכנס לספקות. ואם אינו יודע מה הברכה הראויה לדבר שהוא חפץ לאכול, לא יאכל עד שיברר אצל חכם מהי הברכה הראויה.
יש אומרים שאם מתעורר ספק לגבי הברכה, נברך 'שהכל' כי 'שהכל' פוטר את הכל. ויש לדעת שכל זה בדיעבד, אבל לא לכתחילה. וכל היכא שמתעורר ספק מהי הברכה הראויה, עדיף שלא יאכל כלל מאשר שיכנס לספק כל שהוא, וילך אצל רבו ויברר את ההלכה ואחר כך יאכל. ולא לחינם מאריך הרמב"ם בענין הברכה על הסוכר, וכתב י"א שברכתו 'העץ', וי"א 'אדמה', ומדין סב"ל נהגו לברך 'שהכל' (רמב"ם פ"ח מהלכות ברכות ה"ה).

לדר או פרי מרוסק ממש – לדעת הרמב"ם: ברכתו "העץ", וי"א ברכתו "שהכל". השו"ע פסק כמו הרמב"ם. והאחרונים מדין סב"ל מברכים 'שהכל'.

בצק ממולא - בצק של לחם ששם עליו בשר או גבינה – מברך עליו "המוציא".

אבל אם לקח בצק של לחם והניח בתוכו בשר או גבינה, מעין בצק ממולא – ברכתו "מזונות".

עישרתן, עירבתן
פעם לימדתי הלכות הפרשת תרו"מ בבית כנסת "מנחת יהודה", והביאו לי ארגז של שקדים כדי להמחיש באופן מעשי כיצד מפרישים, והסברתי את העניין בהרחבה גדולה כיד ה' הטובה עלי. לאחר השיעור פנה אלי אחד מהקהל ואמר לי שלא הסברתי טוב, וכי הוא לא הבין את הדברים, והסברתי לו עוד הפעם. וגם לאחר הסברים נוספים הוא אמר שלא הבין ותלה זאת שוב בהסבר שלי.

שאלתי אותו האם יש לך אשה? ענה לי: כן. אמרתי לו האם אתה קורא במה מדליקין? והוא אמר לי כן. אמרתי לו היתכן שאשתך יודעת לעשר ואתה לא יודע, והרי אתה אומר כל ערב שבת ששואלין את הנשים "עישרתן עירבתם" וכו', משמע שהאשה בקיאה בזה יותר ממך.

כיום תרו"מ וחלה הם מדרבנן, אבל כשיבא המשיח הם יהיו מדאורייתא, ואז נשאל את המשיח, או את משה ואהרן שיבואו עמהם אם נברך שהחיינו כיון שכעת החיוב מדאורייתא או לא. ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il